סיכום אתגר לטרבוקסד 2019-2020

מדי שנה, נערך באתר Letterboxed אתגר במהלכו מרכיבים רשימה של 38 סרטים (חמישה מתוכם בונוס) וצופים באחד מהם מדי שבוע. לכל שבוע יש קטגוריה מסוימת ממנה צריך לבחור, וזה חייב להיות סרט שרואים בפעם הראשונה. החלטתי להצטרף למהדורה החמישית של האתגר בשביל הכיף. לא הייתי בטוח בהתחלה אם אצליח להספיק לראות את כל הרשימה, אבל המשכתי לנסות ולבסוף סיימתי בזמן. מכיוון שאנחנו חיים בעידן של שיתופים חסרי תקנה, אני מפרסם כאן את התרשמותי בקצרה מכל אחד מהסרטים. שימו לב שבניגוד למנהגי, הוספתי כאן גם את הציון שנתתי לכל סרט באתר (עד 5 כוכבים), כי זה חלק מהפורמט.

 

ל'אטלנט (ז'אן ויגו, 1934) – האתגר הראשון היה לראות סרט מתוך אחת משתי רשימת פרטיות שפורסמו באתר. ל'אטלנט הפתיע אותי בבימוי ובצילום שנראים הרבה יותר מודרניים מגילו האמיתי של הסרט. למרות שהעלילה עצמה מקרטעת לפעמים, הרמה הטכנית הכוללת והמשחק של מישל סימון יותר ממפצים על כך. הציון שלי: 4 כוכבים

סוניה האדומה (ריצ'רד פליישר, 1985) – האתגר היה לראות סרט חרבות וכשפים, כלומר סרט המתרחש בעולם פנטזיה נטול טכנולוגיה מודרנית. הייתה לי אפשרות לבחור בסרט קצת יותר איכותי, אבל בי-מוביז אירופים דוברי אנגלית משנות השמונים הם גילטי פלז'ר מאוד ספציפי שלי. סוניה האדומה הוא סרט קלישאתי ולא מאוד הגיוני. במיוחד מוזר שבתור סיפור פמיניסטי כביכול, יש כמות מגוחכת של מקרים בהם ארנולד שוורצנגר מציל את הגיבורה. לא ציפיתי למשהו מתוחכם ועל כן גם לא התאכזבתי. הציון שלי: 2.5 כוכבים

סיפור טוקיו (יאסוג'ירו אוזו, 1953) – השניים הראשונים היו רק חימום לקראת השלמת חור רציני בהשכלה. האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של המגזין "מחברות הקולנוע". סיפור טוקיו נבחר בסקרים שונים כאחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע בזכות עבודת הבימוי פורצת הדרך של אוזו. בימינו, הוא לא נראה כזה יוצא דופן, למרות שזה בהחלט סרט של במאי. הכל מסודר בדיוק בנקודה הנכונה על המסך, הדיאלוגים משניים לאווירה והסיפור מועבר באמצעים מינימליסטים, אבל הטכניקה עדיין יעילה. מנקודת המבט שלי, זו דרמה משפחתית קצת ארוכה מדי, אך בעלת אסתטיקה יפה. הציון שלי: 3.5 כוכבים

העטלף (רולנד וסט, 1926) – האתגר היה לראות סרט אימה אלם. העטלף נחשב לסרט שהיה ההשראה לדמותו של באטמן, כמו ש"האיש הצוחק" שיצא שנתיים אחריו הוא ההשראה לג'וקר. עם זאת, ההשראה היא במראה בלבד, כי העטלף הוא בעצם הנבל בסיפור. בתור סרט אימה, או אפילו מותחן בלשי, העוצמה של הסרט חלפה לפני עשרות שנים. יש בו סצנות שמשחקות יפה עם אור וצל, אבל לא הרבה מעבר. הציון שלי: 2 כוכבים

העגורים עפים (מיכאיל קאלאטוזוב, 1957) – האתגר היה לראות סרט המבוסס על מחזה. העגורים עפים הוא אחד הסרטים האהובים עלי באתגר. למרות שהוא בבסיסו כלי תעמולה סובייטי, הסיפור עדיין מעורר הזדהות והרמה הטכנית מרשימה. יש כמה סצנות שגם היום יהיה מאוד מסובך לצלם וקאלאטוזוב גורם להן להראות כמו שיא הקלילות. נוסף לכך גם משחק מצוין של טטיאנה סמוילובה בעלת העיניים המהפנטות, שנושאת על כתפיה את עיקר הכובד הרגשי של הסרט. הציון שלי: 4.5 כוכבים

