הסרטים המשפיעים ביותר של העשור

2019 כמעט הסתיימה והרבה אנשים מקדישים את הזמן הזה בכדי לסכם את העשור החולף. חשבתי לערוך דרוג של הסרטים האהובים עלי מהעשור הנוכחי, אבל אני מספיק מתעכב עם רשימת כל הזמנים שלי ויש לי סיכומי שנה ועונת פרסים שצריך להקדיש להם זמן. אז במקום להכין רשימה ארוכה רק כדי לכתוב בסוף שסקוט פילגרים נגד העולם הוא סרט העשור שלי (זה היה קל), החלטתי לסכם את עשר השנים החולפות מזווית קצת אחרת.

הסרטים שאני מציין כאן לא נבחרו על סמך איכותם, או דעתי האישית עליהם, אלא על סמך האימפקט שלהם על עולם הקולנוע. הם לא מדורגים, אלא מופיעים בסרט כרונולוגי לפי שנת היציאה שלהם, כאשר הכוונה היא להראות איך עולם הקולנוע חווה טלטלות ותנודות שנגרמו בעקבות הסרטים הבאים, או לפחות כיצד הם מסמלים מגמות מעשר השנים החולפות.

 

אליס בארץ הפלאות (טים ברטון, 2010)

מוזר לחשוב על טים ברטון כעל במאי שהשפעתו מורגשת בעשור האחרון, אבל זה נכון. מי שהיה אליל הקולנוע הגותי בסוף שנות השמונים ולאורך התשעים, והחל להרחיב את פלטת הצבעים שלו בעשור הראשון של המאה ה-21, כביכול נעשה לא רלוונטי ב-2010. אליס בארץ הפלאות היה צריך להיות סרט מדהים. שילוב בין הראש חובב המוזרויות של ברטון, תסריט של ותיקת דיסני לינדה וולברטון, ספר האיגיון האהוב ביותר בהיסטוריה וצוות שחקנים מרשים. התוצאה הייתה בלגן מאכזב מבחינת האיכות, אבל כזה שהצליח להכניס יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם. דיסני ראו כי טוב והבינו שהכסף האמיתי לא נמצא רק באנימציה, אלא גם בעיבודים חיים לסרטי האנימציה הקלאסיים שלהם.

למרות ביקורות שליליות ותחושה שטים ברטון (וג'וני דפ שלוהק לתפקיד הכובען) אבד סופית את היכולת לבחור תסריטים טובים, ההצלחה המסחרית של אליס בארץ הפלאות נתנה לדיסני תחושה שאפשר לתת אור ירוק לגרסאות הלייב אקשן של סינדרלה, היפהפיה הנרדמת (מליפיסנט), חברי הדרקון אליוט, ספר הג'ונגל, היפה והחיה, כריסטופר רובין, דמבו (שגם אותו ביים ברטון), אלאדין, מלך האריות ובקרוב גם מולאן, בת הים הקטנה וקרואלה דה-ויל. לא כל הסרטים האלה הצליחו באותה מידה ולא כולם גרועים, אבל ההצלחה המסחרית של אליס בארץ הפלאות נתנה את אות הפתיחה לאחת התופעות היותר מפלגות קהל בהיסטוריה של הקולנוע: גרסאות מחודשות לקלאסיקות אנימציה של דיסני.

 

alice_resize.jpg

 

הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 1 (דיוויד ייטס, 2010) / הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 2 (דיוויד ייטס, 2011)

העיבודים הקולנועיים לספרי הארי פוטר כבר השפיעו על ההיסטוריה של הקולנוע בעשור שעבר, עם ההתחייבות הלא רשמית להעביר למסך את כל שבעת חלקי הסדרה, תוך שמירה על צוות שחקנים קבוע ככל הניתן. דניאל רדקליף, אמה ווטסון ורופרט גרינט התבגרו מול עינינו כאשר הם חוזרים אלינו כל שנה-שנתיים עם הפרק הבא בסדרה. זה בפני עצמו נעשה בהקף חסר תקדים בכל הנוגע לקולנוע מיינסטרימי, אבל אוצרות המוות הוסיף ציון דרך משלו כאשר הוחלט לפצל אותו לשני סרטים. באולפני האחים וורנר הרגישו שבמקום לערוך את הסרט השביעי כך שיכיל כמה שיותר עלילה ואקשן בפרק זמן סביר, יותר חכם לפצל אותו לשני חלקים באורך של 146 דקות ו-130 דקות.

