דרוג המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר: 2009-2018

בשנת 2009, בנסיון להעלות את הרייטינג ובהשפעת טענות על העדרותם של סרטים בולטים כמו "האביר האפל" ו"וול-E" מהרשימה, החליטה האקדמיה לשבור מסורת של יותר משישים שנה ולהרחיב את רשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה. הצעד אכן הביא למגוון נרחב יותר של מועמדים, אבל לקח רק שנתיים עד שהרגישו שצריך שוב לשנות את הפורמט. מאז הטקס המתייחס לסרטים של 2011 ועד היום, מספר המועמדים נקבע בהתאם להתפלגות קולות המצביעים, כך שיכולים להיות בין חמישה לעשרה מועמדים ונוסחה מסובכת שאין טעם שאנסה לחזור עליה, תקבע את המספר המדויק. יצא גם שבכל טקס מאז עדכון השיטה היו 8-9 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. בסך הכל, לאורך העשור הראשון מאז שהוחלט על הרחבת כמות הסרטים המתחרים, היו מועמדים לפרס 88 סרטים.

מכיוון שאני אוהב לדרג דברים, וגם כהזדמנות להביט לאחור ולבחון האם אני מרוצה באופן אישי משינוי הפורמט, הנה דרוג של כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר שיצאו בין השנים 2009 ל-2018. הדרוג הוא כמובן על פי טעם אישי ולא מתייחס להשגים של כל סרט בתוך או מחוץ למסגרת האוסקר.

 

88. עץ החיים (2011)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עדיף שאוציא את זה כבר עכשיו מהמערכת, אני לא אוהב את טרנס מאליק. הסרטים שלו נוטים להיות מאוד יפים חזותית, אבל בסיסיים מבחינת התוכן. עץ החיים הוא שיא החשיבות העצמית של מאליק וגם אם מצליחים לדלות מתוכו סיפור או מסר, הם יותר פרשנות אישית של הצופה מאשר כוונה ברורה של הבמאי. הרבה אנשים אוהבים את זה, אני לא אחד מהם.

 

87. קרוב להפליא ורועש להחריד (2011)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אולי הסרט הכי פחות מצליח ביקורתית שהיה מועמד לפרס במהלך התקופה המדוברת. לא התלהבתי מהספר, אבל לפחות היה בו נסיון לשבור תבניות ולאתגר את המחשבה. העיבוד הקולנועי שלו, בבימוי סטיבן דולדרי, הוא אחד המקרים הבודדים שנתקלתי בהם של סרט שנעלם מהתודעה בזמן שצופים בו, כך שהוא מסתיים ואין תחושה כאילו משהו בכלל התרחש בשעתיים וקצת שחלפו. איך השיג מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, זה עדיין מסתורין.

 

86. פרשס (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מה לעזאזל האקדמיה חשבה כשהעניקה לסרט הזה אוסקר על התסריט. עם הפרס למוניק על שחקנית משנה אני מסכים, זו גם הסיבה שפרשס לא נמצא במקום האחרון. אבל ארמנדו איאנוצ'י היה מועמד על "בסוד העניינים" וג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר" ועדיין, האקדמיה נתנה את הפרס לתסריטאי לא מוכר שקבל מכך עידוד לכתוב ולביים את "יפות רצח". פרשס הוא מלודרמה שרוצה להציג סיפור של נצחון נגד כל הסיכויים, אבל כל כך עסוקה בלהראות כמה הכל חרא, שהנצחון נראה מאולץ ולגמרי לא קשור.

 

85. הילדים בסדר (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

נתחיל עם זה שיש לי בעיה עם הליהוק של הסרט. מארק ראפלו הוא פשרה שמקובלת עלי לתפקיד ברוס באנר, ממילא חצי מהזמן יש במקומו ענק CGI ירוק. הוא גם בסדר כתפקיד משני כבלש ציני ב"זודיאק". הוא לא שחקן שאני רוצה לשים שליש מהמטען הרגשי של הסרט על כתפיו. אנט בנינג וג'וליאן מור גם הן שחקניות שאני לא הכי מתחבר אליהן, אבל לפחות אני יודע שהן טורחות לקרוא את התסריט. הילדים בסדר הוא מלודרמה נוספת, ואני לא מאוד סובלני כלפי מלודרמות, שלוקחת את מה שהוא במקרה הטוב בסיס לסיטקום משנות השמונים, ומנסה לייצר ממנו רגש שיהיה אכפת ממנו. אני מצטער, אבל לא עם צוות השחקנים הזה ולא עם התסריט החלול של ליסה צ'ולודנקו.

 

84. קרא לי בשמך (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אם את מארק ראפלו אני יכול לסבול בכמויות מצומצמות, את טימותי שאלאמה אני לא סובל כזית. יש לסרט רגעים נחמדים ואהבתי את זה שהסרט משחק עם הציפיות לגבי מי אדם טוב ומי סתם מניאק. הבעיה היא שלצד סיפור מאוד דליל וכימיה שכמעט ולא קיימת בין השחקנים, שאלאמה לא מסוגל לשחק. אפילו ב"נשים קטנות", סרט שאהבתי, הוא שואב את החיים מכל סצנה בה הוא משתתף בידי הריק העצום שנמצא איפה שאמור להיות אופי.

 

83. ברוקלין (2015)

3 מועמדויות / 0 זכיות

ניק הורנבי כותב שנון ומוכשר, אבל הוא תסריטאי בינוני במקרה הטוב. ברוקלין לוקח סיפור שאמור להיות מעניין, על חוויותיה של מהגרת אירית צעירה שמתאהבת בניו יורקי ממוצא איטלקי, ולא באמת עושה איתו משהו מעבר. סירשה רונאן טובה כתמיד, אבל אין סביבה צוות מספיק חזק בכדי לסחוב סיפור שנראה כאילו הוא תקוע בתוך לופ אינסופי. מה שכן, לפחות למדתי מהסרט איך הדרך הנכונה לאכול ספגטי, אז אי אפשר לומר שלא לקחתי שום דבר מחוויית הצפיה.

 

82. אהבה (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

התחלתי את הרשימה עם זוכה בפרס דקל הזהב, אז למה שלא אוסיף עוד אחד? מיכאל הנקה הוא במאי נוסף שהרבה אנשים אוהבים ואני אישית לא מתחבר אליו. אני מבין מה הוא עושה, אני מבין מה מיוחד בזה, אבל זה לא עובד עלי. יש לי בעיה שאני אוהב סיפורים וכשסרט בכוונה מצמצם את הסיפור למינימום הנדרש, זה מרחיק אותי. עמנואל ריבה מדהימה בתפקיד אן המשותקת ובהחלט הייתה ראויה לזכות באוסקר באותה שנה. מעבר לכך, בעיקר השתעממתי.

 

81. משחק החיקוי (2014)

8 מועמדויות / זכיה 1

אוקי, זה שאני מתחבר יותר לסרטים מבוססי עלילה לא אומר שאני אוהב עודפי עלילה. יש מידה מסוימת שבה אני מוכן לקבל סטיה משמעותית מסיפור אמיתי לשם דרמה או בידור. אני בסדר עם זה ב"המועדפת" וב"הרשת החברתית", אבל משחק החיקוי מוסיף לחוסר הנאמנות ההיסטורית גם זלזול גלוי בקהל. יהיו ברשימה עוד סרטים שאשמים בכך, אבל אף אחד מהם לא מגיע לרמה של משחק החיקוי שיוצא מנקודת הנחה שצריך להוסיף נבל לסיפור. סרט שעוסק באדם הומוסקסואל בתקופה שבה הנטיה שלו נחשבה לפשע, ומנסה לסייע למאמץ המלחמתי במרוץ נגד הזמן לפענוח צפנים של גרמניה הנאצית, צריך לדעת יוצרי הסרט עוד נבל. הומופוביה זה לא מספיק, פאקינג היטלר זה לא מספיק איום, צריכים גם לקחת את האנשים שתמכו באלן טיורינג ולהציג אותם כשמוקים חסרי אמונה. זה כמה שמשחק החיקוי לא סומך על הקהל שלו.

 

denniston_resize_resize.jpg

 

80. סארו – הדרך הביתה (2016)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אז כן, הסרט הזה קרה. תודו שגם אתם כבר שכחתם מקיומו. הוא לא עושה הנחות למי שרוצה לזכור אותו, עם עלילה שמתחלפת פתאום בעלילה הרבה פחות מעניינת ונקודת דרמה שמיד אחריה מגיעות כתוביות הסיום. זה לא סרט גרוע, כמו שהוא מפספס שוב ושוב את ההזדמנויות ליצור הזדהות כלשהי עם הדמויות.

 

79. מאחורי המספרים (2016)

3 מועמדויות / 0 זכיות

לסרט הזה יש בעיה דומה למשחק החיקוי: חוסר אמון ביכולת של הקהל להבין מורכבות. לזכותו של מאחורי המספרים יאמר שהוא לא ממציא אתגרים שלא היו קיימים, הוא פשוט משטח אותם ומשתמש בדמויות משנה לא קיימות על מנת לספק מושיע לבן לשלוש נשים שבמציאות, לא היו זקוקות בכלל לעזרתו. אמנם חשוב לעסוק בנושא הגזענות המודרנית בארצות הברית, אבל מאחורי המספרים עושה את זה דווקא דרך העיניים של מי שזו במציאות ליחס שווה לעמיתיהן הלבנים, כי הייתה משימה הרבה יותר חשובה: להנחית אדם על הירח לפני שהסובייטים מספיקים. גם כאן, יוצרי הסרט החליטו שאין מספיק דרמה בסיפור האמיתי והדביקו לו תוספות כדי להבטיח שאף אחד לא חושב בטעות שהם לא נאורים.

 

78. פילומנה (2013)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסיפור של נערות קתוליות שהוכרחו לחיות במנזרים באירלנד תחת פיקוחן של נזירות נוקשות כעונש על מה שנתפס כהתנהגות מופקרת, יכול לספק חומר להרבה סרטים. "האחיות מגדלנה" הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה בצורה מצוינת. פילומנה הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה ולהותיר תחושה שהסרט מפחד לתקוף את הנושא כמו שצריך. הוא ביקורתי כלפי החברה שאפשרה את ההשפלה שאותן נשים חוו, אבל לא באמת מספר את סיפורן. הסיפור המחובר למציאות מציל את הסרט, אבל רוב הזמן מדובר בלא יותר מעוד שם נשכח ברשימה.