אורפאו נגרו (מרסל קאמי, 1959) – האתגר היה לצפות בסרט מברזיל, צ'ילה או קולומביה. אורפאו נגרו הוא אולי הסרט הברזילאי הכי מפורסם מהמאה ה-20, אבל אני ממש לא התחברתי אליו. הוא מבוסס על הסיפור של אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, לו היה מתרחש בריו דה ז'נרו המודרנית (נכון לשנת יציאת הסרט). עד כמה שהייתה הזדמנות להעביר מסר חברתי דרך הסרט, או לקשור אלמנטים מיתיים למציאות האפלה, התוצאה בעיקר משעממת וטרחנית. זה גם ממש לא עוזר שאני לא חובב סמבה, הסגנון המוזיקלי שמרכיב את רובו של פסקול הסרט. הציון שלי: 1.5 כוכבים

הקונפורמיסט (ברנרדו ברטולוצ'י, 1970) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימת הסרטים שכל במאי מתחיל צריך לראות על פי ספייק לי. הקונפורמיסט הוא מסוג הסרטים שאני מאוד מעריך קטעים מסוימים בהם, אבל לא מתחבר אל המכלול. יש בו סצנות גאוניות, לצד שיחות ארוכות שלא הולכות לשום מקום, דמויות שהפיתוח שלהן נעצר באמצע והמון מריחת זמן שאמורה לבנות מתח, אבל יותר פוגעת בקצב של הסרט. מה שכן, אני מסכים שיש בו כמה סצנות ששווה לבמאים מתחילים לצפות בהן בפני עצמן, כמו סצנת המארב, כדי ללמוד את הבניה שלהן. בשאר הזמן, ברטולוצ'י דחס לסרט יותר מדי אלמנטים מכדי להרכיב משהו אחיד. הציון שלי: 2.5 כוכבים

Let the Right One In (תומס אלפרדסון, 2008) – האתגר היה לראות סרט אימה ממדינה שאני לא חי ו/או נולדתי בה. מאחר ורוב סרטי האימה שנחשפתי עליהם הופקו בארצות הברית, החלטתי להחשיב אותה כמדינה שלי לצד ישראל בשביל האתגר. LTROI הוא סרט שבדי שלא לחלוטין תואם את מה שהייתי מגדיר כסרט אימה. הוא לא ממש מפחיד, אבל כן עוסק בקשר בין ילד אנושי ומפלצת, ערפדית צעירה במקרה הזה. רוב הזמן לא אהבתי את הסיפור, לאור ריבוי החורים בעלילה, אבל היו גם רגעים בהם הוא למעשה מרגש. שוב, לא ממש אימה, אבל כן חיבור מוצלח באופן חלקי בין עולם החיים לעולם העל-טבעי. הציון שלי: 3 כוכבים

ימים ברקיע (טרנס מליק, 1978) – האתגר היה לראות סרט מרשימת מאה אבני הדרך בקולנוע לפי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). ימים ברקיע בהחלט מרשים מבחינת הצילום. טרנס מליק, כהרגלו, העדיף להשתמש באור טבעי בלבד, והצלמים נסטור אלמנדרוס והזקל וקסלר נצלו את התנאים המגבילים בצורה האידאלית ויצרו סרט יפהפה לעין. לצערי, שוב כרגיל אצל מליק, הסרט עצמו דליל בהתפתחויות או בדמויות מעוררות עניין והסיפור די נעלם על רקע הפרטים הטכניים. במילים אחרות, מצולם יפה, נוראי מכל בחינה אחרת. הציון שלי: 2 כוכבים

האיש עם מצלמת הקולנוע (דז'יגה ורטוב, 1929) – האתגר היה לראות סרט מאסכולת סינמה וריטה. למי שלא מכיר, מדובר בסגנון תעודי שבו הבמאי מתערב כמה שפחות בנעשה על המסך ובעיקר מציב את המצלמה כעדות למציאות הגסה. האיש עם מצלמת הקולנוע הוא טכנית לא חלק מהאסכולה, אבל רבים מחשיבים אותו לסרט שהמציא את הסגנון. זו גישה מעניינת, כי ורטוב דווקא מתערב לא מעט בכדי ליצור נרטיב מאותה עדות. כל מה שהוא מצלם אמנם מבוסס על המציאות ולא מבוים, אבל טריקים של עריכה יוצרים הקבלות, אשליות אופטיות ומיני סיפורים שלא היו שם במקור. למען האמת, זה מה שהפך את הסרט ליותר מעניין עבורי, כי סתם לראות אנשים הולכים ברחוב זה לא משהו שיכול להחזיק 68 דקות. הציון שלי: 3 כוכבים