כמובן שהיו בכך גם שיקולים כספיים. סדרת הארי פוטר הייתה מאוד רווחית עבור האולפן וזו הייתה הזדמנות למשוך את הפוטנציאל המסחרי שלה עוד קצת, על ידי הוספת חלק שמיני. נכון שכבר היו סרטים שפוצלו לאחר שתוכננו במקור כסרט אחד ("להרוג את ביל" קופץ מיד לראש), אבל באוצרות המוות זה נעשה בפרק האחרון של סדרה שמבוססת על מספר ידוע מראש של ספרים. במבט לאחור, מדובר בהימור קל, כי היה ברור ששני החלקים יהיו שוברי קופות. מה גם שסדרת הסרטים זכתה לאהדה מצד רוב חובבי הספרים ומצד מבקרים שהעריכו את הכיוון האפל אליו התקדמה מאז שדיוויד ייטס התישב בכס הבמאי. אחרי ההצלחה המסחרית של אוצרות המוות, ראינו פיצול גם בפרקים האחרונים של משחקי הרעב ודמדומים, ואפילו הנוקמים פצלו לשניים את מה שהוא, לפי התכנון, החלק האחרון בסדרה. זה עובד, כי ברגע שכבר קיים בסיס מעריצים שמחכה לראות איך הסדרה מסתיימת, הוא לא ירשה לעצמו לפספס שום חלק מהסוף, בין אם הפיצול תורם לחזון של הבמאי או בעיקר לכיס של האולפן.

 

deathly hallows_resize.jpg

 

דרייב (ניקולס וינדינג רפן, 2011)

דרייב הוא דוגמה עד כמה טריילרים הם עדיין רלוונטיים בשיווק של סרט. עם שם שמתקשר ישירות למהירות וטריילר שהבטיח אקשן, הרבה אנשים התאכזבו לגלות שהסרט של רפן הוא בכלל דרמה איטית ושקטה על נהג שודים שמתאהב בשכנה ומעביר את רוב הזמן בבהיה מהורהרת בחלל החדר. ההטעיה הזו בהחלט השתלמה מאחר ודרייב הכניס יותר מפי חמישה מתקציבו והיה לזמן קצר סרט שמבקרים וסינפילים לא מפסיקים לדבר עליו.

הוא לא נמצא ברשימה הזו בגלל טריילר מטעה, כי דרייב ממש לא המציא את זה. הסיבה שאני כולל אותו ברשימה היא כי מדובר בסרט מאוד (מאוד) אלים. השקט ששורר רוב הזמן הופך פתאום לפרץ אלימות שבמרכזו אדם פשוט לכאורה שמצליח לחסל בשלל דרכים את כל מי שבעקבותיו. זו לא הפעם הראשונה שסרט עושה תפנית חדה כל כך, אבל אם בסרטים כמו "בלתי הפיך", "היסטוריה של אלימות" או "קיק-אס" יש הסבר עלילתי מאחורי יכולות הלחימה הלא שגרתיות של הדמות שנראתה תמימה עד לאותו רגע, דרייב לא מספק הסברים. הוא פשוט מרשה לעצמו לקפוץ לקרב הישרדות שבו כל האמצעים כשרים והמצלמה מראה את התוצאות של האלימות הקשה. דברים כאלה נעשו חביבים בהמשך העשור על במאים כמו ג'ורדן פיל ו-אס. קרייג זאלר (וגם קווין סמית ב"כנסיית הפחד" הלא מספיק מוערך), כאשר התחושה שלי היא שדרייב הוא זה שפתח בבעיטה את הדלת לרעיון שדמות תילחם כמו אמן קראטה עם חגורה שחורה בסרט בו אפילו לא ראינו אותה נרשמת לכיתת המתחילים.

 

drive_resize.jpg

 

הפשיטה (גארת' אוונס, 2011)

מאלימות מתפרצת ולא צפויה, לאלימות שמהווה את עיקר הסרט. לא היה שום סימן מקדים לכך שהפשיטה יהיה אחד מסרטי האקשן האהובים של המאה הנוכחית. הוא הופק באינדונזיה, מדינה שיש למערב אפס הכרות עם תעשיית הקולנוע שלה, עם במאי ולשי כמעט חסר נסיון שרצה לפרסם את אמנות הלחימה פנקאק סילאט ונאלץ למקד את כל העלילה בבניין דירות אחד משיקולי תקציב. אני אפילו לא בטוח איך הפשיטה הפך לתופעה בינלאומית. הוא הופץ דרך סדרה של חברות קטנות ועבר ממדינה למדינה, תוך שהוא מבקר גם בארץ להקרנה בסינמטק חולון, עד שהגיע לקולנוע הביתי והפך ללהיט בארצות הברית.

