"מלחמת העולם הראשונה הייתה עימות טרגי ולא נחוץ." במשפט זה פותח ההיסטוריון ג'ון קיגן את ספרו שיצא ב-1998 ועוסק במלחמה שהסתיימה שמונים שנה קודם לכן. לדבריו, המלחמה הייתה טרגית בגלל אבדן חייהם של מיליונים והפגיעה המנטלית במיליונים נוספים ובגלל שינוי נופה התרבותי של אירופה ללא הכר. היא לא הייתה נחוצה כי ההמשך, שכדרכם של המשכים היה גדול יותר ואפל יותר, הוא תולדה של המצב בו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. שום סכסוך גבולות אמיתי לא נפתר, חבר הלאומים שהוקם היה נטול סמכות לעצור עימותים נוספים והתחושה ששני מיליון גרמנים הקריבו את חייהם לשווא הייתה הדלק בעזרתו הבעירו הנאצים את מנועיהם בדרך לשלטון ולפרוץ מלחמה שמטרתה לתקן את ההשפלה שנגרמה בסיבוב הראשון.
רבים לא יסכימו עם עמדה זו, אבל היא מייצגת תחושה שנעשתה נפוצה בהסתכלות לאחור על המלחמה הגדולה, זו שחשבו שתביא סוף לכל המלחמות, אבל בעיקר אפשרה את הצגתם של אמצעי לחימה חדשים לשימוש עתידי. בין הטנקים והמטוסים ופצצות בגדלים שונים, התמונה שהכי מזהים עם מלחמת העולם הראשונה היא של חיילים בשוחות. ממתינים שם שבועות, חודשים, חלקם אפילו שנים לפני שיקבלו את ההוראה להסתער ולכבוש את היעד הבא. "במערב אין כל חדש" הציג את שגרת החפירות כגהנום, "הפתן השחור" הציגה אותה כאבסורד, אבל כולם מסכימים שזה היה מצב כל כך לא נעים להיות בו, שמשימת התאבדות בשטח פתוח למעשה נשמעה כמו הזדמנות להתרענן ולנשום קצת אוויר צח.
בלייק וסקו נבחרים לצאת למשימה שכזו. הגרמנים נסוגו בפתאומיות, מה שגורם למפקדים הבריטים בשטח להאמין שדחקו את האויב ושכעת הזמן למתקפת מחץ שתכריע את המערכה. אלא שצילומי אוויר מגלים שמדובר כנראה במלכודת והגרמנים בעצם מחכים למתקפה הבריטית על מנת לחסל את הגדוד המסתער, בו משרת במקרה אחיו הגדול של בלייק. שני החיילים הזוטרים נשלחים אל מעבר לקו החפירות, לכיוון העיירה אקוסט, על מנת להעביר למפקד הגדוד מכתב דחוף המורה על ביטול המתקפה.
הדרך לאקוסט לא ארוכה, עניין של פחות מחצי יממה, אבל אף אחד לא יודע מה מחכה בין קווי החפירות. האם הגרמנים באמת עזבו, או שמדובר בחלק מהמלכודת? האם יש בדרך אוכלוסיה אזרחית ידידותית, או שנותרו רק אויבים? האם כישורי הניווט של בלייק יספיקו בכדי לא ללכת לאיבוד בדרך והכי חשוב, האם היה חכם לצאת מיד ולא לחכות לחשכה כי בלייק רוצה להגיע לאחיו כמה שיותר מהר?
מבחינה טכנית, "1917" הוא סרט מדהים. כולו מצולם כאילו בשוט רציף (חדי העין יזהו בקלות היכן נעשתה עריכה) ומלווה את בלייק וסקו במסעם. אין אפילו רגע אחד שבו הסרט עוזב אותם לטובת דמויות אחרות, כך שנוצרת תחושה שכל פרט בדרך המפרכת נחווה גם בידי הצופה. יש פה ושם רמאויות מבחינת מעבר הזמן, כי אורכו של הסרט הוא שעתיים והדרך לאקוסט אמורה לקחת לפחות שש שעות, אבל זה נסלח. באמת שאני לא חושב שהדמויות היו יכולות לעבור יותר דברים ממה שמוצג על המסך ואני גם מבין את הרצון של הבמאי סם מנדז (סר סמואל, החל מדצמבר האחרון) להתמקד בדברים היותר מעניינים בדרך במקום להציג שני חיילים הולכים ביער בלי להיתקל בכלום.
