ביקורת: משפחת וילובי

MV5BZGNlMzljOWEtMjdiYS00ZjQwLTg2M2UtMTYwNDgyZjQ4MDk5XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1__resize

 

אני לא יודע מי התחיל עם הטרופ של להזהיר את הצופים מראש שלא מדובר בסיפור שמח. הסרט הראשון שעולה לי בראש עם אזהרה כזו הוא "סדרה של צרות", כאשר קולו של ג'וד לאו מעדכן את הצופים כל כמה זמן שמדובר בסיפור קודר וקשה לעיכול. כמובן שמדובר בהגזמה, וזה המקרה גם עם סרט האנימציה החדש "משפחת וילובי", אולם אני מרגיש כאילו הגימיק הזה קיים הרבה יותר זמן, אולי עוד מזמנו של רואלד דאל. אחרי הכל, מדובר בדרך חמקמקה להרגיע את הקהל. אם לא מזהירים אנשים מפני הנורא מכל, הם יהיו מופתעים אם וכאשר יגיע ויצאו מהסרט בתחושה מדוכדכת. לעומת זאת, כאשר סרט מכין מראש את הצופים לדברים קשים, האזהרה תגביר בקרבם את האהדה כלפי הדמות הראשית ותגרום להם לנשום לרווחה אם תשרוד עד הסוף בלי לאבד את כל מה שיקר לה.

את משפחת וילובי מלווה חתול, אותו מדבב מפיק הסרט ריקי ג'רווייס, שבנימה הרגועה והמלנכולית האופיינית לו, מקריין את קורותיהם של ארבעה ילדים שבעולם האמיתי, הייתם שומעים עליהם רק בסדרת טרו-קריים שהייתה מופקת הרבה אחרי שהארועים הסתיימו.

במשך דורות, היו בני ובנות וילובי אנשים משכמם ומעלה, בעלי טעם טוב, כריזמה, חכמה ושפם מרשים. הרצף נעצר אצל מר וגברת וילובי הנוכחיים. לא רק שהשניים טיפשים ואנוכיים להחריד, אלא שלמר וילובי יש רק שפמפם דקיק ונטול פסון, תוצאה של הקיצוץ המתמיד שאשתו עורכת על מנת להשיג לעצמה חוטי סריגה. ממש בלי כוונה, נולדו להם ילדים. הבכור, טימותי, חולם להחזיר לגדולתו את השם וילובי. האמצעית, ג'יין, חובבת מוזיקה ואוהבת להעלות שאלות היפותטיות, בעוד התאומים הצעירים ברנבי וברנבי חולקים הכל, כולל שם פרטי, וממציאים מתקנים הרבה יותר מורכבים מהצפוי לגילם. כולם גרים בבית המשפחה הישן, בלי קשר של ממש לעיר שצמחה מסביב.

מר וגברת וילובי הם דוגמה מרהיבה להורים גרועים. כאשר השניים זוכרים בכלל שיש להם ילדים (אל תצפו שגם יזכרו את השמות שלהם בנוסף לכל), הם אוסרים עליהם להשמיע קול, מאפשרים להם לאכול רק שאריות מהארוחה של המבוגרים ומענישים את טימותי, גם על דברים שלא עשה, בשליחתו למרתף הפחם. לאחר שהילדים מוצאים תינוקת יתומה המושארת בפתח הבית, הם מבינים שהרעיון לגדול בלי הורים דווקא לא כזה רע. הארבעה מחליטים לשלוח את ההורים לטיול במקומות המסוכנים ביותר בעולם, בתקווה שלא יצליחו לחזור וישאירו את הילדים לגורלם. הם רק שכחו פרט אחד בתכנית: אין סיכוי שההורים ישאירו את הבית היקר שלהם בידי ילדים בלי השגחה.

משפחת וילובי הוא סרט שעוסק בעלילה מאוד אפלה, אבל מבוים ומעוצב באופן שנועד להיות קודם כל מבדר. בני המשפחה זכו כולם לשיער אדמוני דמוי צמר, בעוד לחלק מדמויות המשנה יש צבע עוד לא שגרתי על מנת להבדיל אותן מהרקע. זה לא מסע דרך פחדים כמו "קורליין", או מוזרות שנעוצה עמוק במיתולוגיה כמו "המסע המופלא". העולם של משפחת וילובי הוא פשוט גרסה אחרת של העולם שלנו. תערובת של ציניות ואופטימיות מכתיבה את רוחו של הסרט. כך למשל, הקשת בענן הנראית מכל רחבי העיר, היא בעצם ענן שנפלט מארובה של מפעל ממתקים. מנגד, התאומים בונים מכשיר שיכול בפוטנציה להרוג אדם מבוגר, אבל כשהוא מופעל, זה לצורך בדיחת רקע בלבד.