מה שמיוחד בהפשיטה ומבדיל אותו ממרבית סרטי האקשן בני זמנו, הוא ההתבססות הרבה על פעלולים שמבוצעים בזמן אמת מול המצלמה. הקרבות בסרט נראים אמיתיים כי אין עשרות קאטים שמחליפים זוויות צילום עד שאי אפשר לעקוב אחרי מי מרביץ למי, והשימוש באפקטים ממוחשבים הוא מעודן וכמעט לא מורגש. גם ההחלטה למקד כמעט את כל העלילה בנעשה בתוך בניין מלא אויבים שהגיבור צריך להתקדם דרכו עד למפגש הסופי, כאילו מדובר במשחק ארקייד נוסטלגי, מביאה לכך שהצופה מצליח לעקוב אחר מצבו של הגיבור וחווה יחד איתו את הקשיים ההולכים ונערמים. לאורך העשור, ראינו את סרטי ג'ון וויק מחקים בצורה יעילה את הגישה של אוונס ומסתמכים על אקשן אנושי ופעלולים שמבוצעים מול המצלמה במקום להתבסס בעיקר על אפקטים. גם סרטי מארוול ומלחמת הכוכבים נוטים כיום יותר לגישה הזו כי היא נראית טוב יותר על המסך ואפילו "פצצה אטומית" גואל את עצמו לרגע מבינוניותו בזכות רגעי אקשן מבוססי פעלולנים שמצולמים בזמן אמת. מה שפעם היה הסטנדרט בסרטי אמנויות לחימה ונשכח ככל שנעשה קל יותר להסתמך על פעלולים ממוחשבים, חזר לתודעה בצורה מרשימה במיוחד בזכות הפשיטה.

פה ראוי לציין גם את מקס הזועם: כביש הזעם שאינו מקבל סעיף משלו, אבל גם תרם לשינוי הגישה לטובת שימוש באפקטים פרקטיים ופעלולנים על פני CGI ועריכה מבלבלת. למרות שיש בו שימוש באפקטים ממוחשבים לתיקון ושיפור התמונה, האקשן על המסך הוא בעיקר אנשים אמיתיים עם כלי רכב אמיתיים, פיצוצים אמיתיים וגיטרה אמיתית.

 

the raid_resize.jpg

 

הנוקמים (ג'וס וידון, 2012)

היה ברור שהסרט הזה יופיע ברשימה. אם אתם עוקבים אחרי הביקורות שלי, אתם יודעים שאני מחשיב את היקום הסינמטי של מארוול לאחד הפרויקטים השאפתניים והמרשימים בתולדות הקולנוע. זו לא רק שאלה של איכות מבחינתי, אלא גם של כמות. מארוול לקחו ב-2008 הימור כאשר הביאו למסך את איירון מן והמשיכו בארבע השנים הבאות להכיר לעולם את הענק, קפטן אמריקה, תור, לוקי, האלמנה השחורה, ניק פיורי והסוכן קולסון. כל אלה זכו להופעות בסדרי גודל שונים עד שהיו מספיק מוכרים לקהל הרחב ושתפו פעולה לראשונה בסרט אחד. ג'וס וידון, אליל הגיקים, נבחר להוסיף לסרט את הטאץ' המודע לעצמו שהוא מתאפיין בו והנוקמים הפכו מאוסף של השערות וניחושים לעובדה מצולמת. הסוד הגלוי הוא שכל הדמויות החשובות בסרט, להוציא את הוקאיי שערך את הופעתו הקולנועית הראשונה, כבר היו מוכרות לקהל. אנשים שבאו לראות את הסרט הכירו את הרקע שלהן ומה עבר על העולם בו הסיפור מתרחש עד עכשיו. הם ידעו מה זה טסרקט, מי זה לוקי ולמה תור מתעקש לעצור אותו בעצמו, וגם זכו לסימן הראשון לבואו העתידי של תאנוס בסוף הסדרה. הנוקמים לא היה סתם ארוע קולנועי, הוא היה ארוע קולנועי שנבנה במשך ארבע שנים, במהלכן הדמויות בו הפכו מגיבורי-על מדרג ב' שמוכרים בעיקר לחובבי קומיקס, לדמויות שהקהל הרחב מסתובב עם בגדים, תיקי בית ספר, תחפושות לפורים ועוד אינספור מוצרים נלווים שלהן. אם עד 2008, טוני סטארק היה שם שלא אומר כלום לרוב האנשים, וקפטן אמריקה היה משהו שלא באמת תפס מחוץ לארה"ב, עד 2012 הם היו השמות החמים בעולם הבידור.

