ביקורת: הזהב של נורמן

 

da_5_bloods_resize

 

לפני כעשור וחצי, אמא שלי טסה לטיול מאורגן בווייטנאם. כמו רוב הישראלים, היא לא ידעה הרבה על המדינה מחוץ להקשר של המלחמה שהתחוללה שם במשך קרוב לעשרים שנה. היא ידעה שהממשלה קומוניסטית ושהרבה אנשים עם כובעים מצחיקים מגדלים שם אורז, אבל רוב הטיול היה מבחינתה לגלות עולם חדש. כמעט אפשר לשכוח שהייתה שם מלחמה.

הטיול בכל זאת הכיל תזכורת אחת מאוד ברורה בדמות ביקור במחילות קו צ'י. המחילות שמשו לוחמים מקומיים למתקפות גרילה, תחילה נגד הכובשים הצרפתים ואחר כל נגד פלוגות מדרום וייטנאם ומארצות הברית. כך קרה ששלושה עשורים אחרי שאחרון החיילים האמריקאים עזב את האזור, אמא שלי זכתה לראות ממרחק בטוח את מלכודות המוות שהוכנו לצד הכניסה למחילות ואת תנאי המגורים בהם שהו אנשי וייטקונג במשך חודשים ואף שנים בכל פעם, מחכים למתקפה הבאה במה שהם מכירים בתור המלחמה האמריקאית.

סרטו החדש של ספייק לי, "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods" במקור) מתרחש בווייטנאם המודרנית, אבל הסיפור שלו מתחיל בסוף שנות השישים. ארבעה יוצאי צבא אפרו-אמריקאים ששרתו ביחד במלחמה, ויחד עם חברם שנפל נורמן נודעו בתור הבלאדז, מתאחדים בהו צ'י מין סיטי. השנים הביאו איתן הרבה שינויים וכמו שווייטנאם הפכה למוקד תיירות פופולרי, גם הבלאדז מאוד שונים מכפי שהיו בשדה הקרב. אחד מהם אפילו הצביע לדונלד טראמפ. כך מתייצבים פול, אוטיס אדי ומלווין במדינה אותה ראו לאחרונה בצעירותם, אבל הותירה בהם צלקות שגם הגיל לא הצליח למחוק.

מטרת הביקור של הבלאדז היא לאתר את שרידיו של נורמן על מנת להביאו לקבורה בארצות הברית. זה, לפחות, התרוץ הרשמי לביקור. בפועל, הם מעוניינים גם לחפש אוצר של מטילי זהב בו נתקלו במהלך המלחמה ואבד במשך שנים, עד ששינוי בתנאי השטח העלה את התקוה לאתרו מחדש. בזמנו, נורמן הציע שיתרמו את הזהב לקהילות שחורות ולמאבק לזכויות אזרח. מטרה נעלה שהבלאדז עדיין מאמינים בה, אבל מכיוון שמדובר בכל זאת ברכוש ממשלתי גנוב, אוטיס מארגן דיל עם מישהי מהעבר ועם איש קשר צרפתי על מנת שיוכלו להעביר את האוצר מבלי לעורר חשד. רגע לפני הנסיעה לתוך הג'ונגל, מצטרף במפתיע גם בנו של פול, שרוצה להבין מה אביו הזקן עושה פתאום בצד השני של העולם.

תזמון ההגעה של הסרט לשרות הסטרימינג של נטפליקס לא יכול להיות יותר רלוונטי. בזמן שברחבי ארצות הברית נערכות הפגנות כנגד הזלזול בחיי שחורים ובבית הלבן יושב האדם האחרון שאכפת לו מהנושא, ספייק לי מביא לעולם סיפור שמשכשך עמוק בתוך ההיסטוריה העגומה של השחורים באמריקה. הסרט נפתח עם תזכורת לכך שבעוד אזרחים כהי עור נאבקו לקבל בארצות הברית יחס שוויוני, לא הייתה לממשלה שום בעיה לשלוח אותם להילחם עבורה בארץ רחוקה ומלאה אויבים. לי דואג להדגיש שזו מלחמה של לבנים שהתערבו בסכסוך פנימי של וייטנאמים שבשלב הזה, כבר ממש לא אכפת להם מה צבע העור של המטרה. ישנן תזכורות מרובות להשפעה שהצרפתים והאמריקאים הותירו בארץ שסועת הקרבות, ולא מדובר רק בסניף של מקדונלדס באמצע עיר הבירה.