 

77. לחנך את ג'ני (2009)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עוד נסיון של ניק הורנבי להביא למסך את סיפורה של אישה צעירה המאוהבת מחוץ למעגל שלה. התסריט במקרה הזה יותר מוצק מזה של "ברוקלין", אבל עדיין חסר משהו. הדמות הראשית מנותקת מדי מהעולם סביבה, כאילו היא קיימת רק כדי להציג לנו סיפור ובכנות, היא ממש לא דמות מספיק מעניינת בשביל שיהיה שווה לעקוב אחריה.

 

76. סוס מלחמה (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אף פעם אל תפסלו את ספילברג. כל עוד הסרט שהוא מביים אינו סרט פנטזיה או מדע בדיוני, יהיו הרבה חברי אקדמיה שיאהבו אותו. גם כשהתוצאה היא בלגן כמו סוס מלחמה שבברור התסריט שלו היה צריך להתבשל עוד זמן לפני תחילת הצילומים. האפקטים מרשימים וספילברג בסך הכל פתר את הקושי של למקד את העלילה סביב יצור שלא מדבר ולא באמת מבין מה בני האדם המוזרים עושים סביבו, אבל מספילברג מותר וצריך לצפות ליותר. אני בספק אם במאי פחות מוכר היה מצליח למשוך מספיק תשומת לב בשביל שסוס מלחמה יהיה מועמד לאוסקר.

 

75. מועדון הלקוחות של דאלאס (2013)

6 מועמדויות / 3 זכיות

תמיד חשבתי שמתיו מקונוהיי שחקן טוב. גם תמיד חשבתי שג'ארד לטו שחקן טוב, כשהוא למעשה טורח להקשיב להוראות הבימוי ולא משוכנע שהוא מביא למסך את הפרשנות האולטימטיבית לדמות (אהמ… ג'וקר… אהמ…). אין לי תלונה לגבי ההופעה שלהם בסרט וגם האוסקרים בהם זכו היו בסדר. הסיבה שהסרט נמצא במיקום נמוך יחסית היא שבערך באמצע הדרך, הוא מתחיל לעשות בלגן ולדבר על חברות התרופות וה-FDA כסכנה לשלום הציבור. לא, זה שהם מסרבים לאשר לשיווק שילוב תרופות שטרם נמצא כיעיל ובמיוחד לא מסוכן לבני אדם, לא הופך אותם לאנשים הרעים. זה הופך את גיבור הסרט למישהו שמהמר בחיים שלו ושל אחרים. אני יודע שלא זו הכוונה, אבל זה מה שהתסריט הבעייתי מאפשר להבין.

 

74. הזדמנות שניה (2009)

2 מועמדויות / זכיה 1

למען האמת, הסרט הזה ממוקם יותר גבוה ממה שציפיתי. אני די שונא אותו, או ליתר דיוק, את ראיית העולם שלו. סרט שמאמין ברצינות שהשחורים בארצות הברית הם חסרי שאיפות שרק משפחה לבנה עשירה, שיכולה לספק תחליף להורים המזניחים, תוכל להציל אותם ממעגל האלימות והסמים. גם אז, זה לא יעשה על ידי הענקת שוויון הזדמנויות, אלא דרך ניצול היכולות הפיזיות והאתלטיות של השחור לבידורו של הלבן. זה לא שהסרט מעודד את החזרת העבדות, אבל בואו נגיד שג'ון לי הנקוק לא יזכה בקרוב בפרס על פעילות הומניטרית. אז למה הזדמנות שניה לא נמצא בתחתית הרשימה? כי אני למעשה זוכר די הרבה מהסרט. יותר מעשור אחרי שצפיתי בו, חלקים מתוכו נשארו איתי. לא כולם טובים. חלקם אפילו משמשים עבורי נימוק למה מדובר בסרט עם תפיסה מסוכנת של המציאות, אבל זה איכשהו שווה יותר מסרט שרובו נמחק מהזכרון.

 

73. הוגו (2011)

11 מועמדויות / 5 זכיות

הנה הגענו לסקורסזה. בעוד אני חושב ש"האירי" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של 2019, שמונה שנים לפני כן, מרטין סקורסזה ביים את אחד הסרטים המיותרים של השנה. האפקטים זוכי האוסקר התיישנו מאוד מהר וההתלהבות מתלת-מימד חלפה לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, אבל אני כן אתן להוגו קרדיט על שימוש חכם בטכנולוגיה. זה מתאים בהתחשב בכמה שהוא מציג אהבה לראשית ימי הקולנוע, כאשר עצם הרעיון של הסרטה נחשב לפלא פורץ דרך. עם זאת, הוגו הוא סרט ארוך ודי משעמם שבמרכזו ילד לא מעניין אותו מגלם שחקן מוגבל. דמויות המשנה והשחזור התקופתי מצילים את הסרט, אבל כל רגע שמתמקד בהוגו עצמו, מוחק מיידית את ההנאה.

 

72. 127 שעות (2010)

6 מועמדויות / 0 זכיות

ישנם סרטים בהם כל העלילה מתבססת על טעות אחת, מאוד פשוטה למניעה, שמבצעת הדמות הראשית. אם 127 שעות לא היה מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי אומר שהוא לחלוטין לא אמין כי קשה לקבל את זה שאדם שכל כך אוהב ורגיל לטייל, לא ינקוט באמצעי בטיחות מינימליים. עם זאת, הסיפור אכן קרה והוא לא מאוד מעניין. אני מניח שאם הסרט היה מציג גם את החיפושים אחר ארון רלסטון, או מלמד מהו עליו לפני שנתקע מתחת לסלע, היה אפשר להבין מה באמת נמצא על כף המאזניים. בהעדר דברים כאלה, הסרט מנסה למלא את הזמן בדברת ללא מענה ובחלומות בהקיץ על דברים חיצוניים לסיפור. אלה לא דברים רעים בפני עצמם, אבל הם לא באמת מסוגלים למלא שעה וחצי של זמן מסך.

 

71. גדרות (2016)

4 מועמדויות / זכיה 1

הלו מלודרמה, מיי אולד פרנד. אני מודה שהדבר שהכי עצבן אותי בגדרות בהקשר של טקס האוסקר לא קשור לסרט עצמו, אלא להחלטה לתת לוויולה דיוויס מועמדות ופרס בתור שחקנית משנה. זאת למרות שהיא נמצאת על המסך יותר מכל דמות אחרת וחלק נכבד מהסיפור מוצג דרך נקודת המבט שלה. מעבר לכך, סרט שהוא בעצם מחזה מצולם, אבל לא מחזה טוב במיוחד. ריבוי דיאלוגים לא הופך עימות למעניין, רק לממושך יותר. לצד ויולה דיוויס, דנזל וושינגטון באחד התפקידים הטובים בקריירה שלו, אבל כבמאי הוא מראה כאן בעיקר חוסר יצירתיות.

 

350768_133_resize.jpg

 

70. הסרבן (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מל גיבסון חזר, אחרי שחשבו שאף אחד בהוליווד לא רוצה יותר להתקרב אליו, הוא קבל מועמדות לאוסקר על בימוי. הסרבן לא נתקל בטיעונים על גזענות או עיוותים היסטוריים כמו סרטיו הקודמים של גיבסון, אבל עדיין מדהים שהיו לו מספיק אוהדים בכדי להיות מועמד. טוב, זו בכל זאת אותה אקדמיה שנתנה לרומן פולנסקי אוסקר אותו לא היה יכול לקבל על הבמה כי הוא עבריין מין מורשע שנמלט מהחוק. הסרבן הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, אבל דליל מבחינת תוכן ובעל מסר מבלבל. הוא חוגג כביכול את פועלו של אדם שהתנדב לצבא חרף היותו פציפיסט, אבל בו זמנית גם מהלל את מי שרץ עם נשק וגורם לבן זונה האחר למות למען ארצו.

 

69. עלובי החיים (2012)

8 מועמדויות / 3 זכיות

תחת של פיל, ראסל קרואו מנסה לשיר, תחת של פיל, אדי רדמיין דורש מכות, תחת של פיל, יו ג'קמן לא מזדקן. זה בערך מה שעולה לי בראש כשאני נזכר בעלובי החיים בבימויו של טום הופר. לזכות הסרט אציין שאן האת'וויי מדהימה בעשרים הדקות שלה על המסך. לרעתו אציין שיש 138 דקות בהן היא לא מופיעה. אחרי הבלגן הזה, מישהו עוד מופתע ש"קאטס" גרוע?

 

68. ליידי בירד (2017)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אהבתי את הגרסה של גרטה גרוויג ל"נשים קטנות". באמת. יש לי כמה טענות כלפי הליהוק, אבל בסך הכל אהבתי את הסרט. זה רק גורם לי להיות עוד יותר מבולבל לגבי האהבה חסרת הפשרות לה ליידי בירד זכה. סרט די משעמם, על נערה מפונקת שמתנהגת כאילו מגיע לה הכל והבמאית איכשהו מצפה שנזדהה איתה, למרות שהיא באמת סתם מסבכת דברים. שחקני המשנה שאינם טימותי שאלאמה עושים עבודה טובה, אבל גרוויג לא רואה בהם אנשים מלאים, אלא רק פרצופים ברקע בסיפור על בעיות העולם הראשון שלה.

 

67. שעה אפלה (2017)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אנטוני מקרטן הוא התסריטאי המעצבן ביותר בעולם כיום. זה לא שחסר לו כשרון כתיבה, אבל הוא אוהב לקחת דמויות אמיתיות מרתקות ולשטח אותן לכדי מאפיין יחיד שמלווה אותן לכל אורך הסרט. איכשהו, זה נגמר לרוב באוסקר לשחקן הראשי. אני לא מוריד כלום מההופעה של גארי אולדמן, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. הוא בא ועושה את העבודה, כולל לבישת חליפת שומן והעברת שעות בחדר האיפור מדי יום. אולדמן שחקן מדהים וצ'רצ'יל היה דמות יוצאת דופן. למרבה הצער, אנטוני מקרטן החליט כנראה שראש ממשלת בריטניה לשעבר מעניין מדי והחליט להפוך אותו למכונת ציטוטים במקום להציגו כמנהיג מעורר מחלוקת שעלה למעמדו בגלל הנסיבות הקיצוניות ביותר.