הסרט לא סתם הראה שהסבלנות משתלמת, הוא גם העמיד רף לאולפנים אחרים שרוצים ליצור יקום קולנועי משלהם. כבר לא מספיק להפיק סרט אחד ולהחליט על המשך במידה והנתונים בקופות מספקים. עכשיו מצפים שכל סרט גיבורי-על יהיה חלק ממשהו גדול יותר. DC ניסו זאת בהצלחה חלקית בלבד עם ליגת הצדק, סדרה שסבלה קשות ממחסור באישיות מפקחת ברמה של קווין פיג ממארוול ומכך שיותר מדי מהרו להפגיש בין הגיבורים, לפני שסיימו להציג את כולם לקהל. אולפני יוניברסל ניסו להחיות את יקום המפלצות הקלאסיות שלהם, אבל שכחו שכדי לבנות סדרה, צריכים שהסרט הראשון ישאיר רצון לעוד.

 

the-avengers-assemble-for-the-first-time-in-2012_resize.jpeg

 

שומרי הגלקסיה (ג'יימס גאן, 2014)

עוד קצת מארוול, כי באמת שקשה לדמיין את העשור החולף בלעדיהם. אם הנוקמים היו אוסף של דמויות שכבר הוצגו לקהל לפני כן, שומרי הגלקסיה הם נסיון של מארוול ללכת בכיוון הפוך (אבל רק למראית עין, כי הכל בסופו של דבר מתחבר לאותו קו עלילה). חמש דמויות ראשיות שלא הופיעו באף סרט קודם ואינן מוכרות לקהל הרחב אפילו בשמן, הפכו בסרט הזה לצוות שמנסה להציל את העולם כנגד כל הסיכויים. בן כדור הארץ שנחטף בילדותו בידי חייזרים, בתו הסוררת של תאנוס, לוחם מיומן שאינו מבין אירוניה, יציר מעבדה דמוי רקון בעל כישורים טכניים גבוהים וחוש הומור נמוך במיוחד, ויצור דמוי עץ שיכול לדבר רק בשלוש מילים הנאמרות תמיד באותו סדר. באופן טבעי, סרט כזה לא יכול להיות רציני לחלוטין. בעוד סרטים אחרים של מארוול הרשו לעצמם הפוגות קומיות מדי פעם, הם שמרו על טון דרמתי רוב הזמן. שומרי הגלקסיה הוא הנקודה בה מארוול הרשו לעצמם להפיק קומדיה. יש בסרט רגעים כבדים, אבל אז מישהו אומר "pelvic sorcery" וקשה שלא לצחוק.

האהדה בה התקבל שומרי הגלקסיה הראתה שסרטי גיבורי-על יכולים להיות קלילים ברוחם, גם אם הם עוסקים בנסיון למנוע השמדה המונית. "הנוקמים" ו"איירון מן 3" פזלו לכיוון, אולם שומרי הגלקסיה הוא הראשון שקומדיה היא נקודת המוצא שלו. אחריו הגיעו אנט-מן, דוקטור סטריינג', ספיידרמן: השיבה הביתה, תור: ראגנארוק וקפטן מארוול ובשלב הזה, מארוול כבר נודעו בתור החברה עם הסרטים הקלילים יותר, לעומת DC האפלים. אלא שגם DC למדו להשתחרר ועם הזמן הגיעו "יחידת המתאבדים" שעבר עריכה מחודשת בכדי להידמות (ללא הצלחה) לשומרי הגלקסיה, ו"שהאזאם" שלמעשה הצליח לשלב קומדיה ומודעות עצמית מבלי שהדבר יהיה מעיק.

 

guardians_resize.jpg

 

כוח משיכה (אלפונסו קוארון, 2013) / בירדמן (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2014) / האיש שנולד מחדש (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2015)

