ביקורת: נשים קטנות

Little_Women_(2019_film)_resize.jpeg

 

"נשים קטנות" הוא ספר שמלווה את הקולנוע כמעט מתחילתו. אמנם טכנולוגיית ההסרטה המוכרת לנו צעירה מהספר בכעשרים שנה, אבל עוד מאז עידן הסרט האלם, זה היה אחד הרומנים החביבים לעיבוד למדיומים שונים. ויקיפדיה מונה שבע אדפטציות קולנועיות רשמיות, בנוסף למספר מחזות, סדרות טלוויזיה (כולל סדרת אנימה בה צפיתי בתור ילד), מחזמר, אופרה, תסכיתים ורומן גרפי, כולם מבוססים על ספרה של לואיזה מיי אלקוט.

העיבוד החדש ביותר לקולנוע נכתב ובוים בידי גרטה גרוויג, שאחרי "ליידי בירד" הפכה לאהובתם של רוב המבקרים (אני עדיין חושב שהוא לא משהו). נשים קטנות הוא קפיצה משמעותית בין סגנונות עבור גרוויג. מדרמה משפחתית דלת תקציב בהשראת חוויותיה כנערה בתחילת המאה ה-21, לדרמה תקופתית המתרחשת בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית ועלתה פי ארבעה להפיק. שני הפרויקטים אישיים מאוד עבור גרוויג, שציינה את נשים קטנות כספר שגדלה עליו וקראה פעמים רבות כילדה וכמבוגרת. בהחלט רואים בסרט את האהבה לדמויות, אם כי, באופן מוזר, יש סיכוי שחלק ממעריצי הספר לא ישתגעו על העיבוד הזה.

הסיפור עוסק בארבע אחיות מקונקורד, מסצ'וסטס. מג, הגדולה, רוצה לחיות חיי זוהר ויופי, אבל בו זמנית מנסה לשמור על פרופורציות ולא לשכוח שאמא מארמי מטיפה לצניעות ולדאגה לעניים. ג'ו היא טום בוי שמפצה בעיניה על כך שאין לאביה בנים. היא חולמת להיות סופרת מפורסמת ובינתיים כותבת מחזות עבור אחיותיה, ומסרבת להיות אישה עדינה וכנועה. בת' שקטה ורגועה ביחס לאחיותיה, ואין דבר שמשמח אותה יותר מנגינה בפסנתר. איימי, הקטנה במשפחה, אוהבת לצייר וחולמת להפוך לאמנית מקצוענית, בעודה מתעצבנת כשלא משתפים אותה בדברים של הגדולים.

הארבע חיות בשכנות למר לורנס ונכדו המתבגר, המעדיף להיקרא לורי. ג'ו ולורי חברים טובים ומבחינת ג'ו, זה בדיוק מה שהם צריכים להיות. בעוד כל אישה צעירה בסביבה רוצה להיות נשואה באושר ואם אפשר, גם בעושר, ג'ו מעדיפה להיות רווקה שדואגת לאחיותיה ומתפרנסת מכתיבה. למעשה, אין דבר שמפחיד את ג'ו יותר מהאפשרות שהתא המשפחתי הקטן יתפרק וכל אחות תלך בעקבות גורל משלה.

מה שמייחד את הסרט של גרוויג לעומת עיבודים קודמים לנשים קטנות, הוא המעבר בין זמנים. הסרט מתחיל בכלל בסוף, אחרי שנים, כאשר הסצנות הבאות מתרחשות בנקודות שונות לאורך השנים שקדמו לכך. העלילה נעה כמו זרם תודעה, סופה של סצנה אחת מתחבר לתחילתה של הבאה בקשר אסוציאטיבי ולא לפי סדר ההתרחשויות. כך נוצר מצב שבו ג'ו המבוגרת מביטה במפתח של תיבת דואר ואז נזכרת ביום בו לורי העניק לה אותו. איימי נתקלת בלורי בזמן שהיה בפריז, לורי שופט אותה על קשריה עם בחור עשיר שמארח נשף ורק לאחר מכן, אנחנו רואים כיצד האחיות מארץ' הכירו את הבחור העשיר דרך לורי. ג'ו לוקחת את בת' החולה לחוף הים ואז נזכרת בבילוי של כל המשפחה בים שנים לפני כן. מה שבספר ובשאר העיבודים הקולנועיים מוצג כרצף של ארועים, הוא יותר דילוגים קדימה ואחורה לאורך ציר הזמן בסרטה של גרוויג, באופן שבונה את הסיפור מחדש ועדיין שומר עליו מעניין.

הגישה הזו מבורכת ומדגימה עד כמה נגיעה אישית יכולה להפוך סיפור מוכר ליצירה רעננה לחלוטין. כמו ש"מלך האריות" הוא גישה שונה ל"המלט" מזו של לורנס אוליביה או קנת' בראנה, או שאיימי הקרלינג לקחה את הספר "אמה" של ג'יין אוסטן והפכה אותו ל"קלולס" האופנתי, גם הפרשנות של גרטה גרוויג לספרה של אלקוט מפיחה חיים חדשים בעלילה. גרוויג אמנם לא חורגת מהתקופה ותאורי הדמויות הקיימים בספר, אבל היא כמו עורכת אותו מחדש כך שיתאים יותר לקצב ולצורת הסיפור המועדפת עליה, באופן אירוני כפי שהמוציא לאור השמרן עושה לכתביה של ג'ו בתחילת הסרט. יש הרבה שינויים בפרטים, בהם גם עלילת משנה שכולה ביקורת לא מרומזת על החברה הנשלטת בידי גברים ועל התעשיה בה גרוויג עובדת. זה מה שהכי עלול להרגיז את חובבי הספר, כי לא רק שהבמאית הקטינה משמעותית חלק מהתפקידים ושטחה סיפורי אהבה ודמויות משנה למשפטים בודדים, היא גם די מבקרת את הספר עצמו. ליתר דיוק, נראה שגרוויג מזדהה עם אלקוט ואומרת שזו לא אשמתה שיש לספר פגמים, זה פשוט מה שהחברה רצתה מספר שנכתב בידי אישה.