יציאה דרך חנות המזכרות (בנקסי, 2010) – האתגר היה לראות סרט של חברת ההפקות אוסקילוסקופ. יציאה דרך חנות המזכרות הוא ההפך מסינמה וריטה. לא רק שיש הרבה התערבות של הבמאי, אפילו לא ברור אם מדובר באמת בסרט תעודי. אם כן, הסיפור מעורר השראה ומתסכל בו זמנית, שזה בדיוק מה שבנקסי רצה כנראה שאחוש. אם מדובר בזיוף, זה עדיין מתאים לאישיות החמקמקה של בנקסי שמצליח איכשהו לשמור את זהותו האמיתית בסוד, חרף היותו אמן הרחוב המפורסם ביותר בעולם. בכל מקרה, התוצאה מבדרת. הציון שלי: 4 כוכבים

אורות הגז (ג'ורג' קיוקור, 1944) – האתגר היה לראות סרט בכיכובה של אינגריד ברגמן. אורות הגז מוכר כיום כמקור לביטוי גזלייטנינג (ליתר דיוק, המחזה עליו הסרט מבוסס הוא המקור). זה והאוסקר שברגמן זכתה בו על משחקה כאן הם שתי הסיבות שהחלטתי לצפות בסרט. לצערי, מדובר היה באכזבה מרה. האמצעים הסיפוריים נדושים, הגילוי המפתיע כביכול נהרס בגלל שם הסרט והמשחק המאוד לא מעודן, וקיוקור כאילו נסה לביים את הסרט בצורה הכי בנלית וחסרת יצירתיות שאפשר. גם המשחק של ברגמן לא הרשים אותי, מה שהוציא לא יותר מפיהוק גדול מצדי בתגובה. הציון שלי: 1.5 כוכבים

גו פיש (רוז טרוש, 1994) – האתגר היה לראות סרט מאסכולת ניו קוויר סינמה. גו פיש הוא בהחלט סרט מאמצע שנות התשעים. אין שום דרך לטעות בכך כשרואים את הצילום בשחור-לבן, העריכה הכמו הזייתית ומיקום העלילה בעיקר בדירות ובבתי קפה. זה לחלוטין צועק סרט אינדי מאלף תשבע מאות תשעים ומשהו. הסרט עצמו לא רע, אם כי חסר לו משהו שישקע בסיום. הוא כמעט מתפוגג מהזכרון לאחר הצפיה וזו לא אשמתה של אף אחת ספציפית, רק שילוב מרכיבים שאיכשהו נעדר את הניצוץ הנוסף שימשיך להבהב אחרי כתוביות הסיום. הציון שלי: 3 כוכבים

אנשים ומקומות (אנייס ורדה, ג'יי.אר, 2017) – האתגר היה לראות סרט בבימוי אנייס ורדה או שנטל אקרמן. אנשים ומקומות הוא הסרט הלפני אחרון שאנייס ורדה ביימה לפני מותה וכנראה זה שהכי התקרב להכרה מהמיינסטרים. הוא לא ממש סרט תעודי, כי חלק גדול ממנו מתנהל דרך שיחות על היוצרים שלו ולא על מה שמוצג מול המצלמה. בנוסף, סיפורם של האנשים שפוגשים בדרך נדחק לטובת ניפוח האגו של JR והדפסי הענק שהוא יוצר. זה לא שתהליך העבודה לא מעניין, כמו שהסרט אינו עוסק באנשים ומקומות כפי ששמו מרמז, אלא באנשים ש-JR מצלם ומקומות עליהם הוא מדביק את התמונה. עשר הדקות האחרונות, שהיו יכולות להיות בסיס לסרט אחר לגמרי, הן החלק הטוב ביותר בו. הציון שלי: 3 כוכבים

גבעה 24 אינה עונה (ת'ורולד דיקינסון, 1955) – האתגר היה לראות סרט מאחת משתי רשימות שעוסקות בקולנוע יהודי. הבחירה הייתה מאוד קלה עבורי, כי כבר ראיתי כמעט את כל הסרטים שהוצעו לבחירה. גבעה 24 אינה עונה מוכר כיום בעיקר בזכות הפרודיה על שמו בסרטו של אסי דיין ובזכות אזכור בשיר של יוסי בנאי. מעבר לכך, הוא די נשכח וזה חבל, כי מדובר בסרט הרבה יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. לא צריך להיות היסטוריון כדי לראות שמדובר בתעמולה ציונית שמדגישה את הקשר של היהודים לארץ ישראל ולא מבחינה בין צבאות ערב לבין צוררי ישראל האחרים. מן הסתם, דמויות פלסטיניות לא מקבלות כאן תפקידים מוחשיים, חוץ מרקע ברחוב או בשדה הקרב. למרות זאת, הסרט די טוב מבחינה טכנית ולמעשה מצליח להציג את הנרטיב הציוני בצורה סינמטית יפה. אריק לביא בולט לטובה בקרב השחקנים, אם כי זה מצחיק שהסרט מחפש כמה שיותר תרוצים לגרום לדמויות לדבר אנגלית בכדי לקרוץ לקהל בינלאומי. נקודת המבט שהסרט מקדם היא חד-צדדית ולא הייתה עוברת היום בשקט, אבל לפחות אפשר לרשום לזכותו קביעת רף טכני גבוה להפקות בינלאומיות בארץ. הציון שלי: 3.5 כוכבים