מבחינת פרסי האוסקר, זה בהחלט היה העשור של שלושת האמיגוס. קוארון, איניאריטו ודל טורו, שלושת החברים המקסיקנים שעובדים גם באנגלית, זכו ביניהם בחמישה פסלוני אוסקר על בימוי בין השנים 2013-2018. שלוש מהזכיות האלה היו על סרטים שצולמו בידי עמנואל לובצקי. מי שעקב אחרי הפילמוגרפיה של קוארון לפני שנעשה חתן פרס האקדמיה, הכיר עוד קודם לכן את שיתופי הפעולה שלו עם לובצקי ב"נסיכה קטנה", "ואת אמא שלך גם", "הארי פוטר והאסיר מאזקאבאן" ו"הילדים של מחר". הוא גם הספיק לעבוד ב"מציאות נושכת" של בן סטילר, "כלוב הציפורים" של מייק ניקולס, "סליפי הולו" של טים ברטון, "עלי" של מייקל מאן ו"העולם החדש" ו"עץ החיים" של טרנס מאליק. בקיצור, לובצקי הספיק הרבה בשלושים השנים האחרונות. עדיין, הייתה תחושה שהאקדמיה מתעלמת ממנו ומעדיפה צלמים שפחות מתנסים עם המצלמה ויותר פועלים לפי המקובל, בלי לגרום לאנשים לצפות שוב ושוב באותה סצנה בנסיון להבין איך עשו את השוט הבלתי אפשרי שהוקרן הרגע.

המצב השתנה ב-2013, עם יציאת "כוח משיכה". עבודת הצילום של לובצקי הייתה כל כך מרשימה שכבר נעשה בלתי אפשרי להתעלם מהאחראי עליה וכולם רצו לדעת את שמו. האפקט הזה חזר גם ב"בירדמן" וב"האיש שנולד מחדש" ובתוך שלוש שנים, עמנואל לובצקי הפך משם שלא אומר כלום לרוב הצופים, לזוכה שלושה פרסי אוסקר שכל במאי היה רוצה לעבוד איתו. כתוצאה מהפיכתו של לובצקי לצלם כוכב, אנשים למעשה התחילו לשים לב יותר לזהות הצלם בסרטים אחרים. לפחות בהקשר של טקסי פרסים, הצלם הוא כבר לא חלק מהצוות, הוא אמן בפני עצמו שראוי להתייחס אליו כאחראי למראה הסופי של הסרט לא פחות מהבמאי. היי, אולי יום אחד יחשבו ככה גם על שאר המעורבים בהפקה. דוגמה אחת להשפעה של הכרות הקהל עם לובצקי, היא כאשר צלם אחר, רוג'ר דיקינס, זכה סוף סוף באוסקר, אחרי 13 נסיונות לא מוצלחים. הזכיה של דיקינס התקבלה באהדה כאילו היה שחקן ותיק או במאי מוערך שהפרס חמק ממנו במשך שנים. כעת, כשמדברים על "1917" שעומד לצאת לקולנוע, מדברים קודם על הצילום ורק אז על הבטים אחרים בסרט, כי זה מה שהכי מושך את העין בטריילר. זו תוצאה של הרצף המוצלח של עמנואל לובצקי, שהסב סוף כל סוף את תשומת הלב אל עבר הצלם עצמו.

 

lubezki_resize.jpg

 

אקס מכינה (אלכס גרלנד, 2015)

האם הופתעתם כאשר אקס מכינה זכה באוסקר לאפקטים החזותיים הטובים ביותר? אחרי הכל, סרט שהופק בתקציב של 15 מיליון דולר גבר על ארבעה מתחרים שכל אחד מהם הופק במספר תשע ספרתי של דולרים. אקס מכינה הצליח, למרות קמפיין אוסקר צנוע יחסית וחשיפה מוגבלת לקהל, לגרום לאליסיה ויקנדר להיראות אמינה בתור רובוט שמועבר גרסה קשה במיוחד של מבחן טיורינג. זה לא רק המשחק המעולה שלה שמחר את הדמות, אלא גם האפקטים. ויקנדר למעשה נראית בסרט כמו רובוט שבנייתו טרם הושלמה ומדהים שהצליחו לעשות זאת ביחסית מעט כסף.

משהו ברגע הזה, בו סרט מד"ב עצמאי זכה להכרה על האפקטים המרשימים שלו, התחיל להזיז דברים. נדמה שמפיצים חשים כעת יותר נוח להשקיע בסרטי מד"ב מתוחכמים שלא עומד מאחוריהם אולפן גדול ושאינם חלק מסדרה מוכרת. בין אם זה "הכחדה", גם הוא בבימוי גרלנד, "המפגש" של דני וילנב, "משודרג" של לי ואנל, "סליחה על ההפרעה" של בוטס ריילי, או "אני אמא" של גרנט ספוטור, יש בחצי העשור האחרון עליה באיכות האפקטים ובניית העולם שסרטים יכולים להציג ברבע מהתקציב שהיה מושקע בסרט אחד בסדרת מלחמת הכוכבים. אקס מכינה לא היה הראשון, אבל ההכרה בו כשווה ערך להפקות ענק מבחינה טכנית, עודדה הפניית יותר משאבים לחברות אפקטים קטנות שלא היו מקבלות הזדמנות לעבוד על סרט באורך מלא לפני כן.