 

66. נאום המלך (2010)

12 מועמדויות / 4 זכיות

מהצד השני של אותו סיפור. כלומר, מהצד השני שאינו גרמניה הנאצית… נאום המלך עוסק בעלייתו הלא מתוכננת של אחיו של יורש העצר לכס המלוכה, בעודו נאבק באיום הגדול ביותר שבריטניה ידעה במאה העשרים: גמגום. יש פה אוסף של שחקנים טובים ובמקרה הזה, אני אפילו חושב שלא נותנים מספיק קרדיט להופעות של מייקל גמבון וגאי פירס, שהיו ראויים למועמדות לאוסקר לא פחות מג'פרי ראש. אלא שפה אנחנו חוזרים לטום "תחת של פיל" הופר. דרך קללה צוענית עתיקה שמקורותיה טרם אותרו, הופר הצליח לגרום לסרט בינוני לחלוטין לזכות באוסקר על חשבון אחת מרשימות המועמדים המרשימות בהיסטוריה של הפרס. בנוסף, הוא גם זכה באוסקר על בימוי כשהתמודד מול דיוויד פינצ'ר, האחים כהן, דיוויד או. ראסל ודארן ארונופסקי, כולם במאים מוכשרים ממנו בהרבה. זהו הדרוג הנמוך ביותר ברשימה לזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, כי אמנם נאום המלך לא איום ונורא, אבל הוא גם רחוק מלהיות סרט טוב באמת.

 

65. התאוריה של הכל (2014)

5 מועמדויות / זכיה 1

נסיים את רצף הביוגרפיות על אנשים בריטיים שהשחקן שמגלם אותם זוכה באוסקר עם עוד הצצה למוחו הקודח של אנטוני מקרטן. הפעם זהו אדי רדמיין שמציל את הסרט מלהיגרר למטה בידי תסריט שטחי. מקרטן החליט שהצד המעניין ביותר בחייו של סטיבן הוקינג, אסטרופיזיקאי גאון שהתמודד רוב חייו עם ALS, הוא מערכת היחסים עם אשתו. לא שאני לא מעוניין לדעת גם איך הוקינג היה בתור אדם פרטי, אבל התאוריה של הכל משקיע כמות מגוחכת של זמן בלא לעסוק בדברים בזכותם הגיבור שלו באמת מפורסם. אדי רדמיין מוכיח שכשיש לו תפקיד מספיק מאתגר, הוא שחקן ממש טוב. אם כי זמן קצר לאחר מכן הוא הוכיח שגם שחקן ברמתו לא מסוגל להבין מה לעזאזל הוא עושה ב"עלייתה של ג'ופיטר".

 

64. אווטאר (2009)

9 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט שהיה במשך עשור למצליח ביותר בכל הזמנים, היה אמור לשנות את פני הקולנוע. הוא שכלל את טכנולוגיית הצפיה בתלת-מימד וכולם חשבו לרגע שזה הכיוון אליו התעשיה נעה. הם גם חשבו שבתוך שנתיים יצא סרט המשך, אבל ג'יימס קמרון מתנהל על ציר זמן נפרד משלנו. עוד בזמן הצפיה חשבתי שאווטאר מוערך יתר על המידה. הוא מאוד מרשים טכנית, אבל המשחק נדוש, התסריט מלא בקלישאות של סרטים אחרים והעובדה שהיסוד הכל כך מבוקש שהתאגיד מכדור הארץ מנסה להשיג נקרא אנאובטייניום (בלתימושגיום?), מראה כמה הסרט לא באמת השאיר מקום להרחבת היקום בו הוא מתרחש. מה שכן, נינט עדיין זמרת טובה.

 

63. הפנתר השחור (2018)

7 מועמדויות / 3 זכיות

מעולם לא הסתרתי את זה שאני חושב שהיקום הסינמטי של מארוול הוא השג קולנועי חסר תקדים ודוגמה לחיקוי עבור כל מי שרוצה לבנות מותג קולנועי שיחזיק לאורך שנים. יחד עם זאת, אני גם חושב שהפנתר השחור הוא מהסרטים היותר חלשים ביקום הזה. יש לו נקודות חיוביות, במיוחד העיצוב המאוד מרשים של ווקאנדה ושל הקבוצות השבטיות השונות בה. רק שהוא לא סרט גיבורי-על טוב. העלילה הולכת לפי נוסחה מוכרת, כמעט בלי שום הפתעות, הגיבור הוא כזה כי נולד להנהיג את עמו ולא כי יש לו תכונות יוצאות דופן, והקלימקס כולל שתי דמויות ממוחשבות שלבושות אותו דבר ונלחמות על רקע מזויף בברור. חבל לי שבעשור בו יצאו, פרט לסרטי הנוקמים, גם "קיק-אס", "כרוניקה בזמן אמת", "דדפול" ו"לוגאן", דווקא זה סרט גיבורי-העל הראשון שמועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

 

62. צלף אמריקאי (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות מקלינט איסטווד. הוא יכול לביים יצירת מופת והסרט הבא שלו יהיה גיבוב של שטויות. צלף אמריקאי הוא בינוני בעקרון, אבל יש לו שני צדדים בולטים לטובה. קודם כל, בראדלי קופר, במועמדות השלישית שלו לאוסקר על משחק, מראה שהוא מרגיש בנוח גם מחוץ לעולם הקומדיה. דבר שני, הסרט משתמש בשכל בסיפורו של אלוף הצליפות של צבא ארה"ב בכדי להראות שאף אחד לא חסין מפני פוסט-טראומה. גם מי שנדמה שהכל הולך לו בחיים, עדיין סובל מהשלכות הלחימה. איסטווד אמנם לא התנגד למלחמה בעירק, אבל השתמש בסרט הזה בכדי להביא לידיעת הציבור את הצורך בטיפול והבנה של תוצאות הקרב, גם על הצד החזק יותר.

 

61. מכונת הכסף (2015)

5 מועמדויות / זכיה 1

האם אפשר להעריך סרט ועדיין לא להבין מה מוצאים בו? מכונת הכסף הוא בעיקר מבלבל. עריכה פזיזה, ריבוי דמויות ושבירה מזדמנת של הקיר הרביעי, מביאים לכך שהסרט ממש קשה למעקב. אם אתם לא מבינים בעולם הפיננסים, הוא יתנשא מעליכם ויטען שאתם מקשיבים רק אם כוכבת קולנוע או שף מפורסם מדברים. אני לא אוהב את הגישה הזו, אבל מודה שאדם מק'קיי כנראה נגש לנושא היבש בדרך הכי יצירתית שאפשר.

 

1-9cLVMhtUC-rdUpe7oswolQ_resize_resize.jpeg

 

60. רומא (2018)

10 מועמדויות / 3 זכיות

זה לא שאני אוהב את רומא, או מבין איך כל כך הרבה אנשים אוהבים סרט כזה בעייתי מבחינת היחס שלו למקסיקנים ממוצא לא אירופי, אבל זה בהחלט סרט יפהפה. הזכיה של קוארון באוסקר על הצילום מוצדקת לחלוטין והאופן בו הוא מסוגל לבנות סיטואציה שלמה כמעט מבלי לזוז מהמקום מרשימה. יש לי הרבה ביקורת כלפי יכולות המשחק המוגבלות של יליצה אפריציו בתפקיד הראשי, או כלפי האופן בו הדמות שלה פסיבית 95% מהזמן. אני גם חושב שאלפונסו קוארון מבלבל בין זכרונות הילדות שלו לבין האופן בו אנשים ממעמד הפועלים באמת מתנהגים, אבל אולי זו הכוונה. בכל אופן, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל אוברייטד בטרוף.

 

59. חוטים נסתרים (2017)

6 מועמדויות / זכיה 1

נדמה שחלק ממה שאני מרגיש כלפי אלפונסו קוארון אפשר לכתוב על פול תומס אנדרסון. במאי מבריק מבחינת הגישה שלו לסיפור ולבניית סצנה, אבל תסריטאי מוערך יתר על המידה. חוטים נסתרים הוא חלק נוסף בשרשרת של סרטים בהם אנדרסון משקיע יותר בתכנון כל סצנה בנפרד מאשר ביצירת הדמויות. במקרה של חוטים נסתרים, הרגשתי שהסיום היה מטופש וחסר הגיון, אבל יותר מהכל מפריע לי שאין אצל אנדרסון אף דמות חיובית. כולם חארות ואפילו מי שקצת מעוררת אהדה בהתחלה, מתגלה כאדם נוראי. בשלב מסוים, זה פשוט נעשה מאוד חדגוני.

 

58. הספר הירוק (2018)

5 מועמדויות / 3 זכיות

להספר הירוק יש הרבה בעיות. הוא מטפח סטראוטיפים במקום לשבור אותם, מבוסס כנראה על שקר, נכתב בידי אסלאמופוב, בוים בידי אדם שנהג לחשוף את איבר מינו ללא אזהרה בתור מתיחה ומנציח בגאווה את קלישאת המושיע הלבן (והוא לא האחרון ברשימה עם הבעיה הזו). הקטע הוא שהספר הירוק גם סרט די מבדר. הכימיה בין ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי ניכרת על המסך והוא כן מציג דמויות שהמסע המשותף משפיע עליהן. טוב, על אחת מהן. מושיעים לבנים לא נועדו לעבור שינוי.

 

57. הזאב מוול סטריט (2013)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אני מרגיש שמעל הסרט הזה, נמצאת נקודת מפנה בדרוג. יהיו עוד סרטים שיש לי טענות כלפיהם, אבל הזאב מוול סטריט הוא האחרון שאפשר לומר בפה מלא שלא אהבתי. יש לי בעיה עם החיבה של סקורסזה לדושים וגם אם הם נענשים, תמיד יש תחושה שהסרט עושה להם הנחות כי בסתר לבנו אנחנו אמורים להזדהות עם השאיפות שלהם. ג'ורדן בלפורט הוא אדם נתעב מתחילת הסרט והצורך להעביר שלוש שעות דרך נקודת המבט שלו, בעיקר מתיש.

 

56. התבגרות (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

התבגרות הוא פרויקט מרשים, לפחות בכל הנוגע להתמדה ולעריכה. לא פשוט לצלם את אותם ארבעה אנשים במשך 12 שנים כשאין שום ודאות מראש אם כולם יסכימו לחזור בכל פעם. עקרונית, אין שום חדש במעקב אחר דמויות לאורך זמן כזה, כל סדרת טלוויזיה שמשודרת מספיק זמן תעשה זאת ותכלס, גם סרטי הארי פוטר מלווים את שלושת השחקנים הראשיים מילדות ועד בגרות. ההבדל הוא שהתבגרות נעשה מתוך חיבור אישי ורואים את זה. כן, זה גימיק וכן, הוא בונה לקראת אכזבה מבחינת כמה מעט באמת נראה שהדמויות עברו לאורך התקופה. עדיין, לא כל אחד היה מצליח לעשות את זה בלי לשעמם.