אקירה (קצוהירו אוטומו, 1988) – האתגר היה לבחור סרט עתידני שמתרחש בשנה שכבר קרתה במציאות. אקירה מתרחש בשנת 2019 ובזמן הצפיה, השתעשעתי מכך שהדבר היחיד שחזה נכון הוא שטוקיו תארח את האולימפיאדה ב-2020. ואז המציאות הגיעה והרסה גם את זה. הסרט נע כל הזמן בין מתח לבין אקשן, לא בהכרח בצורה הכי ברורה מבחינה עלילתית. בסוף אפשר לחבר בראש את כל הפרטים, אבל קשה לעקוב בזמן הצפיה. האנימציה מרשימה והתסריט דואג לשמור על תחושה שהכל יכול לקרות. הקלימקס קצת ארוך מדי ומתחיל להתיש בשלב מסוים, אבל חוץ מזה, עשוי טוב. הציון שלי: 3.5 כוכבים

משחקים אסורים (רנה קלמאן, 1952) – האתגר היה לראות סרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. משחקים אסורים הוא סרט אכזרי. הוא מתחיל עם ילדה שמאבדת הכל ומצבה לא באמת משתפר משם. האובססיה של הדמויות עם מוות וכבוד אולי תואמת את האווירה ששררה בצרפת בעקבות מלחמת העולם השניה, אבל גם מובילה לסרט שאין בו אף דמות מעוררת הזדהות. קלמאן כל הזמן עושה טיזינג שיהיה טוב, רק כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הצופה ולהראות שהמציאות היא חרא. אני בו זמנית מעריך אותו על ההתמדה ושונא אותו על ההתעללות הרגשית. הסרט מאבד ניקוד על ליהוק שחקנית ראשית צעירה מכדי להבין את המורכבות של הדמות שלה, מה שמוביל לכך שהיא הורסת חלק מהסצנות היותר רציניות בסרט (או גרוע מכך, מעוררת את המחשבה מה הבמאי עשה כדי לגרום לה להגיב בהתאם לתסריט). הציון שלי: 3.5 כוכבים

המתנקשת (הו שייאו-שיין, 2015) – האתגר היה לצפות בסרט וושיה, כלומר סרט אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק. המתנקשת הוא לא סרט וושיה ושנאתי הנצחית נתונה למי שהכניס אותו לרשימה של סרטים כאלה. סרטי וושיה, לפחות מהרושם שאני קבלתי, מציגים אמנויות לחימה כחלק מהעלילה ונותנים לכוראוגרפיה ולכשרון הפיזי של השחקנים לבלוט. במקרה של המתנקשת, נעשו הרבה קאטים כדי להסתיר את זה שהשחקנים לא ממש נלחמים, אלא בעיקר עושים תנועה רגע לפני שהמצלמה עוברת לדמות אחרת. תוסיפו לכך קצב איטי במידה בלתי נסבלת ועלילה שנאמרת במקום להיות מוצגת על המסך, ותבינו למה אני לא מתכוון לחזור לצפיה נוספת. הציון שלי: כוכב 1

הזוג המוזר (ג'ין סקס, 1968) – האתגר היה לראות סרט בכיכובו של צמד קומי שהופיע בלפחות שלושה סרטים ביחד. הזוג המוזר הוא שיתוף הפעולה המפורסם ביותר של וולטר מתאו וג'ק למון, שני שחקנים שהצטיינו בקומדיה לא פחות משהצטיינו בדרמה. למרות שלא כל הבדיחות התישנו טוב ויש לפחות סצנה אחת לא נעימה בה אחת הדמויות מטרידה מלצרית, די נהנתי מהסרט. הכימיה בין השחקנים והתסריט השנון (ניל סיימון בעיבוד למחזה של עצמו) עובדים היטב והעובדה שהם עוברים לגור ביחד דווקא בגלל מאורע קשה כמו נסיון התאבדות, איכשהו הופך את הקומדיה ליותר משחררת, כאילו כל עוד הסרט מרשה לצחוק, אין ממה לחשוש. הציון שלי: 4.5 כוכבים

