ביקורת: ג'וג'ו ראביט

71DIYFHebjL._AC_SY741__resize.jpg

 

לפי סיפור כנראה אמיתי, הבמאים רנה קלייר וצ'רלי צ'פלין ישבו ביחד לראות את סרט התעמולה הנאצי "נצחון הרצון", מתישהו לקראת סוף שנות השלושים של המאה שעברה. קלייר היה מזועזע ממפגן הכח שהוצג על המסך והזהיר שאסור לאפשר לאנשים לצפות בסרט הזה, אחרת המערב יפול. צ'פלין, מצדו, לא הפסיק לצחוק לאורך הסרט מכמה שאדולף היטלר נראה כמו קריקטורה מוגזמת של אדם קטן שמנסה בכל דרך אפשרית להיראות גדול. זה הוביל את צ'פלין לכתוב ולביים את "הדיקטטור הגדול" כסאטירה על גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, תוך שהוא מחקה את התנועות, צורת הדיבור והגישה הנרקסיסטית של היטלר בכדי לגלם את אדנויד הינקל, רודן המדינה הבדיונית טומניה, שחולם לכבוש את העולם, למלא אותו בצאצאים בלונדינים ויפים (תוך התעלמות מכך ששיערו שלו שחור) ולהשמיד את היהודים, כי יש לו משהו נגדם.

"הדיקטטור הגדול" נחשב לקלאסיקה ולאחד מסרטיו המוכרים ביותר של צ'פלין. הרעיון שהאדם המצחיק ביותר בעולם יגלם את האדם המפחיד ביותר בעולם, נשמע כמו רעיון רע על הנייר, אבל הביצוע הוכיח את עצמו כדרך להתמודד מול האימה דרך צחוק ואהבת אדם. הסרט הפך לכלי תעמולה בידי המתנגדים לנאצים וכמובן שנאסר להקרנה בכל מקום עליו היטלר שלט. לפי דיווחים, היטלר עצמו צפה בסרט פעמיים בהקרנות פרטיות וכאשר צ'פלין שמע על כך, אמר שהיה נותן הכל בכדי לדעת מה חשב על הסרט.

צ'רלי צ'פלין הוא כמובן לא היחיד שלעג להיטלר, בין אם כחלק מהמאמץ המלחמתי, או כאזהרה לדורות מאוחרים יותר מפני כוחה ההרסני של רודנות. גם וולט דיסני, לוני טונס, ארנסט לוביטש, מל ברוקס, מונטי פייתון, ספייק מיליגן, רוברטו בניני, משפחת סימפסון, היהודים באים והגיס שלכם ששלח בוואטסאפ סרטון "היטלר מתעצבן על חתונות" כאילו השנה היא 2011, כולם השתמשו בדמותו של היטלר ובתומכיו לשם קומדיה. יש משהו כמעט מרגיע בידיעה שאפשר לצחוק על רשע שכזה מבלי שיוכל להגיב. זה בדיוק מה שטאיקה ואיטיטי ידע בהגיעו לביים את "ג'וג'ו ראביט".

ג'והאנס בצלר, המכונה "ג'וג'ו", הוא ילד גרמני בן עשר שחולם להיות חלק מהמשמר האישי של אדולף היטלר. החדר שלו מלא בפוסטרים של הפיהרר, הוא מכיר את האזהרות מפני יהודים, ואת ההשראה להצליח הוא מקבל מהחבר הדמיוני שלו, גרסה קצת יותר חברותית של אדולף היטלר. ג'וג'ו מצטרף למחנה אימונים של הנוער ההיטלראי, אולם פציעה קשה במהלך אחד השיעורים גורמת לכך שיעביר את המשך זמנו בין שהיה בבית לעזרה בתליית כרזות וחלוקת צווי גיוס, במקום ללמוד איך לירות בנשק אוטומטי כמו שאר הילדים.

ג'וג'ו חי לבד עם אמו, רוזי. אביו יצא למלחמה ולא שמעו ממנו כבר שנתיים, ואחותו הגדולה נפטרה ממחלה. כשרוזי יוצאת לסידורים ואין תעמולה לחלק, ג'וג'ו נשאר לבד בבית. זה לפחות מה שהוא חושב, עד שהוא מגלה שאמו מסתירה נערה יהודיה בשם אלזה בחדר סודי מאחורי אחד הקירות. כמובן שג'וג'ו מפוחד, כי ממה ששמע על יהודים עד כה, מדובר במפלצות שותות דם, אבל אלזה נראית די אנושית. ג'וג'ו מתחיל להיות מרותק ממנה, תוך שהוא מבין שאם יסגיר אותה, גם הוא ואמו יהיו בצרות. זה מצב כל כך מסובך, שאפילו להיטלר הדמיוני אין מושג מה לעשות וזה מוזר, כי כולם אומרים שהיטלר יודע הכל.