ספייק לי הוא לא הבמאי הכי מעודן בעולם. אם תבקשו ממנו להשחיל חוט דרך חור מחט, סביר להניח שכעבור דקה יטען שהמחט מדכאת את העם שלו כבר ארבע מאות שנה והשחלת חוטים היא הדרך שלה לפגוע בהזדמנות שלהם לשרוד, אז הוא לא צריך לעשות את זה. המטרות לשמן הוא נאבק מוצדקות, זה פשוט שהדרך בה הוא בוחר להציג אותן לא משאירה שום מקום לספק לגבי עמדותיו. הזהב של נורמן מלא ברגעים כאלה. פרט לפתיחה שמציינת עד כמה השחורים בארה"ב מתקשים להזדהות עם מדינה שמעריצה בעלי עבדים כגיבורים לאומיים, הסרט דואג מדי פעם לציין אדם שחור כזה או אחר שתרומתו להיסטוריה נדחקה לטובת השגים של אדם לבן פחות מרשים. הבלאדז עדיין מדברים על נורמן כעל האדם המדהים ביותר שפגשו, בזכות העקרונות בהם האמין וחוסר הנכונות שלו להתכופף לפי דרישות הרוב הלבן. הסרט גם מכיל לא מעט תזכורות לכך שמנקודת מבט וייטנאמית, כל האמריקאים הם פולשים שרצחו מאות אלפים, בהם גם נשים וילדים.

מצד שני, עד כמה שהעמדות האישיות של ספייק לי ברורות, קשה לומר מה בדיוק הסרט רוצה. הבלאדז יוצאים למסע מסוכן מתוך בחירה, כשכמעט בכל רגע נתון הם יכולים פשוט לחזור אחורה ולוותר על הזהב. הווייטנאמים מתנהגים כאילו המלחמה הסתיימה לפני רגע ולא לפני 45 שנה. המתיחות בין פול לבנו דיוויד תופסת הרבה זמן מסך, אבל אז בכלל עוברים לעסוק בהלם קרב ואז בסכנות שבג'ונגל ואז יש איזה מונולוג על זכויות השחורים ואז מדברים על הצרפתים. התסריט מבולגן ולא החלטי לגבי המסר שהוא אמור להעביר. האם נכון לחפש את הזהב, או שהוא צריך להישאר קבור עם העבר? האם החיילים השחורים מייצגים את האגרסיביות האמריקאית, או שהם בעצמם קורבנות? האם ההזדקנות פוגעת ביכולת של הדמויות לתפקד בשטח, או שהם בעצם בדיוק כמו שהיו פעם? יותר מדי כיוונים סותרים הופכים את הסרט למבולגן. אם זה לא מספיק, הנסיון להקיף הכל בחוט המקשר בין התנועה לזכויות אזרח בשנות השישים לבין Black Life Matters רק מדגיש עוד יותר עד כמה הדמויות לא באמת מייצגות משהו גדול כפי שהבמאי חושב. קיים קשר היסטורי ברור בין המאבקים, אבל חסר חיבור לסיפור של הבלאדז עצמם.