מסעות סאליבן (פרסטון סטרג'ס, 1941) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימת זוכי אוסקר אלטרנטיבים שהכין המבקר דני פירי. מסעות סאליבן הציג את אמריקה השניה, דווקא בזמן בו הציבור היה צמא לפטריוטיזם. עם מלחמת עולם שארצות הברית בדיוק הצטרפה אליה, אני מבין למה הסרט הזה התקשה למצוא קהל כשיצא. מבקרים תמיד אהבו אותו, אבל הביקורת שלו כלפי ההתעלמות של הציבור האמריקאי מהסבל סביבו, לא תוזמנה היטב. מנקודת מבט מודרנית, אני מרגיש דווקא שהסרט חוטא באותה התעלמות הוליוודית שהוא מבקר. בין כל העניים והמופלים לרעה, אין פה אנשים צבעוניים, חולי נפש, נכים שאינם מסוגלים לעבוד, או נרקומנים. יש שודדים פה ושם, אבל הסרט כל כך סניטרי במונחים של היום, שהוא נראה כמעט כאילו נועד להעביר מסר הפוך, שהפערים הכלכליים באמריקה לא כאלה גדולים. תוסיפו לזה את תמונתה של ורוניקה לייק הזוהרת על הפוסטר, ונראה שגם האולפן לא רצה להטריח יותר מדי. הציון שלי: 3.5 כוכבים

השם שלך (מקוטו שינקאי, 2016) – האתגר היה לראות סרט רומנטי משנת 2015 ואילך. השם שלך הוא אחד מסרטי האנימה הטובים ביותר שראיתי, להוציא את החלק האחרון שלו. דווקא הפן הרומנטי הוא שמונע ממנו להיות סרט טוב יותר. העלילה נבנית בסבלנות ובצורה חכמה, כאשר הדמויות לומדות זו על זה ולהפך תוך נסיון להתמודד עם המצב המוזר אליו נקלעו. הכל מוביל לטוויסט מושלם שמוסיף ממד חדש לחלוטין לסיפור וסוגר אותו בצורה מצוינת. לצערי, יש לו עוד מערכה שלמה שרק הולכת ומדרדרת את מה שהיה סרט ממש טוב קודם לכן. הציון שלי: 4 כוכבים

מטריות שרבורג (ז'אק דמי, 1964) – האתגר היה לראות סרט מוזיקלי בשפה שאני לא דובר. מה לעשות, מעולם לא למדתי צרפתית כמו שצריך. מטריות שרבורג נראה כאילו הבמאי קרא פעם על הקונספט של מחזמר והחליט שהוא רוצה לנסות בלי לטרוח לראות אפילו סרט מוזיקלי אחד לפני כן. זה ההסבר שלי לכך שבמקום שירים עם מבנה מוגדר, סרטו של דמי מכיל דיאלוגים רגילים שפשוט מושרים לצלילי מוזיקה לא קליטה. יש בדיוק מנגינה אחת יפה בכל מטריות שרבורג, אבל השאר נראה כמו נסיון להרדים את הצופים במקום לעורר רגש כלשהו. תוסיפו לכך עלילה קלישאתית ואפס שימוש ברקע או באביזרים לשם הגברת המוזיקליות וקבלתם משהו שלא היה צריך לצאת מחדר העריכה. הציון שלי: 2 כוכבים

אהבה נושכת (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2000) – האתגר היה לצפות בסרט בכיכובו של גאל גרסיה ברנל. אהבה נושכת היה הסרט היחיד באורך מלא של איניאריטו שלא ראיתי, אז זו הייתה הזדמנות להשלים את הפילמוגרפיה של במאי שאני עדיין לא בטוח אם הוא גאון או אוברייטד. כמו "21 גרם" ו"בבל", גם אהבה נושכת מחולק לשלושה קווי עלילה. הראשון, בו ברנל מגלם דמות מרכזית, הוא החלש ביניהם ונגוע בקלישאות לכל אורכו. החלק השני אמנם בנוי סביב דמות די מעצבנת, אבל מבוים היטב ועושה שימוש יצירתי בתפאורה כסמן להתקדמות הסיפור. החלק השלישי הוא המוצלח ביותר ומגובה בתצוגת משחק מרשימה של המעורבים. הציון שלי: 4 כוכבים

טעם הדובדבן (עבאס קיארוסטמי, 1997) – האתגר היה לצפות בסרט של עבאס קיארוסטמי או אסגאר פרהאדי. בסוף שנות התשעים, הייתה בדיחה לפיה סרט איראני ממוצע מכיל אפס עלילה, אפס קונפליקטים ודמות ראשית שכל הזמן נוהגת ממקום למקום. טעם הדובדבן הוא כנראה המקור לבדיחה הזו, כי זה פחות או יותר מה שיש בו. זו הגזמה, כמובן, חלק מהתנועה נעשה ברגל. כמו כן, זה לא שאין עלילה כמו שהיא ממלאת תפקיד משני לשיחות בין הדמויות על משמעות החיים. מאחר והסרט בכל זאת הופק במדינה בה קיימת צנזורה על תכנים שחכמי הדת מוצאים לא ראויים, קשה להשתחרר מהתחושה שהסרט עוצר את עצמו לא מעט מלהביע ביקורת על הממסד, או לאפשר לדמות נשית לומר משהו בעל טעם. זה פוגע בריאליזם, אבל לא ברעיון המרכזי. מצד שני, זה גם ממש לא מצדיק זמן מסך של שעה וחצי. היה עובד טוב יותר בתור סרט קצר. הציון שלי: 2.5 כוכבים