 

55. צורת המים (2017)

13 מועמדויות / 4 זכיות

מבחינה מסוימת, עצם הקיום של צורת המים הוא נס. גיירמו דל טורו ידוע לשמצה כבמאי שלא מצליח להוציא לפועל פרויקטים ועד שיוצא משהו, הוא לרוב די רחוק ממה שהאקדמיה אוהבת. צורת המים הצליח לתפוס בדיוק את נקודת החיתוך שבין סרט פנטזיה לבין דרמה רומנטית. הוא די באמצע מבחינת התחרות של אותה שנה, נתמך בעיקר בהופעה טובה של סאלי הוקינס בתפקיד הראשי בכדי לעורר אהדה. לא סרט מוצלח במיוחד, עם המון חורים בעלילה, אבל אני בכל זאת שמח לראות שגם סרטים מהז'אנר הזה יכולים לפעמים לזכות באוסקר.

 

54. חיי פיי (2012)

11 מועמדויות / 4 זכיות

אנשים נוטים לשכוח, כי אנג לי לא מקסיקני, אבל חיי פיי התחיל את הטרנד הנוכחי של סרטים שזוכים באוסקר על בימוי ולא בפרס הסרט. הדבר החיובי ביותר שאני לומר עליו זה שהוא יותר טוב מהסרט. ממש לא אהבתי את הספר של יאן מרטל, ששלב בין מריחה אינסופית לבין התנשאות מטיפנית. אנג לי הצליח לסנן את הדברים האלה מהגרסה הקולנועית ולהתמקד בקסם שאפשר ליצור בעזרת אפקטים ממוחשבים וצילום בתלת-מימד. עדיין סיפור חלש, אבל לפחות נעים לעין.

 

53. מחוז 9 (2009)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש למחוז 9 שני חלקים מבחינתי. הראשון הוא מטפורה שקופה, אבל יעילה, על היחס למהגרים ברחבי העולם (תוך שימוש ברקע של דרום אפריקה כארץ האפרטהייד). החלק השני הוא סרט אקשן נטול הגיון שבאופן מוזר, כמעט מצדיק את היחס החשדני של הרשויות לחייזרים שבאו לגור בכדור הארץ. החלק הראשון העלה את הסרט עד למקום ה-53 בדרוג, החלק השני מנע ממנו לעלות יותר. אין הרבה סרטי מד"ב שמועמדים לאוסקר מחוץ לקטגוריות הטכניות, כך שהמועמדות של מחוז 9 הייתה אחד הסימנים הראשונים לכך שהרחבת מספר הסרטים המתחרים באמת יוצרת מגוון נרחב יותר של סגנונות.

 

52. האיש שנולד מחדש (2015)

12 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט הזה דוחה. הוא אמור להיות, יש בו הרבה מראות לא נעימים ובחירות לא מוסריות, אז חלק מהרצון מאחוריו הוא לעורר בצופה אי-נעימות. זה עובד, אם כי קצת יותר מדי. אני זוכר שבשלב מסוים כבר התחלתי להרגיש שאיניאריטו סתם מנסה להגעיל אותי ולבדוק מה יתנו לו להכניס לסרט שכביכול מבוסס על סיפור אמיתי (כמעט כל העלילה הומצאה בידי התסריטאים, אגב) על השרדות ונקמה בטבע הפראי של צפון אמריקה. לאונרדו דיקפריו קבל אוסקר בזכות קמפיין מסיבי, למרות שהכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם עמנואל לובצקי, שקטף את האוסקר שנה שלישית ברצף. זה לא סרט שאני רוצה לראות שוב, למרות שאני מעריך את המאמץ.

 

51. היורשים (2011)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים הנשכחים ברשימה. אני זוכר שאהבתי אותו בזמן הצפיה, אבל לא באמת זוכר למה. הדמות הראשית לא עקבית, הסיפור די דליל וחסר משהו מהחיבה של אלכסנדר פיין למצבים מביכים. לא שאני בהכרח אוהב מבוכה, אבל היא כן משאירה משהו חזק בזכרון. היורשים הוא סרט טוב, אני חושב. באמת שאני בקושי זוכר ממנו משהו.

 

LIBRARY-IMAGE-OF-THE-DESC-007_resize_resize.jpg

 

50. תברח (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: תברח הוא סרט אימה גרוע עם רגעים קומיים מוצלחים. ההצדקה העיקרית לקיומו היא האמירה שלו על יחסי לבנים ושחורים בארצות הברית, אמירה שעוברת בצורה ברורה ועדיין, משהו בה נראה מאולץ. מכיוון שמאוד אהבתי את "אנחנו", סרטו הבא של ג'ורדן פיל, אני לא יכול שלא לחוש שתברח הוא סרט בוסרי שעסוק בחיקוי של אחרים במקום לבנות אימה ומתח כמו שצריך. הוא יותר משעמם ממפחיד ומאוד מסתמך על הקפצות איפה שאמורה להיות מקוריות. ב"אנחנו", פיל כבר מצא קול משלו עם סרט שנבנה מתחילתו ועד סופו סביב רעיון מוצק. תברח הוא אוסף של טלאים שלא באמת מתגבשים למשהו שמחזיק סרט שלם.

 

49. רפסודיה בוהמית (2018)

5 מועמדויות / 4 זכיות

חשבתי שהסרט הזה יהיה הרבה יותר נמוך בדרוג. ביוגרפיה חצי מופלצת שמתמקדת בחלקים הפחות מעניינים (או היי, אנתוני מקרטן) בקריירה של אחת הלהקות האהובות והמשפיעות בהיסטוריה. סרט שמשקר כמעט מהדקה הראשונה, מאפשר לשמוע רק חלקי שירים ואז קוטע אותם כשמתחילים להתלהב ואפילו אומר "אתה תיזכר בתור האדם שוויתר על קווין" לדמות שלא קיימת במציאות. אלא שיש לסרט הזה עשרים דקות אחרונות ששוות את ההמתנה. פתאום חצאי האמיתות מתחלפות בשחזור אחד לאחד של רגע שהמעריצים חיכו רק לו. עם כל החסרונות של הסרט, כולל העובדה שבוים בחלקו בידי תוקף מיני סדרתי, קשה שלא לצאת ממנו עם חיוך.

 

48. העיתון (2017)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אם הייתי צריך לדמיין את סרט האוסקר האולטימטיבי, הייתי מדמיין את העיתון. סטיבן ספילברג מביים את מריל סטריפ וטום הנקס בסרט על פי סיפור אמיתי על העיתון הקטן שנלחם נגד המערכת כדי לפרסם שחיתות שלטונית ולבסס את עצמו מול המתחרים. הבעיה היא שהעיתון הוא לא הרבה מעבר לתיאור העלילה שלו. יש בו רגעים מעניינים, אבל כמכלול, הוא מאכזב ונראה שנעשה בחפזה. אפילו שספילברג ידוע במהירות בה הוא משלים פרויקטים מסובכים, אני מרגיש שהעיתון היה מרוויח מעוד כמה חודשים של עבודה.

 

47. לינקולן (2012)

12 מועמדויות / 2 זכיות

נשארים עם ספילברג וסרטים שהיו צריכים להיות יותר ממה שקבלנו בסופו של דבר. לינקולן היה פרויקט חלומות של הבמאי המפורסם, אבל הוא דחה אותו מספר פעמים עד שמצא את הזמן המתאים להוציא אותו לפועל. עיקר ההתלהבות מהסרט נבעה מהמשחק של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי ואולי כאן טמונה הסיבה העיקרית שלא התחברתי אליו. דיי לואיס שחקן מצוין, אבל הוא לא שכנע אותי בתור נשיא שמנהל את המדינה בזמן מלחמה ומנסה להעביר את החוק שיביא סופית לחיסול העבדות. הסרט מאוד מרשים מבחינה טכנית ומכיל לא מעט משפטים חכמים, אבל לא הצלחתי להישאב לתוכו כמו שצריך, בין השאר כי המשחק של דיי לואיס יותר מדי הסיח את דעתי.

 

46. כוח משיכה (2013)

10 מועמדויות / 7 זכיות

הזכיה הראשונה של אלפונסו קוארון באוסקר על בימוי בהחלט מובנת לי. כוח משיכה הוא אחד הסרטים המרשימים והמטלטלים ביותר שניתן לראות על המסך הגדול. הוא לא כל כך עובד על המסך הביתי, כי בלי התחושה שהחלל האינסופי ומלא צרופי המקרים מקיף מכל עבר, מתחילים לשים לב לדברים אחרים. נגיד, לזה שיש בתפקיד הראשי אישה שמוצגת או כהיסטרית, או כזקוקה לעזרה של גבר גם כשהיא לבד. או זה שכל התאונה שמתחילה את הסיפור לא הגיונית. או זה שהחלל אמנם נמשך עוד ועוד, אבל ממש צפוף בשטח הקטן שסביב כדור הארץ. זה סרט שצריך לראות לפחות פעם אחת בקולנוע בכדי להעריך באמת, כי הוא די מטופש כשמתחילים לחשוב על הפרטים.

 

45. לה לה לנד (2016)

14 מועמדויות / 6 זכיות

אופס… רציתי לשים כאן את "אור ירח". טוב, לא באמת, אבל הוצאתי את הבדיחה הזו מהמערכת.

לה לה לנד נמצא על קו האמצע של הדרוג וזה המיקום ההגיוני ביותר עבורו. סרט שמכיל דברים טובים בערך באותה מידה שהוא מכיל דברים רעים. השירים טובים וקליטים, קטעי הג'אז משעממים ולא באמת מייצגים את הסגנון. אמה סטון נהדרת בתפקיד הראשי, ראיין גוסלינג היה צריך בכלל להיות מועמד על "בלשים בע"מ". הסרט מתרחש בעולם אווירתי שמשלב בין קליפורניה המודרנית למציאות החלופית שנוצרה בראשינו בזמן צפיה בסרטים משנות החמישים, אף דמות משנית בסרט לא באמת מפותחת או קיימת מסיבה כלשהי שאינה לגרום לגיבורים להראות חכמים. לה לה לנד מהנה, אבל בואו נגיד שהפסיד את האוסקר לסרט טוב בהרבה.

 

44. ויפלאש (2014)

5 מועמדויות / 3 זכיות

מה יש לי עם לשים בזה אחר זה סרטים של אותו במאי? קודם ספילברג ועכשיו דמיאן שאזל. לפחות יש עקביות בדרוג. כשלמדתי שדמיאן שאזל חלם להיות מתופף ג'אז, אבל בחר להתמקד בקולנוע כי הרגיש שהוא לא מספיק טוב בתחום המוזיקה, זה הסביר המון. ויפלאש הוא בעצם הפנטזיה שלו להתמודד מול המורה הקשוח שהיה לו ולהמשיך לנסות ולמצות את הפוטנציאל של עצמו. התוצאה היא סרט שאת רובו אהבתי, מן הסתם המון בזכות המשחק של ג'יי.קיי. סימונס. המערכה האחרונה די הרסה לי, כנראה כי הרגשתי שהסרט מנסה בכח לסגור את כל הפינות במקום לשמור על הסיפור נקי מהסחות דעת.