מצד שני, זה גם אומר שצריך להשהות במידה משמעותית את חוסר האמונה בזמן צפיה בסרט, כי מעבר להעדר עקביות בין הזמן שעובר על המסך לבין הזמן שעובר מבחינת הסיפור, התסריט מתבסס במידה רבה על צרופי מקרים מדהימים. בלי לפרט יותר מדי, כי ספוילרים, הוחלט לשלוח רק שני חיילים למשימה מתוך הנחה שיהיה קשה יותר להבחין בהם בשטח, והם עדיין נתקלים בכמות גדולה של אנשים בדרך. שלא לדבר על סצנה מסוימת עם מטוס שהסבירות הסטטיסטית לקיומה שואפת לאפס.
עדיין, מדובר בסרט מרתק. ההבנה שבכל רגע יכול לקרות משהו ורק התקרבות למישהו עד מרחק יריה מאפשרת לדעת אם מדובר בחבר או אויב, משאירה את המתח ברמה גבוהה לכל אורך הדרך. תורם לכך הפסקול המוזיקלי שהלחין תומס ניומן ומכתיב לצופה מתי לחשוש לחיי הדמויות. ג'ורג' מקיי, המגלם את סקו, מעביר היטב את תחושת המיאוס של חייל שלא רוצה יותר להיות בשדה הקרב, אבל בו זמנית מבין שלא יוכל לחזור לאיך שהיה לפני המלחמה. הסכנה המרחפת תמידית מעל הראש גובה מחיר ובעוד בלייק מצליח להישאר חיובי רוב הזמן, סקו פשוט מנסה לשרוד. הוא לא מחייך אפילו כשהוא שומע סיפור מצחיק ומסרב בעקביות לחלוק פרטים על חייו באזרחות. סקו מעדיף להיות חידה בעיני חבריו לנשק, אף על פי שפניו תמיד חושפים מה הוא מרגיש באותו רגע.
העיצוב האמנותי בסרט הוא יצירה מעוררת התפעלות בפני עצמה. שטח הלחימה הנטוש נראה כמו סיוט, מלא גופות, מים עכורים, בורות שורצי חולדות ואמצעי לחימה שהוצאו משימוש. ההמשך לא אופטימי בהרבה, כאשר הנוף משתנה לבתים הרוסים וחוות נטושות. הדרך לאקוסט אמנם שונה משמעותית מהחיים בין השוחות, אבל היא מהווה תזכורת לא פחות מצמררת לכוחה ההרסני של מלחמה. ההפקה לא חסכה בהצגת המוות כנוכח בכל פינה, מה שמביא לכך שגם ללא סצנות לחימה רבות משתתפים, 1917 לא חוסך במראות קשים.
הסתירה הגדולה במרכזו של הסרט היא שעד כמה שהוא מושקע מבחינה טכנית וכל שניה בו מתוכננת ומתוזמנת בדיוק רב, התסריט די מחופף. סם מנדז קבל את ההשראה מסיפורים ששמע מסבו, אשר שרת בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא מודה בעצמו שכאשר כתב את 1917, הוסיף פרטים רבים מכיוון שהסיפור של סבו בדבר השליחות המתוארת בסרט, היה הרבה יותר בסיסי. מנדז החליט שאם רוצים לרגש ולמתוח את הקהל במשך שעתיים, צריך לשחק עם האמת ולהפוך את הסיטואציה ליותר קולנועית. זה בסדר, רק שחסרים כל מיני הסברים קטנים לצרופי המקרים השונים, או לעצם קיומה של המשימה. אם לנסח את זה בפשטות, כל הרעיון מאחורי הסרט מתמוטט ברגע שהצופה שואל את עצמו למה בעצם לא שלחו מטוס? אנחנו יודעים שמטוסים מצלמים את האזור בו מתוכננת המתקפה הבריטית ושהפיקוד העליון הצליח להעביר את המסר עד לשוחה בה נמצא הגדוד של סקו ובלייק, אז למה לסכן שני חיילים במסע רגלי של כמה שעות ללא חיפוי במקום לשלוח מטוס שיעביר את המסר בעשירית מהזמן?
אם אתם נוטים להתעסק בשאלות כאלה במהלך הצפיה, יש סיכוי שהמחשבות שלכם יתחילו לנדוד לפני סוף הסרט. זה לא אומר שהוא לא מוצלח מכל בחינה אחרת, אבל הרגשתי שמנדז יותר מדי מתאמץ להוציא משהו מבדר מסיפור פשוט. 1917 מציג בצורה מצוינת את ההשפעה של המלחמה על האנשים בשדה הקרב ועל האזורים השלווים שהפכו פתאום לתופת, אבל הוא גם מבקש מהקהל לא לחשוב יותר מדי ולא לשים לב לחורים בעלילה. הבעיה היא שכמו שאחד המפקדים מזהיר את שני הגיבורים לפני היציאה לדרך, הבורות שם יותר עמוקים מכפי שנדמה ואי אפשר לצאת מהם.
בשביל הזהב 