יש מקום לדיון האם מדובר בתוספת ראויה. אישית, הרגשתי שהמסר עצמו מוצדק, אבל יש דרכים מתוחכמות יותר להעביר אותו מאשר פשוט לומר אותו למצלמה. זה גם לא מסתדר עם סיפור שמתרחש בתקופה בה דיבור בעקיפין היה הנורמה וכנות נחשבה לחוצפה ממדרגה ראשונה. עדיין, אני משבח את ההחלטה. לא רק שהיא עוזרת להבדיל את הגרסה הזו מעיבודים קודמים של הספר, היא גם עוזרת להבדיל את הסרט הזה מסרטים תקופתיים אחרים.

הבעיה הגדולה הקשורה בקפיצות בזמן היא הליהוק. המשחק עצמו בסדר, חוץ מטימותי שאלאמה שעדיין משוכנע משום מה שהוא נועד להיות שחקן ולא עציץ בגוניה, אבל יש לי בעיה עם ההצמדות לגילאים המקוריים של הדמויות. העלילה נמשכת על פני שמונה שנים ונעשה מעט מאוד מאמץ, אם בכלל, לגרום לצוות השחקנים להשתנות מבחינה פיזית. אני יכול לקבל את זה שאמה ווטסון (שעוד מעט בת 30) מגלמת דמות שנעה בין גיל 16 ל-24. בסדר, יש לה מראה צעיר וזה החלק בגיל ההתבגרות שבו כבר אין שינויים גדולים. כנ"ל לגבי סירשה רונאן, שמגלמת את ג'ו בין גיל 15 ל-23. הרבה יותר קשה להתגבר על זה שפלורנס פיו בת ה-24 מגלמת ילדה שהיא חצי מגילה. כשהיא בוכה כי המורה העניש אותה בבית הספר, נראה כאילו קרה משהו הרבה יותר נורא, כי זה לא משהו שאישה בת עשרים פלוס תבכה עליו. אני יודע שזו בעיה שקיימת גם בעיבודים אחרים, אבל לפחות בסרט של ג'יליאן ארמסטרונג מ-1994 החליפו את השחקנית שמגלמת את איימי כי היא עוברת את השינוי הגופני הכי משמעותי מבין האחיות. פלורנס פיו שחקנית טובה, אבל אפילו כריסטיאן בייל לא יכול לחלוף בצורה אמינה על פני גיל ההתבגרות מבלי להראות שינוי פיזי כלשהו. אני יודע, כי זה בדיוק מה שהוא נסה לעשות בגרסה של ארמסטרונג.

יש גם את העניין שארבע השחקניות המגלמות את האחיות מארץ' בכלל לא דומות אחת לשניה, אבל זה מסוג הדברים שפחות מפריעים. אני יכול להאמין שהן גדלו באותו בית, כי הן באמת מתנהגות ככה וזה מספיק בשביל לשמר את האשליה. סירשה רונאן בולטת לטובה ביכולת המשחק שלה, מה שלא מפתיע כי גרטה גרוויג בברור רואה בג'ו את הדמות המעניינת ביותר בסרט. לרונאן יש את שפת הגוף והטווח הרגשי המתאימים לגילום תפקיד מורכב של פמיניסטית מתבגרת בעידן שבו קוד הלבוש לנשים היה שמלת קיץ, שמלת חורף, או שמלת נשף. רונאן נראית חזקה, עם רגעים של רגישות אמיתית ויכולת להכיל מאפיינים רבים ששאר השחקניות לא זוכות להציג. לורה דרן גם ראויה לציון, לא רק כי היא מצוינת בתפקיד מארמי, אלא גם כי זה כנראה התפקיד הרחוק ביותר שניתן לשחק ביחס לדמות שלה ב"סיפור נישואים" והיא משכנעת בשניהם.

נשים קטנות הוא ספר לא פשוט לעיבוד. עובדה שמנסים שוב ושוב ותמיד נדמה שחסר משהו. גם הגרסה של גרטה גרוויג מכילה בעיות, אבל היא לפחות נוצרה מתוך התחושה שלוותה אותה בזמן קריאת הספר בצעירותה, בשילוב עם חשיבה מחוץ לקופסה שלרוב נעדרת מסרטים תקופתיים מסוג זה. המסרים לא מעודנים, הליהוק מבלבל והתפקידים הגבריים הם ברובם מוגבלים ללהיות יפה, עשיר, או גם וגם, בלי יותר מדי משמעות מעבר ליחס של הגברים לאחיות מארץ'. סביר להניח ששניים מהדברים שציינתי במשפט הקודם הם מכוונים וזה גם מה שמיוחד בסרט. זה עיבוד כמו ש"ג'וג'ו ראביט" ו"ג'וקר" הם עיבודים. חומר המקור נמצא שם, אבל הבמאי, או במקרה הזה, הבמאית, החליטה לתת את הטוויסט הפרטי שלה, כדי שזו לא תהיה רק גרסה קולנועית לספרה של לואיזה מיי אלקוט, אלא סרטה של גרטה גרוויג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.