טנג'רין (שון בייקר, 2015) – האתגר היה לצפות בסרט מתוך גרסת 2018 של הספר "1001 סרטים לראות לפני שאתה מת". טנג'רין הוא סרטו השני של בייקר שאני רואה וכמו "פרויקט פלורידה", גם הסרט הזה מעיד עליו כאחד היוצרים היותר הומניים ורגישים בשטח. הסרט צולם בתנאים של סרט עצמאי, עם שחקנים לא מוכרים וסיפור שאולפן גדול היה מהסס להשקיע בו. הבחירה לתת לטרנסג'נדריות אמיתיות לגלם את התפקידים הראשיים מספקת אמינות לא רק לעלילה, אלא גם לסבל והתסכול שהן מביעות. אנחנו רק עכשיו מגיעים לשלב בו מפיקים מתחילים להפנים שהתפיסות המגדריות של פעם כבר לא רלוונטיות, וטנג'רין מציג זאת בצורה מוצלחת. נכון לעכשיו, שון בייקר הוא אחד הבמאים הטובים בעולם שטרם חצו את הקווים לאיזה פרויקט יוקרה עטור כוכבים. הציון שלי: 4 כוכבים

All You Need Is Cash (אריק איידל, גרי וייס, 1978) – האתגר היה לראות סרט רוקומנטרי או מוקומנטרי. החלטתי לשלב בין שתי הקטגוריות. AYNIC הוא סרט טלוויזיה שעוסק בראטלס, להקה פיקטיבית בעלת מאפיינים דומים להפליא לביטלס. באופן מפתיע, הסרט מוצלח יותר כפרודיה על סרטי תעודה מאשר על ארבעת המופלאים מליברפול. השירים של הראטלס דומים לאלה של הביטלס בלי באמת לספר אף בדיחה וכך גם המראה המשתנה של חברי הלהקה. רק לקראת הסוף, כשהסרט עוסק בימיה האחרונים של הראטלס, הבדיחות מתחילות לעסוק גם בדברים שהביטלס עשו מחוץ לאולפן. הציון שלי: 3.5 כוכבים

כס הדמים (אקירה קורוסאווה, 1957) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של הסרטים היפנים הגדולים בכל הזמנים. כס הדמים הוא העיבוד של קורוסאווה ל"מקבת" של שייקספיר. זה בפני עצמו היה אמור לספק סרט מרהיב ומרתק לפחות כמו "ראן", העיבוד של קורוסאווה ל"המלך ליר". התוצאה בינונית. אני חושב שזה קשור למשחק, הוא ממש מוגזם כאן ומפספס את הדקויות של המחזה. קטעי הלחימה מרשימים, אבל המסרים הסותרים לגבי שליטה בגורל והפוליטיקה המבלבלת של יפן הפאודלית מנעו ממני להתחבר כמו שצריך. הציון שלי: 3 כוכבים

ספינת השוטים (סטנלי קריימר, 1965) – האתגר היה לראות סרט בבימוי מייק לי, או בכיכוב ג'נט לי, ג'ניפר ג'ייסון לי, או ויויאן לי. בחרתי באחרונה, עם תוספת על דעת עצמי של לי מארווין. ספינת השוטים בוים בידי סטנלי קריימר, אחד הבמאים האהובים עלי ולדעתי גם אחד הלא מספיק מוערכים. הסרט הזה הוא דוגמה נוספת לגדולתו לא רק כבמאי, אלא גם כמפיק. עם צוות שחקנים מרשים, קריימר ביים סרט שמציג חתך של אוכלוסיית אירופה וארצות הברית בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. גם כאן נעדרים שחקנים שחורים, אבל יש צוענים ופועלים בספינה שלפחות מבטאים את הפערים בין המעמדות. לוקח קצת זמן עד שלומדים את הסיפור של כל דמות, אבל ברגע שעוברים את המשוכה הראשונה, הסרט זורם בלי בעיה. העובדה שכולם שטים לעבר מה שללא ידיעתם עומד להיות המקום האחרון שרוצים לשהות בו בתקופה הזו, מכניסה את הכל לפרופורציה אחרי שליווינו את נוסעי הספינה במשך שעתיים וחצי. הציון שלי: 4 כוכבים

חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד (אליו פטרי, 1970) – האתגר היה לראות סרט פוליציוטצ'י, כלומר סרט איטלקי משנות השישים-שבעים שעוסק בעולם הפשע והמשטרה. חקירתו של… היה הבחירה של כנראה רוב מי שהגיע לשלב הזה באתגר. הוא משמעותית מוכר יותר משאר הסרטים שהוצעו לבחירה. רוב הזמן, הסרט עובד בזכות הופעה נהדרת של ג'אן מריה וולונטה כקצין משטרה בכיר שרוצח את המאהבת שלו ומשאיר רמזים על מנת להוכיח שהמשטרה לא תאשים אדם במעמדו. מעבר לביקורת החברתית המובנת משם הסרט, יש כאן הרבה דוגמאות של משטרה מושחתת מהיסוד שנהנית מחופש פעולה בלתי מובל בחסות רדיפת קומוניסטים והומוסקסואלים בידי השלטון. אם היה לסרט במאי עם קצת יותר חוש קצב, היה מקבל ציון גבוה יותר. הציון שלי: 3.5 כוכבים

מרכבת הדואר (ג'ון פורד, 1939) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה שהרכיב מרטין סקורסזה. מרכבת הדואר הוא האבא של המערבונים כפי שאנחנו מכירים אותם. פורד לקח אוסף של דמויות מהמערב הישן, קבץ אותן יחדיו למסע מסוכן דרך טריטוריה אינדיאנית עוינת, הוסיף פורע חוק טוב לב עם ונדטה אישית, קצת רומנטיקה, הרבה יריות וכמה מהפעלולנים הנועזים ביותר שנראו על המסך. הסרט לא רק פתח את הדלת עבור ג'ון ויין להפוך לכוכב, אלא גם השפיע עמוקות על במאים כמו אקירה קורוסאווה וסרג'יו לאונה, שבסס את מערבוני הפסגטי שלו על נוסטלגיה לעבודתו המוקדמת של פורד (ולפחות בהתחלה גם על גניבה ישירה מקורוסאווה). יש משהו מספק במרכבת הדואר, כאילו כל הפרטים בסיפור מיושמים כמו שצריך והוא מצליח לדלג מעל המון מלכודות שמערבונים מאוחרים יותר נפלו אליהן שוב ושוב. הציון שלי: 5 כוכבים

פאריה (די ריס, 2011) – האתגר היה לראות סרט משנת 2010 ואילך שבוים בידי אישה. פאריה מבוסס במידה רבה על החוויות של די ריס עצמה כלסבית אפרו-אמריקאית. זה מה שנותן לו תחושה כל כך מציאותית, למרות שהסיפור נראה על פניו צפוי לחלוטין. מה שמעניין זה שהוא צפוי ובו זמנית מתקיים כל הזמן רצון שלא יהיה ככה, כי נוצר קשר אמיתי עם הדמות הראשית. יש בסרט זמזום של כפה כואבת שיכולה להגיע בכל רגע, אבל עם שובל של אופטימיות שמלווה אותו בקטנה לכל אורך הדרך. הציון שלי: 4 כוכבים

צא וראה (אלם קלימוב, 1985) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של 366 סרטים מוזרים. צא וראה רחוק מלהיות הסרט המוזר ביותר ברשימה. למעשה, הוא מפורסם דווקא בריאליזם המזעזע שלו. הוא כן חריג באופן בו הזמן עובר על המסך. הסרט נמשך לאורך מלחמת העולם השניה בבלארוס הכבושה בידי הנאצים, אבל אין דילוגים ברורים בין ארועים, אלא רצף כמו בחלום. הזהירו אותי מראש שהסרט עוכר שלוה וצדקו. למרות לא מעט רגעים מתים, הוא בהחלט אפקטיבי כשזה מגיע להצגת המלחמה כגהנום. הציון שלי: 4 כוכבים

ריפיפי (ז'ול דאסן, 1955) – האתגר היה לראות סרט מרשימה שהכין אותו משתמש שערך את האתגר עצמו. ריפיפי ידוע בזכות סצנת שוד ממושכת שמוצגת פחות או יותר בזמן אמת ואין בה כמעט קול. זו אכן סצנה מגניבה, אבל היא עטופה בסרט בינוני להחריד. ז'ול דאסן חוטא בחוסר החלטיות לגבי הדמות הראשית, ספציפית לגבי השאלה האם הוא גיבור שהקהל אמור להיות בעדו, או פושע שצריך להיענש. כשרואים את ההתלבטות הזו על המסך, זה בעיקר מפריע לסרט עצמו להתנהל. הציון שלי: 2.5 כוכבים