 

ex machina_resize.jpg

 

תברח (ג'ורדן פיל, 2017)

אתחיל ואבהיר שבעוד "אנחנו", סרטו הבא של ג'ורדן פיל, הוא אחד מסרטי האימה האהובים עלי בכל הזמנים, אני עדיין מרגיש שתברח הוא בעיקר אוסף של קלישאות והקפצות צפויות שלא מצדיק את ההייפ סביבו. עם זאת, לא אכחיש שמדובר בסרט משפיע, בעיקר בגלל מה שהוא אומר על הוליווד. אם לשפוט את תברח לפי מדדים של סרט אימה, הוא בינוני במקרה הטוב. סרט שבברור מנסה להיות כמו סרטי אימה אחרים במקום להציע רעיון חדש, ולא מסוגל להבחין בין מתח לבין יבשושיות. אלא שמה שכל כך משפיע בו, קשור להיותו גנרי. בעוד הוא מפחיד בקושי, כולם מדברים על כמה הסרט שונה בגלל צבע העור של הדמויות השונות. תברח מציג את סיפורו של גבר שחור צעיר שיוצא עם אישה לבנה ונפגש לראשונה עם הוריה הלבנים באחד האזורים הלבנים ביותר באמריקה. מוצאן האתני של הדמויות הדגיש את העובדה שכמעט חמישים שנה אחרי "ליל המתים החיים", עדיין ממש נדיר למצוא שחקנים שחורים בתפקיד ראשי בסרט אימה. בעצם, נדיר למצוא אותם בכלל בסרטי ז'אנר. כמה פעמים ראיתם דמות ראשית שחורה בקומדיה רומנטית, או בדרמת מתח, או בסרט אקשן, פנטזיה או מדע בדיוני?

תברח יצא לאקרנים שנה לאחר שקמפיין OscarsSoWhite זכה לחשיפה רחבה. התקשורת המיינסטרימית התחילה לשים לב פתאום לקיומו של "טוויטר השחור", בו משתמשים ממוצא אפריקאי חולקים רבות מהבעיות והיוזמות הקשורות לחיים בעולם לבן. כשסרטו של פיל הגיע אל הקהל הרחב, הוא לא היה רק שובר קופות, אלא גם נתפס כמחאה על מיעוט תפקידים ראשיים לשחקנים שחורים (אני בכוונה לא כותב אפרו-אמריקאים כי השחקן הראשי הוא בריטי). התסריט נכתב כך שהוא עובד רק אם הגיבור מגולם בידי שחקן שחור ורבים מהמבקרים והמפיצים הבינו את הרמז. שנה לאחר מכן, הגיע "הפנתר השחור" שהביא לתגובה דומה כלפי סרטי גיבורי-על, כיצד יתכן שיש כל כך הרבה מהם ורק עכשיו מארוול מתמקדת בדמות אפריקאית? האפקט נמשך כעת גם לגבי יצוג אסיאתים בסרטים אמריקאים, דבר שהוליווד כבר עשרות שנים מתחמקת ממנו, כנראה מתוך אמונה שסרטים כאלה פונים לקהל קטן מדי ולא שווים את ההשקעה. "עשיר בהפתעה" ו"הפרידה" הפריכו את הטענה הזו, עם הצלחה מסחרית מעבר לקבוצה האתנית אליה השחקנים משתייכים. כל זה התאפשר כי תברח אינו סרט אימה מבריק או מקורי במיוחד, אבל הוא ההוכחה שאפשר לבנות סרט סביב דמות לא לבנה ושהתוצאה עדיין תהיה אהובה על הקהל הרחב.

 

get out_resize.jpg

 

וונדר וומן (פטי ג'נקינס, 2017)

בזמן שהרוחות סביב חוסר היצוג של שחורים באוסקר החלו להירגע, התחוללה סערת הארווי ויינסטין שהביאה חשיפה לקמפיין MeToo (שהתחיל למעשה עוד ב-2006, אבל לא זכה להתעניינות ציבורית משמעותית לפני פרשת ויינסטין). וונדר וומן יצא לאקרנים ארבעה חודשים לפני הציוץ של אליסה מילאנו שהתחיל את כדור השלג, אבל הפך בדיעבד סמל לצורך במתן הזדמנות שווה לנשים בתעשיה ולהתנגדות נשית לפטריארכיה. DC, שהיו לאורך העשור כמה צעדים מאחורי מארוול, הצליחו סוף סוף להקדים את יריביהם והפיקו שובר קופות על טהרת הנשיות. פטי ג'נקינס גויסה כבמאית, גל גדות נהפכה במהרה לכוכבת המוכרת בכל רחבי העולם ובתור בונוס, הסרט היה מאוד מאוד פופולרי גם בקרב גברים.