 

43. חיות הדרום הפראי (2012)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הנה סרט שאני יודע שאהבתי, אבל אני לא בדיוק זוכר למה. הוא חם ואנושי, כניגוד מתבקש לעולם החרב והמתפורר שהסיפור מתרחש בו. קוויוונזנה ואליס לא תמיד יודעת מה לעשות עם התסריט שניתן לה (היא בכל זאת הייתה בת שבע וחצי בזמן הצילומים), אבל ברגעים שהיא תופסת את הרעיון, הלב נקרע. אני כן זוכר שהפריע לי האופן בו המאפיין הפנטסטי של הסרט נקשר בגסות לעלילה.

 

42. חצות בפריז (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

הסרט הזה הפתיע אותי. במבט ראשון, הוא נראה כמו עוד סרט אנסמבל של וודי אלן שמתרחש בעיר פסטורלית על רקע נגינת קלרינט ועוסק במידה לא בריאה בבגידות וחיפוש אחר אהבה. אז נכנס אליו אלמנט של מסע בזמן ואלן למעשה מוצא  את היצירתיות שאבדה לו בתחילת המאה. בתור סרט קטן שעדיין קשור ישירות לקלישאות של סרטי וודי אלן, הוא לא מנצל לחלוטין את הרעיון יוצא הדופן שלו, אבל בשורה התחתונה הוא עובד טוב יותר מכל דבר אחר שחובב הקטינות הממושקף עשה מאז סוף שנות השמונים.

 

41. כוכב נולד (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

כוכב נולד גרסת 2018 הוא סרט יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. בראדלי קופר ביים אותו ללא נסיון קודם בבימוי, אחרי שמספר במאים מנוסים דחו את הפרויקט, ליידי גאגא לוהקה לתפקיד הראשי בלי שאי פעם נסתה אפילו להחזיק סרט שלם על כתפיה ובנוסף, זה רימייק של רימייק של רימייק, כך שלא היה ברור מה בכלל נשאר לחדש. מתברר שהטייק של קופר, שהחליט לתת יותר רקע לדמות הגברית, והיכולת של ליידי גאגא לשאוב השראה מחייה האמיתיים כמוזיקאית מוכשרת שהמציאה לעצמה פרסונה חדשה על מנת להשיג תשומת לב, נתנו לסיפור חיים חדשים. הוא חותך לפעמים בפינות ואם ראיתם את הגרסאות הקודמות, תדעו בדיוק מה עומד לקרות, אבל זה עדיין סרט שמצליח לרגש ולהתגבר על חוסר הנסיון של המעורבים ביצירתו.

 

930f8171b3e0954a52c1ef6fef11742a_resize.jpg

 

40. הארטיסט (2011)

10 מועמדויות / 5 זכיות

יש שיגידו שהסרט של בראדלי קופר הוא בכלל הגרסה החמישית ל"כוכב נולד", כי הארטיסט הוא בעצמו רימייק לא רשמי לסרט משנות השלושים. זה לא מדויק, אבל בהחלט קיים דמיון רב בין הסיפורים. לסרטו של מישל הזנאוויציוס יש יתרון אחד על פני הרימייק האמיתי, הוא מסור לגימיק שלו. זה שהעלילה צפויה זה איכשהו חלק מהקסם, כי הארטיסט הוא מחווה ישירה לעידן שבו סיפורים צפויים מכרו וכוכבים היו נוכחים על המסכים במשך שנים ללא הפסקה. זה אמנם גימיק לצלם את הסרט בשחור לבן ו(כמעט)לחלוטין ללא קול, אבל היי, הגימיק הזה הוא הסיבה שמישהו בכלל שמע עליו.

 

39. העזרה (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

עוד דוגמה לקלישאת המושיע הלבן, רק באופן שמתחבר למסר של הסרט לפיו אנחנו מקשיבים רק למי שנראה כמונו, גם אם אחרים צועקים לנו באוזן את אותן מילים בדיוק. כן, את הסרט ביים גבר לבן. כמובן שביים אותו גבר לבן, אתם חושבים שהוא היה מועמד לארבעה אוסקרים אחרת (ראו המחשה בעוד שלושה מקומות)? אפשר להגדיר את העזרה כקומדיה עצובה, או כדרמה גרוטסקית. שתי ההגדרות מתאימות לאבסורד המדכא שבו הנשים השחורות בסיפור תקועות. הבחירה של האקדמיה להעניק אוסקר שלישי למריל סטריפ באותה שנה במקום ראשון לוויולה דיוויס עדיין נראית לי כמו הזדמנות מפוספסת.

 

38. סגן הנשיא (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

יש הרבה סיבות לא לאהוב את הסרט הזה. הוא מניפולטיבי, חד-צדדי, מציג את הדמות הראשית כנוכל בעל השפעה גדולה בהרבה מכפי שכנראה הייתה לו במציאות. בנוסף, הוא מלא בגימיקים ושבירות של הקיר הרביעי ומבקר את הצופים על כך שהם ממהרים לשפוט. איכשהו, אלה גם הסיבות שאני מחבב את סגן הנשיא. לצד תצוגת משחק נפלאה של כריסטיאן בייל, אדם מק'קיי לא ממצמץ בנסיון שלו להראות כיצד דיק צ'ייני הוא הדבר ההרסני ביותר שקרה לאמריקה בין מלחמת וייטנאם לבחירות 2016. התסריט נצמד לעובדות, גם אם הן מוצגות דרך פילטר של פרשנות אנטי-צ'יינית, ומעורר מחשבה, גם כשמק'קיי די מנחה את הקהל מה לחשוב. בכל הנוגע למניפולציות של האמת, זו אחת מהיותר מוצלחות שנתקלתי בהן. אפרופו כריסטיאן בייל…

 

37. פייטר (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

עד הצפיה בפייטר, חשבתי שכריסטיאן בייל שחקן די מוגבל שהפנים הקפואות שלו פוגעות ביכולתו לגלם יותר מתפקיד אחד. גם חשבתי שדיוויד או. ראסל הוא במאי עם רעיונות מעניינים, אבל מוזרים מדי בשביל האוסקר. פייטר שנה את דעתי לגבי שניהם. ראיתי את בייל מגלם תפקיד לבבי ושונה מדברים שעשה בעבר, ואת ראסל עושה מעבר לקולנוע ידידותי יותר לאקדמיה ולמעשה שומר על כושר.

 

36. סלמה (2014)

2 מועמדויות / זכיה 1

למרות ש-2014 הניבה את אחת מרשימות המועמדים היותר איכותיות בתולדות האוסקר, הגיע לסלמה יותר. גם לבמאית אווה דוברניי, גם לתסריטאי פול וב, במיוחד לשחקן הראשי דיוויד אויילובו וכמובן לכל מי שעמל על השחזור התקופתי של דרום ארצות הברית בשנות השישים. הסרט עוסק במאבק לזכויות אדם מבלי להסתיר ששינויים אמיתיים התאפשרו רק כאשר הדבר השתלם פוליטית לאישים הבכירים ביותר באמריקה. זו לא ביוגרפיה רגילה של מרטין לותר קינג, אלא התמקדות בתקופה קצרה יחסית בחייו, בה הנהיג את הקו הפציפיסטי במאבק לשוויון לשחורים. למרות הפוטנציאל לתסריט סכריני שמתעלם מבעיות, הסרט מציג בחוכמה גם את החלקים הפחות מצודדים בדמותו של קינג, בעוד הוא עדיין מוצג כגיבור. העדר רגעים שבאמת נחרתים בזכרון מנע מהסרט להגיע גבוה יותר בדרוג.

 

35. תלוי באוויר (2009)

6 מועמדויות / 0 זכיות

נטען בזמנו שג'ייסון רייטמן לא זכה באוסקר על התסריט של תלוי באוויר כי נסה למנוע קרדיט משלדון טרנר שהיה מועמד איתו. בין אם זה נכון או לא, האקדמיה עשתה בעיני טעות כאשר העדיפה לתת את הפרס לתסריט של "פרשס". תלוי באוויר אולי לא עוסק בנושאים חברתיים דחופים, אבל הוא כן מציג את החיים בעולם שנשלט בידי תאגידים שממש לא רוצים להתמודד בעצמם עם עובדים זוטרים. וירה פרמיגה ואנה קנדריק מצוינות בתפקידים משניים וג'ורג' קלוני זוכה לשם שינוי לשבור קצת את דמות המנהיג האפור שהוא מגלם בדרך כלל. חסר רק משהו שישאיר טעם של עוד, כי חוץ מזה, מדובר בסרט ממש טוב.

 

34. באש ובמים (2016)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש משהו מאכזב בסרט הזה. למרות שהוא כתוב ומבוים בצורה מעולה ומשוחק רוב הזמן בידי שחקנים עם דיקציה ברורה (וג'ף ברידג'ס), הוא היה צריך להיות משהו מעבר. משהו שהוא יותר מסתם טוב. משהו אדיר. סרטו העשירי של דיוויד מקנזי לא הפך ליותר מהבהוב מפתיע על הרדאר של האקדמיה וזה חבל, כי כל המרכיבים לקלאסיקה מיידית היו שם.

 

33. קר עד העצם (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסרט שגלה לרובנו את ג'ניפר לורנס, הכוכבת הגדולה של המחצית הראשונה של העשור שעבר. תואר מאוד ספציפי, אבל משמעותי עבור מי שמהר מאוד התרגל לראות את השם שלה מוזכר בתחזיות לאוסקר. קר עד העצם עוסק באוכלוסיה שלא מקבלת בדרך כלל את מרכז המסך, אנשי ההרים. אוכלוסיה מבודדת יחסית של אמריקאים לבנים עם הרבה גאווה ומעט מאוד סבלנות לזרים. המותחן הזה לא רק מספק הצצה לתוך חייהם האולי אמיתיים ואולי מומצאים לחלוטים של אנשי ההרים, אלא גם מזכיר שעד לאחרונה, סרטים עצמאיים עדיין היו גורם אמיתי באוסקר. אני לא יודע מה בדיוק קרה בשנתיים האחרונות שהאולפנים הגדולים (ונטפליקס) השתלטו על המרוץ, אבל כולי תקוה שעוד ימצא מקום לסרטים קטנים ולא צפויים כמו קר עד העצם.