ג'וג'ו ראביט מציג את העולם מנקודת מבט של ילד בן עשר. חשוב לזכור את זה, כי אחרת הסרט עלול להיראות בטעם רע. יש בו הרבה הומור פיזי, הגזמה של סיסמאות נאציות, תאורים של יהודים כיצורים מהגהנום ושוב, אדולף היטלר כדמות קומית שמלווה את הגיבור ומייעצת לו מה לעשות. כל זה עובד כי טאיקה ואיטיטי, שגם מגלם את היטלר, לא מנסה להציג תמונת מראה של המציאות. הסיפור מוצג כל הזמן דרך עיניו של ג'וג'ו, מה שאומר שאין התעסקות רצינית בפוליטיקה ובהתנהלות המלחמה, אבל כל המבוגרים מדברים על הפיהרר כאילו מדובר בגיבור-על שישלוט לנצח ועל גרמניה כמקום הטוב ביותר בעולם. ואיטיטי והצופים יודעים שזה בולשיט, אבל לדמות הראשית זה לא מובן מאליו.

מה שמעניין זה שבעוד טאיקה ואיטיטי לא ערך לטענתו שום תחקיר לקראת גילום היטלר, כי מדובר יותר בקונספט של הדמות מאשר בנסיון לחיקוי מדויק, הסרט מציג בצורה די נכונה את האווירה ששררה בגרמניה בשלהי מלחמת העולם השניה. תחושה של יאוש מצטבר כאשר המלחמה מתחילה להיראות אבודה, בזמן שהשלטון ממשיך לעודד את הגרמנים להקריב עצמם למען המולדת ומציג את היטלר כמשיח שיציל את העולם מכל עוולותיו. ואיטיטי למד מספיק על התקופה בכדי להראות איך הפרנויה ההולכת וגוברת של הפיהרר מתבטאת ברחוב הגרמני ואיך הפקידים מעודדים את כולם להמשיך להילחם, בעוד מי שלעשה חווה את שדה הקרב בגוף ראשון, מאבד אמון במקבלי ההחלטות. שתי דמויות משנה בסרט מציגות היטב את ההבדל בין הגישות. רבל וילסון מגלמת מדריכת נוער שמספרת גוזמאות על סמך תעמולה אנטישמית ואנטי קומוניסטית ששמעה ומגזימה גם בתאור התרומה שלה למאמץ המלחמתי. בינתיים, סם רוקוול מגלם קצין שהתעוור בעין אחת וצריך כעת לעודד צעירים להילחם למרות שהוא יודע כמה המלחמה איומה במציאות.

כשמשלבים את כל הגורמים הקטנים, ג'וג'ו ראביט אמור בעצם להיות סרט מאוד עצוב. ילד בן עשר שגדל על תעמולה נאצית בעוד חבריו לומדים להחזיק כלי נשק במקום צעצועים, משפחה מתפוררת, יהודיה שמנסה לשרוד בבית שאינה רשאית להסתובב בו מחשש שתקים יותר מדי רעש, כל זה בזמן שבעלות הברית הולכות ודוחפות את הכוחות הגרמנים אחורה. זה לא נשמע כמו בסיס לקומדיה וזה גם מה שחשבה כריסטין ליוננס, מחברת הספר "Caging Skies" עליו מבוסס הסרט. למרות שעכשיו ינסו לשווק אותו ככזה, ליוננס לא כתבה קומדיה, היא כתבה סיפור רציני. איכשהו יצא שמכל האנשים בעולם, מי שהחליט לעבד אותו לסרט הוא אותו אחד שביים את "חיים בצללים" ואת "תור: ראגנארוק". כמו שצ'רלי צ'פלין ראה סרט תעמולה של לני ריפנשטאל והחליט להפוך אותו לקומדיה סאטירית, ואטיטי קרא את ספרה הרציני של ליוננס והפך אותו לקומדיה פרועה. אין פה התעלמות מכמה השואה והמלחמה היו איומות, אבל מכיוון שנקודת המבט של ג'וג'ו מכתיבה את התסריט, אנחנו לא באמת רואים יותר ממה שידוע לבן עשר שגרמניה הנאצית היא כל מה שהוא מכיר. זה כנראה ירגיז מעריצים של הספר, או את מי שחושב שנושאים כאלה צריך להציג רק בכובד ראש (לא שחסרים בסרט רגעים עצובים, אחד מהם שובר לב במיוחד), אבל עיבוד מוצלח אמור לייצג את הבמאי ולא רק את חומר המקור. גם "דוקטור סטריינג'לאב" מבוסס על ספר רציני, אבל האם היה הופך לקלאסיקה לולא היה קובריק מרשה לעצמו לחרוג מהמקור ולהפוך את התרחיש האפשרי הגרוע ביותר לפארסה? טאיקה ואיטיטי הוא קומיקאי. קומיקאי ממש טוב. ככה אמור להיראות הטיפול שלו בנושא.