בכלל, וונדר וומן הפך באופן מוזר לסמל לדברים שכבר קרו לפניו. הוא לא שובר הקופות הראשון של העשור בכיכובה של דמות נשית, סרטי משחקי הרעב ו"לשבור את הקרח" קדמו לו (ובעצם גם "אליס בארץ הפלאות" שהזכרתי קודם), והוא גם לא סרט גיבורי-העל הראשון שמציג דמות נשית חזקה. למעשה, "שומרי הגלקסיה 2" ו"קולוסאל" שיצאו באותה שנה עשו עבודה טובה יותר בעיני בהצגת התמודדות מול פטריארכיה (עד כמה שאני מצליח להבין בתור גבר). אלא שוונדר וומן איכשהו הפך להוכחה אליה פונים שאישה יכולה להחזיק על כתפיה סרט שאינו דרמה או קומדיה רומנטית. נראה עוד מהגישה הזו בקרוב עם "ציפורי טרף", אבל כמו ש"תברח" הפך דוגמה לצורך ביותר ביטוי לדמויות שחורות על ידי שימוש בתסריט רווי קלישאות, גם וונדר וומן הוא סרט גיבורי-על שגרתי להחריד, שתפס את תשומת הלב בזכות זה שלמעשה נבנה סביב דמות נשית. מוזר איך מפגני העוצמה המשפיעים ביותר מגיעים לפעמים ממשהו פשוט כמו החלפת צבע העור או המגדר של הדמות הראשית (למרות ש"מכסחות השדים" קצת הרס את המהפכה בזכות היותו סרט איום ונורא).

 

wonder woman_resize.jpg

 

רפסודיה בוהמית (בריאן סינגר/דקסטר פלטשר, 2018)

זה לא סוד שסרטים ביוגרפים הם לא מדויקים היסטורית כפי שרובם מתיימרים להיות. חלק, כמו "המועדפת" או "השמן והרזה", אפילו מרשים לעצמם להמציא סיפור חדש לחלוטין לשם הדרמה. רפסודיה בוהמית לא המציא סיפור אלטרנטיבי לעלייתה של להקת קווין, אבל הופנו כלפיו לא מעט אצבעות מאשימות על סטיות רציניות מהאמת, כולל המצאת דמות שמעולם לא התקיימה והתייחסות אליה כמי ש"יהיה ידוע בתור זה שוויתר על קווין". איך הוא יהיה ידוע בתור משהו, אם מעולם לא התקיים? עדיין, רפסודיה בוהמית היה להיט בקופות, ראמי מאלק זכה לשבחים על גילום פרדי מרקורי והסרט אפילו היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

האמת היא שלקהל זה לא משנה שהסרט מעוות את ההיסטוריה. אנשים הגיעו לסרט, לפעמים יותר מפעם אחת, מתוך אהבה למוזיקה של קווין ומהבחינה הזאת, רפסודיה בוהמית מספק את הסחורה. מעבר לפיזור קטעים מהשירים המפורסמים של הלהקה לאורך הסרט, ישנו שחזור מרשים של ההופעה של בלייב אייד וגם ציניקן כמוני לא נשאר ממורמר בקטע הזה. כמובן שהאולפנים שמו לב לנתוני המכירות וכך יצא שבתוך פחות משנה, רפסודיה בוהמית יצר תת-ז'אנר חדש של ביוגרפיות מוזיקליות. דקסטר פלטשר, שנשכר לסיים את הצילומים אחרי שבריאן סינגר פוטר, עבר לאחר מכן לביים את "רוקטמן", סרט על חייו של אלטון ג'ון שבדומה לרפסודיה בוהמית, מתעלם מדיוק היסטורי ומתמקד בעיקר בשירים המוכרים והאהובים, אותם ניתן לרכוש כחלק מפסקול הסרט. לא רחוק ממנו, הגיע לקולנוע "יסטרדיי" שאינו ביוגרפיה, אבל מוקדש כולו לאהבה לשירי הביטלז. לשלושת הסרטים האלה מכנה משותף מאוד ברור: העלילה נבנית סביב להיטים והקהל יוצא בתחושה טובה בזכות המוזיקה, בלי קשר לאיכות הסרט עצמו. אנשים שצפו ב"ג'ודי" מעידים שגם בו הגישה דומה – המוזיקה באה לפני הסיפור האמיתי, ועוד צפויים לנו בשנים הקרובות סרטים על אריתה פרנקלין, אלביס פרסלי, דיוויד בואי, סלין דיון ואת "בלונד אמבישן", ביופיק על מדונה שהתסריט שלו מסתובב בהוליווד כבר כמה שנים וללא ספק יעבור שכתובים רבים בכדי להתאים לגישה החדשה.