מדובר בקו מאוד דק שהסרט מנסה להלך עליו. לא להיות יותר מדי סכריני וקיטשי, אבל עדיין להתאים לכל המשפחה ולהציג עלילה מחממת לב. מגיע לו קרדיט על כך שההורים הם באמת כה נתעבים, שהרעיון להיות יתומים נראה כמו אלטרנטיבה עדיפה. גם יש בדיחה חוזרת מוצלחת על כמות תאונות הדרכים שהדמויות גורמות בכל פעם שהן מתרחקות מהבית המוכר, והתאומים אולי קריפיים, אבל בו זמנית חמודים בטרוף. יש פה הימור לא פשוט, כי כפי שניתן לגשר בין גישה אחת לסיפור ואחרת לבניית העולם שמסביב, אפשר בקלות גם ליפול בין הכסאות ולא לקלוע לטעמו של אף אחד.

משפחת וילובי מצליח רוב הזמן לבצע את הגישור בצורה מוצלחת. יש רגעים שהוא מתקתק מדי, לצד רגעים בהם נראה שהסכנות המוצגות הן חסרות פרופורציה לפשטות של הסיפור. בהחלט רואים שמדי פעם הבמאי קרים פירן הרגיש צורך להגביר את הקצב בשביל להשאיר את הקהל ערני ובעוד זה עובד כאלמנט קומי, העלילה חוזרת למסלול הקודם כמעט מיד. אין לי בעיה עם התזזיתיות הכללית של הדמויות, זה לא סרט של מיאזאקי שמנסה לעבוד בהתאם לתנאי הפיזיקה של העולם האמיתי. מה שכן, חבל שאין מעבר חלק יותר בין הקומדיה לרגעים הרציניים, כי קשה לעשות את הסוויץ' בראש במהירות שפירן מכתיב.

הדבר המרשים ביותר בסרט הוא האנימציה עצמה. למרות שנוצר כולו במחשב, משפחת וילובי נראה כמו סרט סטופ-מושן. התנועה של הדמויות מקוטעת בכוונה, השיער נראה כאילו הוא עשוי מצמר אמיתי, הרקעים כמו נוצרו מקרטון ודברים כמו עננים ועשן נראים כאילו הם עשויים מצמר גפן. זו בחירה מעניינת, בעיקר כי היא כנראה עשתה את העבודה על האנימציה ליותר קשה. קריס פירן ושותפיו להפקה החליטו לאתגר את עצמם עם מחווה לסגנונות הנפשה שגדלו עליהם ולהעניק לסרט תחושה מעט מיושנת, אבל בצורה נוסטלגית ומוכרת. בחירת שחקנים מוצלחת כמו מרטין שורט וג'יין קרקובסקי לתפקיד ההורים המזניחים, מיה רודולף לתפקיד אומנת חביבה וטרי קרוז לתפקיד… בואו פשוט נגיד טרי קרוז כי הוא בברור היה הבחירה הראשונה של היוצרים, הביאה לכך שהחיבור של השחקנים לדמויות עובד כמו שצריך.

משפחת וילובי נוהג לפי הקלישאות של רוב סרטי האנימציה הממוחשבת שאינם של פיקסאר. התנועה של הדמויות מוקצנת בלי סיבה, נראה שחלקן יותר הותאמו לזהות המדובבים מאשר להפך, הסרט מנסה כל הזמן לדחוף את השיר של ג'יין כדי שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר ועד כמה שהחתול מספר לנו שלא מדובר בסיפור משמח, לא היה אף שלב שבו האמנתי לו ברצינות. מנגד, מדובר בסרט טוב יותר מרוב מקביליו הממוחשבים. האפלוליות המובטחת קיימת, גם אם היא עוברת דרך כמה מסננים של קיטש בדרך. רוב הבדיחות קולעות והעיצוב דמוי הסטופ מושן מרהיב לעין. בנוסף, הסיפור מרגש כשצריך ולמעשה היה אכפת לי ממה שקורה, גם אם לא באמת חששתי שאני נכנס לסרט הקודר ביותר שאי פעם ראיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.