 

32. 12 שנים של עבדות (2013)

9 מועמדויות / 3 זכיות

נעצור לעוד תחנה אחת בצד האפל של ארצות הברית עם הסרט שאותו מנחת האוסקר אלן דג'נרס הגדירה במילים "יש שתי אפשרויות: אחת, 12 שנים של עבדות זוכה. שתיים, כולכם גזענים." שנה לפני שהתחילו לשים לב מחדש שהאקדמיה לא הכי מתחברת לסרטים על אנשים לא לבנים, זכה סרט על האדם השחור הכי לבן בהיסטוריה. הוא בכלל מהצפון ונולד ומתנהג כאדם חופשי שלא נתקל בשום גזענות, עד שנחטף לדרום הפרימיטיבי, שם נמכר לעבדות. הסרט הזה כל כך מלא באשמה לבנה, שאפילו הבמאי והתסריטאי השחורים שלו דאגו להבהיר שאין שום כעס כלפי לבנים שחיים בצפון ארצות הברית. למרות שהטענה הזו חוזרת כלפי מועמדים רבים לאוסקר, בסרט הזה יש מילולית מושיע לבן. כל כך לבן שהוא בכלל מקנדה, שם לא שמעו אפילו על גזענות. אני יורד על הסרט, אבל האמת היא שהוא עשוי ממש טוב, עם כמה מהופעות המשחק הטובות של 2013 והצגה כנה בקשיחותה של התנאים בהם הוחזקו עבדים בדרום. סרט טוב וחשוב, שמגיע עם ערכה צמודה לרחיצת ידיים.

 

31. יהודי טוב (2009)

2 מועמדויות / 0 זכיות

היינו צריכים להגיע מתישהו לאחים כהן. למרות ששניים מהסרטים הכי טובים שלהם ("בתוך לואין דיוויס" ו"הבלדה על באסטר סקראגס") לא היו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, שניים אחרים זכו לכבוד בפרק הזמן המדובר. הפחות מוצלח ביניהם הוא יהודי טוב, סרט אניגמטי ספק מצחיק, ספק טראגי, ששואב השראה מסיפור איוב. קשה להבין מה העמדה של האחים כהן, שבסרט הזה הגיעו אולי לשיא האנרכיזם שלהם בכל הנוגע לבניית עלילה. האם לארי גופניק הוא אדם טוב? מוסרי? חוטא שרק זקוק לפיתוי הנכון? נראה שהכהנים רוצים להשאיר את חוסר הוודאות, תוך שהם יוצאים ביקורתיים כלפי עצם התפיסה של טוב ורע בעולם מורכב כשלנו. הקשר של הסרט הקצר ביידיש בהתחלה, עדיין לא ברור, אבל הוא עשוי ממש טוב.

 

A+Serious+Man_resize_resize.jpg

 

30. גשר המרגלים (2015)

6 מועמדויות / זכיה 1

מהאחים כהן כבמאים, לאחים כהן כתסריטאים. גשר המרגלים נכתב במקור בידי מאט צ'רמן, אבל סטיבן ספילברג החליט להעביר את התסריט דרך ג'ואל ואיתן על מנת שישפצרו אותו. התוצאה היא, לדעתי, הסרט הטוב ביותר שספילברג ביים בעשור האחרון. זה לא סרט נטול פגמים. למעשה, קצת קשה לצלוח את החצי הראשון שלו, אבל הוא משתפר משמעותית בחלקו השני. מארק ריילנס, שחקן תאטרון ותיק עם מעט מאוד נסיון קולנועי קודם, זכה באוסקר מוצדק על גילום האדם האחרון שהייתם חושדים בו כמרגל.

 

29. חלום אמריקאי (2013)

10 מועמדויות / 0 זכיות

לזמן קצר, נדמה היה שדיוויד או. ראסל אוטוטו זוכה באוסקר. הסרטים בבימויו צברו עוד ועוד מועמדויות, היו חביבים גם על המבקרים וגם על הקהל ושניים מהם ברצף הגיעו להשג הנדיר של מועמדות בכל ארבע קטגוריות המשחק. חלום אמריקאי היה השיא, כשהמוזרות של ראסל סוף סוף זכתה לביטוי בסרט שהאקדמיה מכירה בקיומו. זה סרט על אנשים אנוכיים ועל אנשים אנוכיים יותר, שצריכים למצוא דרך לצאת בשלום מעבודה לא מתוכננת כראוי עבור ה-FBI. הסרט מצחיק, מותח, משוחק היטב, בעיני זה התפקיד הכי טוב שג'ניפר לורנס גלמה עד כה. איך הוא יצא מהאוסקר בידיים ריקות? או שהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה, או שזה קשור לכך שדיוויד או. ראסל עצמו הוא טיפוס בלתי נסבל.

 

28. אור ירח (2016)

8 מועמדויות / 3 זכיות

מרגש, דרמתי ונטול הומור. בדרך כלל, אני לא אוהב סרטים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אבל אור ירח לוחץ בדיוק על הנקודות הנכונות בשביל שזה יעבוד. החלוקה לשלושה שלבים בחייו של אדם המוכר בשלושה שמות, מספקת בעצם שלושה מיני-סרטים שמחוברים בידי הפרטים הקטנים. ההפיכה מילד שזקוק לדמות אב, למתבגר שמנסה להבין מה הוא באמת ולמבוגר שמחקה את דמות האב מפעם, מוצגת בצורה לא הכי חלקה, אבל בהחלט מעניינת מבחינה סיפורית. הסרט מראה עד כמה דימוי חיצוני יכול להטעות והביא לרגע נדיר בו האקדמיה בחרה בסרט שגם עוסק בדמויות לא לבנות וגם מקדיש זמן מסך מהותי לדמויות להט"ביות.

 

27. מאניבול (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

בנט מילר ביים שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא. שניים מהם לא אהבתי והשלישי הוא מאניבול. מה הופך את מאניבול לנסבל יותר מ"טרומן קפוטה" ו"פוקסקצ'ר"? דבר ראשון, הוא לא נכתב בידי דן פאטרמן, אדם שחושב שדמויות שמדברות ברוגע על המניעים שלהן מעניינות יותר מדמויות שעושות דברים. דבר שני, הוא כן נכתב בידי סטיבן זייליאן וארון זורקין, שני תסריטאים זוכי אוסקר שידועים בדיאלוגים השנונים והדמויות המורכבות שלהם. מאניבול זורם ושומר על עניין, למרות שהוא מתעסק הרבה בסטטיסטיקות, אלגוריתמים ועוד מילים שנשמעות חכמות כשג'ונה היל אומר אותן.

 

26. נברסקה (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אולי ההפתעה הגדולה של טקס האוסקר ה-86. חשבו שיהיה מועמד, אבל לא חשבו שאלכסנדר פיין יהיה מועמד על הבימוי. סרט קטן, פשוט ומלא רגש על אנשים שמנסים לא להתרגש יותר מדי. איחוד משפחתי שנכפה בעקבות אשליה של אדם זקן כאילו זכה בפרס גדול והבן שמנסה איכשהו להסתדר איתו מחדש. אלכסנדר פיין הצליח להיות מאופק מהרגיל וזה עבד לו ממש טוב, תוך שהוא מסדר לברוס דרן קאמבק מאוחר בתפקיד הראשי.

 

25. המועדפת (2018)

10 מועמדויות / זכיה 1

אז מה שאמרתי קודם לגבי כמה אני שונא כשלוקחים סיפור אמיתי מרתק ומוסיפים לו קווי עלילה לא נחוצים? לא תקף כאן. המועדפת לא מתיימר להציג את האמת, אלא רק להשתמש בה בתור בסיס לסיפור אחר לחלוטין. אפשר למצוא בזה סוג של הונאה, אבל החוכמה האמיתית היא במסר שהסרט מעביר מבלי להאכיל בכפית. הוא מציג מצב שבו חצר המלוכה הבריטית נשלטת כולה בידי נשים, בעוד הגברים מנסים לקחת קרדיט ולשמר את כוחם. זה סרט שבעצם מראה שהמלכה לא זקוקה לגברים סביבה בכדי להיות נשלטת, אבל גם שנדרשת אישה עם ביצים (מטפוריות) בכדי לעמוד בעומס התפקיד.

 

24. המפגש (2016)

8 מועמדויות / זכיה 1

לא ממש חבבתי את דני וילנב לפני הסרט הזה. חשבתי שהוא במאי מלא בעצמו שמאמין שהסרטים שלו הם פסגת היצירה ומי שלא מסכים, שישתוק. המפגש שנה את דעתי, הוא הציג לי צד של וילנב שמוכן להקשיב ולזרום עם הסיפור במקום לסבך אותו בלי סיבה. זהו סרט מד"ב חכם שמצליח להשרות תחושה של אימה גם כאשר לא קורה שום דבר. אנחנו מרגישים את הפחד של הדמויות יחד איתן, כי הוא נובע מחוסר ידיעה. הסיום קצת הפריע לי כי הרגשתי שבשלב הזה, המשבר שצריך לפתור היה לא הגיוני, אבל מעבר לכך, מדובר בסרט מעולה.

 

23. למעלה (2009)

5 מועמדויות / 2 זכיות

זה כנראה אומר משהו אם שני סרטי האנימציה היחידים מאז "היפה והחיה" שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, עשו זאת במהלך השנתיים בהן היו עשרה מועמדים. האקדמיה נוטה לזלזל באנימציה, גם כשהמוצר בוגר כמו למעלה. זה אפילו לא אחד משני סרטי פיקסאר האהובים עלי, אבל למעלה הרוויח מרגשות האשם של האקדמיה והשיג מועמדות. הרבה מדברים על קטע הפתיחה שובר הלב שלו (לפני שהתרגלנו שכל סרט של פיקסאר גורם לאולם שלם לבכות), אבל למעלה הוא גם סרט מסע בין שני שותפים מקריים, במקום שהוא כולו מחווה לסרטי הרפתקאות מתחילת ימי הקולנוע. פיקסאר חפרו עמוק בהיסטוריה של המדיום על מנת להוציא סרט שנראה חדשני לזמנו.

 

22. כוננות עם שחר (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים שהכשלון המסחרי שלו הכי לא ברור לי, הוא "דטריוט". מילא אם קתרין ביגלו הייתה במאית גרועה שבמקרה יצרה סרט אחד טוב, אבל כוננות עם שחר הוכיח שהמהפך שעברה מבמאית חסרת כיוון למאסטרית של קולנוע ריאליסטי, הושלם בהצלחה. ביגלו הסתמכה על עדויות אמיתיות והציגה את הפעולות שבנו לקראת החיסול של אוסאמה בין לאדן באופן מורט עצבים, למרות שכולם יודעים איך זה נגמר. ג'סיקה צ'סטיין מצוינת בתפקיד סוכנת CIA שיודעת להפריד בין תחושות אישיות לבין עבודתה, עד לשלב בו שני התחומים מתערבבים בניגוד לרצונה.