עוד בעיה היא שבסופו של דבר, אנחנו לומדים מעט מאוד על הדמויות. לאוטיס יש בת שלא ידע על קיומה, אדי אוהב להראות כמה הוא מסודר כלכלית, מלווין הוא… בעצם אין לנו שום מידע על מלווין. אפילו נורמן, ממנו החבורה כל הזמן שואבת השראה, הוא דמות די פלקטית. חוץ מלדבר פעם אחת על אחווה שחורה, הפלאשבקים בהם נורמן מופיע לא מספרים עליו כאדם, או כמנהיג בשטח. הוא פשוט שם, זכרון של מי שלא חזר מהמלחמה ועד היום מדברים עליו כאילו היה גיבור. גם הדמויות האחרות לא מקבלות הזדמנות להציג משהו שמזכיר אישיות. דיוויד משעמם ונטול כריזמה, הפעילה לפינוי מוקשים אותה הוא פוגש היא עוד דוגמה לקושי של ספייק לי לכתוב דמויות נשיות, איש הקשר הצרפתי לבוש בלבן כסמל לקולוניאליזם וזה כבר יותר מידע ממה שמישהו מספק עליו. אפילו המדריך המקומי שמביא את הבלאדז עד לאזור המסוכן, לא מספר על עצמו שום דבר בעל ערך. הוא פשוט שם כשצריכים עוד דמות בסצנה.

יוצא הדופן היחיד, שכן מתפתח מול המצלמה, הוא פול. הלוחמני בחבורה, שהחזרה לווייטנאם מוציאה ממנו את הטראומות הקשות ביותר, צריך גם להתמודד עם הופעה לא מתוכננת של בנו, האדם האחרון איתו הוא רוצה להתעמת בסיטואציה הזאת. עם כפפה שחורה ביד אחת וכובע MAGA על הראש, פול מייצג את הקרע הפנימי בתוך אמריקה ואת הקונפליקט הקיומי של אדם שחור הרוצה להרגיש שייך במדינה שמסרבת להכיר בו כשווה. הוא משקף כיצד בייבי בומרים שהפגינו נגד מלחמה בצעירותם, הפכו ברבות השנים לסמל השמרנות. תצוגת משחק מרשימה של דלרוי לינדו הופכת את פול לדמות המעניינת היחידה בסרט. הוא מלחיץ, מפחיד ומעורר רחמים בו זמנית ונלחם מלחמה אבודה נגד השדים הפנימיים שלו.

המשחק של לינדו הוא נקודת האור העיקרית בסרט. כל סצנה שאינה מובלת בידי דמותו של פול היא חלק מבלגן שלא נסגר על עצמו. זה ממש לא עוזר שהדמויות מצטטות ישירות מסרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"האוצר מסיירה מדרה". נכון, ספייק לי ביים סרט על חבורה של יוצאי צבא שחוזרים לג'ונגל בו הטרוף שולט, וזה גם סרט על אנשים שמחפשים זהב בארץ זרה. עדיין, הציטוטים האלה לא מצביעים על תחכום או מודעות עצמית, כמו שהם מדגישים שלא היה ללי שום דבר מקורי לומר. הנסיונות לקשור את הסיפור למצבם של השחורים בארה"ב לא עובדים כאשר כל כך מעט ידוע על רוב הדמויות הראשיות, שבאותה מידה זה היה יכול להיות סיפור על ארבעה רדנקים לבנים או על פליטים וייטנאמים שמתגוררים כיום בפראג וחוזרים לחפש אוצר שנעלם במלחמה. עכשיו שאני חושב על זה, דיוויד או. ראסל כבר עשה את הסיפור הזה טוב יותר עם "שלושה מלכים", רק שבמקום הזווית האתנית, הוא הציב את העלילה בתוך הקשר היסטורי שאתגר את האופן בו אמריקאים תופסים את עצמם כמגיני העולם החופשי.

בסרטים כמו "עשה את הדבר הנכון" ו"שחור על לבן", הייתה לצבע העור של הדמויות משמעות בהקשר רחב יותר מהסיפור הפרטי שלהן. בהזהב של נורמן, חסר חוט מחבר בין החיפוש שלהם אחר מטמון, טראומות המלחמה והעובדה שכולם שחורים. אפשר לטעון שעצם היותם של הבלאדז אפרו-אמריקאים כבר מספק את הקשר הנחוץ, אבל לא הרגשתי את זה במהלך הצפיה. יותר הרגשתי כאילו הסרט מפנה אותי לעשות חיפוש בוויקיפדיה פעם בעשר דקות כדי להצביע על כך שהוא עוסק במשהו חשוב, במקום לשלב זאת בצורה טבעית בסיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.