פדינגטון 2 (פול קינג, 2017) – האתגר היה לראות את אחד מ-250 הסרטים בעלי הדרוג הגבוה ביותר בלטרבוקסד. פדינגטון 2 הדהים מבקרים רבים בכמה שהוא מתוחכם ופוליטי ו… עוד דברים שהוא לא באמת. כלומר, זה סרט חביב, וקודמו בסדרה הפתיע גם אותי לטובה, אבל הסרט השני קצת מנסה יותר מדי. התוספת של יו גרנט כנבל וברנדן גליסון כאסיר אלים מבדרות בפני עצמן, אבל דוחקות את רוב הדמויות האחרות לשולי העלילה. הנפגעים העיקריים הם משפחת בראון והשכנים ברחוב שפשוט לא נמצא להם מה לעשות רוב הזמן. ישנם רגעים בהם הסרט לוחץ יותר מדי בכח על הרגש, לעומת קטעים קומיים שעובדים כי זו בסופו של דבר אמורה להיות קומדיה. באופן כללי, הסרט מוצלח יותר כשהוא זוכר שהוא עוסק בדב מדבר עם התמכרות לכריכי ריבה, ולא כשהוא מנסה להיות משהו מעבר. הציון שלי: 3 כוכבים

שיין (ג'ורג' סטיבנס, 1953) – האתגר היה לראות סרט מרשימת 100 הסרטים הגדולים של מכון הקולנוע האמריקאי. שיין הוא לא סרט אנטי-קפיטליסטי. זו לפחות הגרסה הרשמית. לא משנה שהבמאי ג'ורג' סטיבנס ידוע בסרטים שמבקרים קפיטליזם, התנגד נחרצות לרדיפת קומוניסטים או ששיין עוסק בקהילה צנועה שמאוימת בידי חוואי עשיר שרוצה להשתלט על שטחיה בעזרת בריונים להשכרה, רשמית זה מערבון ולא משהו מעבר. יש לשיין רגעים טובים ודמויות מעניינות, אם כי הוא גם מכיל את אחת ההופעות הגרועות ביותר שהיו אי פעם מועמדות לאוסקר (ברנדון דה-ויילד, שהיה בן עשר בזמן הצילומים). הציון שלי: 3 כוכבים

שלום לפילגש (צ'ן קייג', 1993) – האתגר היה לראות סרט בשפה סינית. שלום לפילגש הוא אפוס בן כמעט שלוש שעות על אופרת בייג'ינג. אם אתם עוד פה אחרי המשפט האחרון, יש סיכוי שתאהבו אותו. הוא מצולם יפה מאוד ומשוחק היטב, כאשר הדבר היחיד שפועל לרעתו הוא התסריט. הסרט עוסק בשני שחקני אופרה שמכירים מילדות, אבל אין שום הבדל בין ההתנהגות וצורת הדיבור שלהם על הבמה ובחיים האמיתיים. זה פספוס כי אני חושב שהייתי מעריך הרבה יותר את העבודה שלהם אם היינו רואים מה היא דורשת מהם לשנות מהאני אמיתי שלהם. הציון שלי: 3.5 כוכבים

הפיתוי האחרון של ישו (מרטין סקורסזה, 1988) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה שערך רוג'ר איברט. הפיתוי האחרון של ישו הוא פסגת היצירתיות של סקורסזה כבמאי ואחת מתצוגות השיא של וילם דפו מול מצלמה. מנגד, הוא חדגוני להחריד וכמי שיודע דבר או שניים על ההיסטוריה והגאוגרפיה של ארץ ישראל, הבחנתי במלא טעויות שהיה מאוד קל לתקן באמצעות תחקיר. בנוסף, דמויות המשנה אינן מפותחות ופשוט הולכות בעקבות ישו או מתנגדות לו, בלי אמצע. זה לא סרט רע, אבל הוא לא מכיל מספיק בכדי להצדיק את אורכו. הציון שלי: 3 כוכבים

ליצנים רצחניים מהחלל החיצון (סטיבן קיודו, 1988) – האתגר היה לראות סרט מאחת משלוש רשימות של סרטים גדולים לא מוכרים. רציתי לסיים את האתגר במשהו קליל, במיוחד אחרי השבועיים הקודמים בהם צפיתי בסרטים ארוכים ומאוד רציניים. ליצנים רצחניים מהחלל החיצון הוא בדיוק ההפך מהסרטים האלה. הוא מטופש, קצר יחסית, לא באמת נחשב צפיית חובה בידי אף מבקר בכיר ובאופן כללי, משהו שלא דורש הרבה חשיבה. אולי בגלל זה התאכזבתי ממנו, כי הוא דבילי, אבל לא מספיק בשביל להיות משעשע. הבמאי מפגין מחויבות לגימיק עם הדרכים השונות בהן הליצנים צדים בני אדם, אבל זה כל מה שבאמת מעניין כאן. ג'ון ורנון, השחקן המוכר היחיד בסרט, נותן הופעה לא רעה בתור שוטר אלים, אבל הדמות שלו נעשית כל כך מטומטת לצורכי העלילה, שגם זו לא באמת נקודה חיובית. זה אכן טראש, אבל לא כזה שכיף לחזור אליו שוב ושוב. הציון שלי: 2 כוכבים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.