 

21. ספוטלייט (2015)

6 מועמדויות / 2 זכיות

הגורל של ספוטלייט היה אמור להיות כמו של "התרסקות", או כמו של "ההצגה הגדולה בתבל", הסרט האחרון עד אז שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ובעוד קטגוריה אחת בלבד. ההבדל הוא שספוטלייט הוא סרט טוב, שגם אם לא היה המתאים ביותר לזכות באותה שנה, עדיין מהווה בחירה לא רעה. זוהי הצגה אמינה ומפורטת של התחקיר בעקבות הסתרת תקיפות מיניות שבוצעו בידי כמרים בכנסיה הקתולית. המשחק טוב, אם כי ממש לא ברור איך מכל צוות השחקנים, מארק ראפלו ורייצ'ל מקאדמס הם אלה שהיו מועמדים לאוסקר.

 

1761_resize_resize.jpg

 

20. אופטימיות היא שם המשחק (2012)

8 מועמדויות / זכיה 1

מי חשב שדיוויד או. ראסל מסוגל לרגש? סיפור די קיטשי שמבוצע בידי שחקנים מוכשרים ולמרות התנהלות צפויה מראש, מכיל את הקסם של קומדיות רומנטיות קלאסיות. קשה להפוך אדם בעל אובססיה לא בריאה לאשתו לשעבר לדמות סימפתית, אבל בראדלי קופר מצליח, בעוד ג'ניפר לורנס מראה שהיא יכולה לגלם אישה עם אוסף של שריטות משלה, שעדיין נרצה בסוף רומנטי עבורה.

 

19. להציל את מארק וואטני (2015)

7 מועמדויות / 0 זכיות

פתאום, באמצע העשור שעבר, קרה נס. רידלי סקוט ביים סרט מד"ב טוב. באמצע וידוא ההריגה שעשה בסדרת הנוסע השמיני, סקוט לקח את התסריט שכתב דרו גודארד על פי הספר "לבד על מאדים", גייס את פצצת הכריזמה שהיא מאט דיימון לתפקיד הראשי וביים את אחד התיאורים הריאליסטיים ביותר של העתיד הקרוב שנראו על המסך. הסרט לא מדייק רק בתנאים על מאדים (כולל סופה שרק לאחר צאת הסרט הבינו שאכן יכולה להתרחש), אלא גם חזה את הקיצוץ המתמשך בתקציב נאס"א ואת זה שדונלד גלובר גאון.

 

18. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017)

7 מועמדויות / 2 זכיות

כנראה שלא היה סרט מתאים יותר להתמודד על האוסקר בעיצומו של קמפיין MeToo. אישה זועמת טוענת שהמשטרה לא עושה מספיק בכדי לתפוס את האנס/רוצח של בתה, בעוד הנסיון שלה ליצור לחץ ציבורי על מפקד המשטרה המקומית, הופך לקמפיין שנאה כלפיה בגלל דעות קדומות. פרנסס מקדורמנד נצלה את הזכיה באוסקר השני שלה בכדי לקרוא לנשות ואנשי התעשיה לסרב לסרטים בהם לא ניתן יצוג ראוי לנשים מול ומאחורי המצלמה, והנה ברוך השם עברו שנתיים ובשבעה מתשעת המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר אין נשים בתפקיד ראשי.

 

17. מלון גרנד בודפשט (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

משעשע אותי שהסרט שגרם לי להתחיל לחבב את וס אנדרסון היה סרט אנימציה. לפני "מר שועל המהולל", לא הבנתי מה ההתלהבות ממנו, אבל כשראיתי כמה הראש שלו בעצם מכוון לפי הגיון של סרטי הנפשה, דברים התחילו להתחבר. אחרי "ממלכת אור הירח" המצוין, הגיע סרט יותר ציני, יותר אפל ויותר מטורף. מלון גרנד בודפשט הוא באמת סוג של סרט אנימציה חי, מה שמעניק לו מראה יחודי וגם את היכולת לשלב קאסט ענק בעלילה נוחה למעקב. מבחינת אנדרסון, השחקנים הם כלי המשחק שלו והוא יכול להזיז אותם בהתאם לצורך ולגרום להם לומר מה שירצה וזה יעבוד, כי הוא ברא מאפס את העולם בו הסרט מתרחש ואת חוקי הפיזיקה וההתנהגות המתקיימים בו.

 

16. שחור על לבן (2018)

6 מועמדויות / זכיה 1

ספייק לי במאי וכותב מצוין, אבל יש לו בעיה אחת חמורה: הוא יודע את זה. אם תגידו לספייק לי שלא הבנתם את הסרט שלו, הוא יאשים אתכם באטימות ואם תאהבו יותר סרט של מישהו אחר, יעשה לכם שיימינג ברשת החברתית הקרובה ביותר. אולי בגלל זה, הרבה מהסרטים שלו לא מלוטשים כראוי, כי הם נוצרים בידי אדם שלא יודע להתמודד עם ביקורת. למרבה המזל, לפעמים יוצא לו סרט כמו שחור על לבן שמצדיק את השבחים שהבמאי מרעיף על עצמו. לי עשה בחוכמה כאשר לא הציג את כל אנשי ה-KKK כרדנקים מטומטמים ששונאים כל מה שזז, והראה איך הם נעים בעקבות השפעות חיצוניות. הם עדיין גזענים אלימים, אבל ברמות שונות. הסרט הזה הוא ההזדמנות של לי גם להציג גיבור אפרו-אמריקאי מביך את האנשים ששמו להם למטרה לרדוף את כל מי ששונה מהם, וגם להזכיר שהמציאות לא נגמרת איפה שסרטים מסתיימים.

15. קפטן פיליפס (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

כל כך חבל לי שהסרט הזה לא זכה ליותר כבוד. זה לא רק סגנון הבימוי של פול גרינגראס שמצליח כמעט להשכיח את נוכחותה של המצלמה ולגרום להכל להראות כמו תיעוד אמיתי. יש גם את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה של טום הנקס, עליה איכשהו לא היה מועמד לאוסקר. חוץ מהמם שנוצר בזכות הסרט ("אני הקפטן עכשיו"), גרינגראס מציג שוד שמסתבך והופך לארוע חטיפה בעקבות פניקה של שני הצדדים, מה שמייצר את אחד הסרטים המותחים של המאה הנוכחית.

 

14. ג'אנגו ללא מעצורים (2012)

5 מועמדויות / 2 זכיות

קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון. לא צריך להיות היסטוריון של הקולנוע כדי לראות את ההשראה מסרג'יו לאונה בסרטיו. אחרי ששחק עם אלמנטים ממערבונים שונים, טרנטינו יצר סוף סוף אחד אמיתי ב-2012. השם, כרגיל, הוא מחווה לסרט אחר, אבל העלילה היא לגמרי טרנטינו. עבד משוחרר ורופא שיניים גרמני יוצאים לשחרר את אשתו של העבד לשעבר מאדם בעל פטיש לתרבות גרמניה (אבל אפס הבנה אמיתית בתחום), תוך שהם מחסלים על הדרך מבוקשים תמורת כסף. יש הרבה תלונות על החופש שטרנטינו העניק לעצמו עם שימוש בכינויים מעליבים ובמבטא אוסטרלי (או מה שזה לא היה), אבל מדובר בבמאי שמסוגל לעשות רק את מה שהוא אוהב. אין לו פשרות בשום שלב של היצירה ועל כן, מי שאוהב את הסגנון שלו, מקבל לרוב בדיוק את מה שצריך.

 

13. היא (2013)

5 מועמדויות / זכיה 1

בתחילת דרכו כבמאי קולנוע, שתף ספייק ג'ונז פעולה עם התסריטאי צ'רלי קאופמן בשני סרטים ביזאריים, אך משובחים. לאחר שנפרדו דרכיהם, האמונה הרווחת הייתה שקאופמן גאון וכדאי שג'ונז ימצא לעצמו מהר גאון חדש לעבוד איתו לפני שיחזור לביים קליפים. הסרט היא הוכיח שגם ג'ונז תסריטאי מוכשר בפני עצמו. למעשה, בהתחשב בסרטים אחרים שקאופמן כתב, יש סיכוי שג'ונז היה הגורם הממתן שהפך את התסריטים למתאימים יותר עבור המדיום הקולנועי. היא הוא אחד הסרטים הרומנטיים ביותר בכל הזמנים, ועם זאת, גם אחד מהביקורתיים ביותר כלפי הקונספט של רומנטיקה. אדם מסוגל להתאהב באינטליגנציה מלאכותית, אבל האם היא מסוגל לאהוב אותו בחזרה, או שמדובר בהתאמה אוטומטית לדרישותיו? בתוך עולם עתידני שלא צועק מכל פינה עד כמה הוא מתקדם ויחודי, מה שמשאיר אותו מוכר וחם, חואקין פיניקס מגלם אדם שזקוק לאהבה, אבל לא בהכרח מסוגל לוותר על שליטה. זו בעיה שהרבה אנשים נתקלים בה במציאות ואצל חלקם, היא יכולה להיות ממש הרסנית.

 

12. דנקרק (2017)

8 מועמדויות / 3 זכיות

קשה לחשוב על סרט מהשנים האחרונות שבו העריכה היא אמצעי סיפורי בולט כמו בדנקרק. קו עלילה אחד מתרחש לאורך שעה באוויר, שני לאורך יממה בים ושלישי לאורך שבוע ביבשה. להוציא שניים-שלושה רגעים של קיטש, הסרט כתוב ומבוים בצורה חכמה שמאתגרת את הצופה מבלי להעיק. המעבר בין הסיפורים מסייע להבין את הרבדים השונים של המלחמה, כאשר המטרה של חלק מהדמויות היא לצאת ושל אחרות להיכנס לשטח הקרב בלחץ של זמן.

 

11. בירדמן (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

אם העריכה היא הדבר הבולט ביותר בדנקרק, בבירדמן היא כמעט נסתרת לחלוטין. "1917" עושה כעת את אותו טריק שיוצר אשליה של שוט אחד ארוך מאוד, אבל בירדמן עשה זאת לפניו ובצורה חלקה יותר. המצלמה נודדת, יחד עם ריגן (מייקל קיטון), ברחבי ברודוויי והסביבה, בנסיון להעלות הצגה שתציל את המוניטין שלו ותשכיח מכולם את זה שגלם פעם גיבור-על בקולנוע. הבעיה היא שריגן אינו שחקן עד כדי כך טוב, אז ההתמוטטות הנפשית שמתפתחת אצלו בהדרגה היא במקביל גם הדרך שלו להערכה ביקורתית. יש לסרט תחושה של חלום, כאשר התנועה הרציפה של המצלמה כמו עוברת בצורה אסוציאטיבית בין מחשבותיה של הדמות הראשית, דרך האנשים שמפרים את איזונה.