בעוד ההופעה של רומן גריפין דיוויס בתפקיד הראשי מראה על חוסר בשלות, שחקנים אחרים עוזרים לדמויות שאינן ג'וג'ו להיות עגולות ומלאות חיים. תומסין מקנזי מייצגת היטב את האופן בו היחס של ג'וג'ו לאלזה משתנה. היא מעמידה פני מפלצת בתחילה על מנת להפחיד את הנאצי הקטן ולמנוע ממנו לחשוף את מיקומה, אולם לאורך הזמן, אלזה מתחממת ונפתחת וכך גם מקנזי שמשכנעת כמי שמכילה בתוכה הרבה יותר כאב ממה שג'וג'ו מסוגל לדמיין. סם רוקוול נהדר כקפטן קלנזנדורף שחרף היותו שתיין, מתגלה לעתים כדמות המפוכחת ביותר בסיפור. סקרלט ג'והנסון אמנם לא מגיעה לשיאים שהפגינה לאחרונה ב"סיפור נישואים", אבל עדיין מציגה טווח רגשות מרשים בתפקיד האם שמסתירה סודות בחברה שרודפת את כל מי שלא נוהג לפי הספר. סצנה שבה היא מחקה את בעלה הנעדר היא אחד מרגעי השיא של הסרט ורק בשביל זה, ג'והנסון מצדיקה את ליהוקה.

אם תראו את ג'וג'ו ראביט בקולנוע, יש סיכוי טוב שתראו אנשים יוצאים באמצע, או שתשמעו דיבורים ממורמרים ביציאה. זה סרט טוב, אבל הוא לא טוב לכל אחד. גם הצופה עם הראש הפתוח ביותר יעבור רגע של מבוכה לפני שיוכל להנות מסרט בו עשרות ילדים קוראים בקול "הייל היטלר" (אני מפחד לחשוב איך יום הצילומים הזה התנהל) ונערה יהודיה מתארת את עצמה כיצור מיסטי שנולד במעמקי האדמה. מצד שני, "אנחנו נלחמנו במלאכים והרגנו ענקים" היא כנראה השורה האהובה עלי מסרט כלשהו בזמן האחרון, במיוחד כשאני חושב על כך שיהודי מאמין אכן רואה את עצמו כצאצא של מי שעשו את הדברים האלה. מן הסתם, קשה לחשוב על גרמניה הנאצית כמקום מצחיק, לא שזו הכוונה של טאיקה ואיטיטי. כמו צ'רלי צ'פלין, כמו וולט דיסני, כמו ארנסט לוביטש וכמו מל ברוקס, גם טאיקה ואיטיטי, בעצמו חצי יהודי שחותם על חלק מעבודותיו בשם המשפחה המקורי של אמו, כהן, לא צוחק עם הנאצים, אלא עליהם. גם הוא מאמין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם איום היא לעמוד מולו ולהצביע על מגבלותיו. אפילו ממרחק של 75 שנה, העובדה שעדיין קשה כל כך לצחוק, לא על הטרגדיה, אלא על האנשים שגרמו אותה, מראה שסרט כמו ג'וג'ו ראביט הוא סיכון. זה יכול לגמור קריירה אם לא נזהרים, אבל ואיטיטי הוא בעל חוש כל כך מדויק לקומדיה ולדרמה, שהוא מצליח לשלב בין שני הצדדים מבלי שיסתרו זה את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.