 

_79995949_79995948_resize_resize.jpg

 

10. ארגו (2012)

7 מועמדויות / 3 זכיות

בן אפלק הפך מאחד האנשים השנואים בהוליווד לבמאי מוערך דרך סרטו הקודם, "נראתה לאחרונה". כאשר ארגו יצא לאקרנים, כבר היה ברור שזו לא הייתה הצלחה חד פעמית. תסריט שנון, בימוי מוקפד ומשחק מצוין של רוב הצוות (אפלק עצמו לא כלול), גרמו למותחן המבוסס על מבצע אמיתי של ה-CIA להיות חוויה בידורית שמזמינה צפיות חוזרות. זה לא הסרט הכי מתוחכם שזכה באוסקר, אבל בהחלט מהיותר מרתקים שבהם.

 

9. אומץ אמיתי (2010)

10 מועמדויות / 0 זכיות

אחת הדרכים לזהות יוצר גדול באמת היא לראות כיצד הוא מתמודד עם חומר שלא דורש ממנו לפרוץ גבולות ולהפתיע. פשוט לראות איך הוא בלספר סיפור רגיל לחלוטין. האחים כהן לקחו על עצמם את המשימה עם הסרט הכי ידידותי לקהל הרחב שביימו. העיבוד נאמן לספר, פחות או יותר כמו הגרסה עם ג'ון ויין מסוף שנות השישים, אבל התחושה שונה לחלוטין. הרוצחים נראים מסוכנים יותר, הגיבורים מחוספסים יותר והילדה ששוכרת את שרותיו של רוסטר קוגברן, למעשה מגולמת הפעם בידי ילדה. אחרי שכבר זכו באוסקר עם "ארץ קשוחה" והיו מועמדים על "יהודי טוב", האחים כהן הראו שהם יכולים להתמודד יפה מאוד גם עם סרט רגיל לכאורה.

 

8. התחלה (2010)

8 מועמדויות / 4 זכיות

שבע שנים לפני שכריסטופר נולאן התחיל לשחק עם קווי זמן ב"דנקרק", הוא עשה תרגיל מחשבתי דומה בהתחלה. סרט מד"ב פילוסופי שהוא גם סרט אקשן מסוגנן וסרט שודים לפי הספר. התחלה למעשה גרם לאנשים לצאת מהאולם בחוסר ודאות קל לגבי תפיסת המציאות שלהם. זוהי יצירה משובחת חוצת ז'אנרים שרק משתפרת מצפיה לצפיה. אחרי ההצלחה המסחרית והביקורתית של "האביר האפל", נולאן קבל יד חופשית לעשות איזה סרט שירצה והוא בהחלט נצל את החופש הזה בתבונה.

 

7. מקס הזועם: כביש הזעם (2015)

10 מועמדויות / 6 זכיות

לא הייתה לסרט הזה זכות להיות טוב כל כך. המשך שיוצא שלושים שנה אחרי הפרק הקודם בסדרה, עם שחקן ראשי אחר, כשהדבר האחרון שהבמאי עשה לפני כן היה "תזיזו ת'רגליים 2". אולי דווקא בזכות הציפיות הנמוכות, כביש הזעם צבר בכזו קלות מעריצים גם בקרב המבקרים וגם בקרב הקהל של סרטי הקיץ. הוא פשוט סרט אקשן מעולה, עם מראה יחודי, מסר פמיניסטי שקל להזדהות איתו וכמובן, גיטרה שיורקת אש. אי אפשר לנצח שילוב כזה בתחומי הז'אנר.

 

6. מנצ'סטר ליד הים (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אחד הסרטים הרגישים, ועם זאת חכמים של השנים האחרונות. ככה דרמה צריכה להיראות, עם סוד שנשאר חבוי עד לרגע הנכון, דמויות שמדברות כמו בני אדם אמיתיים וקונפליקט שאפשר להבין היטב את כל הצדדים שלו. אני לא אוהב את קייסי אפלק ובאמת שלא הבנתי למה זכה באוסקר על הופעתו כאן. עם זאת, כל הבט אחר במנצ'סטר ליד הים עובד כל כך טוב, שהצלחתי להתאהב בו למרות אפלק נטול האישיות.

 

5. מטען הכאב (2009)

9 מועמדויות / 6 זכיות

במידה ואתם תוהים, זה המיקום הגבוה ביותר כאן לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. בזמנו, זה נראה שלא הייתה לאקדמיה ברירה אלא להצביע לסרטה של קתרין ביגלו. הקמפיין התמקד בהזדמנות לזכיה ראשונה של אישה באוסקר על בימוי ולזכיה ראשונה של סרט שבוים בידי אישה בפרס הגדול. ממרחק של עשור מאז אותו ערב, אני יכול לומר שמטען הכאב היה כנראה זוכה גם בלי הדיון על מינה של ביגלו. זה פשוט סרט טוב, שמציג את שגרת המלחמה כשחיקה מתמשכת, בעוד החיילים יכולים לאבד את קור רוחם, או להתרגל למציאות של סכנה תמידית. השימוש בשחקנים מפורסמים דווקא לתפקידים קטנים עוזר להעברת המסר של אקראיות שדה הקרב. כולם יכולים להיפגע ואין לדעת מי יזכה לספר את סיפורו בסופו של דבר. כל נסיון לפרק מטען יכול להיות הדבר האחרון שהחבלן יעשה בחייו, אבל הוא מוכרח לנסות כי גם חיים של אחרים תלויים בכך.

 

4. הרשת החברתית (2010)

8 מועמדויות / 3 זכיות

דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאי האהובים עלי. הוא מקצוען, לא מתפשר, חובב אתגרים ובעל יכולת להוציא את המיטב כמעט מכל שחקן. העובדה שלא היה מועמד לאוסקר לפני "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היא עלבון לסרטים המדהימים שביים לפני כן. למרבה המזל, הרשת החברתית סמן חזרה של פינצ'ר לדברים יותר מוצלחים. קשה לומר כמה מהסרט מבוסס על המציאות וכמה הוא המצאה של התסריטאי ארון זורקין וזה לא מאוד משנה כי הליהוק של ג'סי אייזנברג בתור גרסה מרוחקת רגשית של מארק צוקרברג, והטריקים השונים בהם הפך ארמי האמר לתאומים זהים, משרתים את הסיפור בצורה נאמנה. בסופו של דבר מדובר בסרט על אדם קטן שעשה מהפכה גדולה, ועל זה אי אפשר להתווכח.

 

3. ברבור שחור (2010)

5 מועמדויות / זכיה 1

מעט מאוד סרטי אימה מועמדים לאוסקר. מבין אלה שמועמדים, הרבה אינם סרטי אימה אמיתיים, אלא מותחנים וסרטי פשע או מד"ב שמכילים כמה רגעים מפחידים. ברבור שחור הוא סרט אימה. הוא בנוי כך שיפחיד את הצופה כשאינו מוכן וירדוף את שלוותו ברגעים של שקט מתוח. אין בו מפלצת או רוצח סדרתי, רק מצב מנטלי שקורס תחת העומס. הסרט משחק על הגבול שבין מציאות להזיה ונטלי פורטמן אמינה כאישה צעירה שכל הקלפים שבידיה רעים, אך מתעקשת להמשיך ולהמר. דארן ארונופסקי לא קולע בכל סרט, אבל כשהוא טוב, הוא ממש טוב.

 

2. צעצוע של סיפור 3 (2010)

5 מועמדויות / 2 זכיות

אם זה לא ברור מכך שהיא מאכלסת חצי מהמקומות בעשיריה הראשונה, שנת 2010 היא שנת האוסקר החביבה עלי מהתקופה בה הדרוג עוסק. מעבר לכך שמדובר בשנה מוצלחת בקולנוע באופן כללי, האקדמיה מצאה אז מקום לכמה מהסרטים היותר טובים של העשור ברשימת המועמדים שלה. אחד המרוויחים מכך הוא צעצוע של סיפור 3, סרט האנימציה השלישי, ונכון לעכשיו האחרון, שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. מדובר בסרט קרוב לשלמות, עם שילוב יוצא מן הכלל של הומור ודמעות. מי שגדל על שני החלקים הראשונים בסדרה, יתקשה להישאר אדיש לסיומו של פרק זה. זה גם הסרט שלרגע אחד קטן, גרם לי להאמין שפיקסאר יכולים לעשות מה שהם רוצים. אם יחליטו להרוג דמויות יעשו זאת ואם יחליטו לגאול אותן יעשו זאת. בשלב הזה בתולדות האולפן, הם היחידים שמקבלים החלטות וזה מאפשר להם חופש יצירתי נדיר בקרב אולפנים גדולים.

 

1. ממזרים חסרי כבוד (2009)

8 מועמדויות / זכיה 1

כמובן שזה הסרט שבמקום הראשון. אם אתם עוקבים אחרי מספיק זמן, אתם יודעים שאני מעריץ את ממזרים חסרי כבוד ושזה הסרט הראשון שזכה בפינגווין הזהב בארבע קטגוריות שונות. אני אוהב את טרנטינו, עם כל התסבוכות שהוא מביא איתו. ממזרים חסרי כבוד הוא מאותם סרטים שכבר בצפיה הראשונה ידעתי שישארו איתי. המיומנות בה כל סצנה נבנית, הסבלנות שמשתלמת בכל פעם, המשחק המצוין, הפסקול שכבר לא מותיר שום מקום לספק אודות הערצתו של הבמאי לאניו מוריקונה וסרג'יו לאונה, משחקי השליטה הלא נגמרים בין הדמויות, האלימות המתוזמנת היטב, המתח עד להתפרצותה, והרגע בו מגיע הטוויסט שנוגע לכל סרטיו של טרנטינו בעבר ובהווה ומסביר בדיוק מה מבדיל אותם מסרטים של יוצרים אחרים. ממזרים חסרי כבוד הוא הסרט הטוב ביותר בעיני מבין המועמדים לאוסקר מאז היציאה מפורמט החמישיה והוא אחד הסרטים הטובים ביותר של התקופה המדוברת גם בלי קשר לבחירות האקדמיה.

 

Inglourious-Basterds-1024x640_resize_resize.jpg

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.