 

Bohemian-Rhapsody_resize.jpg

 

רומא (אלפונסו קוארון, 2018)

רומא דורג במקום הראשון בהרבה סיכומי שנה. הוא זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, קטף את רוב פרסי המבקרים של 2018 והיה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, מתוכם זכה על הבימוי, הצילום וסרט בשפה זרה. זהו השג חסר תקדים לסרט שרוב הפצתו המקורית נעשתה בסטרימינג ולא בבתי הקולנוע. למעשה, כאשר זכה בפסטיבל ונציה, עוד לא היה ברור האם יהיה כשיר להתמודד על האוסקר, כי נטפליקס עדיין לא פרסמה תאריך הפצה עבורו. הוא נמצא כשיר לבסוף, בזכות סבב הקרנות קצר בבתי הקולנוע בקליפורניה (ועל הדרך, גם במקומות רבים נוספים) ונחשב לאחד המתמודדים החזקים בטקס.

שנה לאחר מכן, אנחנו מדברים על "האירי" ועל "סיפור נישואים" כמועמדים רציניים לאוסקר, כאשר רבים מחשיבים את הראשון פייבוריט לזכיה. גם הסרטים האלה מופצים בידי נטפליקס, רק שהפעם היה ידוע מראש שהם יעברו קודם בבתי הקולנוע בכדי להתמודד על האוסקר. "המכבסה", "קוראים לי דולמייט" ו"האפיפיורים" זוכים לטיפול דומה של הפצה קצרה בקולנוע לפני מעבר בלעדי לסטרימינג (עד כמה שמשהו יכול להיות בלעדי באינטרנט). אין שום נסיון להסתיר את זה, נטפליקס רוצה אוסקר והחמימות בה רומא התקבל בשנה שעברה, נתנה לחברה את התמריץ להשקיע יותר בקמפיינים, אפילו כשהיא נאלצת לקצץ במקומות אחרים משיקולים כספיים. רומא שנה את האופן בו מתיחסים לסרטים המופצים בסטרימינג. זו כבר לא הגרסה העדכנית של "ישר ל-DVD" המעליב, אלא סרטים הנלקחים ברצינות ונהנים מהחופש האמנותי שהריחוק מהאולפנים הגדולים מעניק להם. קשה לומר איך יראה בעתיד היחס בין סרטים כאלה לבין סרטים שמופצים בעיקר בקולנוע. אולי מדובר במגמה ארוכת טווח, ואולי תיעצר בקרוב. מה שבטוח זה שנטפליקס הבינה שהאוסקר הוא מקדם מכירות טוב עבורה בזכות רומא ואין כרגע מניעה משרותי סטרימינג אחרים לנסות את מזלם בליגה של הגדולים.

 

roma_resize.jpg

 

מבקר הנוסטלגיה: החומה (דאג ווקר, 2019)

האתגר בהרכבת רשימה כמו זאת, הוא שהשפעה אמיתית נמדדת לאורך זמן. יכול להיות שסרטים כמו "האירי", "פרזיטים", "היו זמנים בהוליווד" ו"ג'וקר" יתבררו כבעלי השפעה גדולה על העתיד של התעשיה, אבל עוד לא עבר מספיק זמן בכדי לשפוט ברצינות. מסיבה זו, הבחירה היחידה שלי מ-2019 היא לא סרט לפי ההגדרה המקובלת, אבל יש בה עדות למה שעשויה להיות הנורמה בעשור הבא.

אני עוקב כבר שנים אחר מבקר הנוסטלגיה, סדרת הרשת בה דאג ווקר מגלם מבקר עצבני במיוחד שמתמקד בעיקר בסרטים וסדרות משנות השמונים ועד ימינו. ככל שהזמן עבר, גדלו השאיפות של ווקר והביקורות נעשו יותר ויותר מורכבות, עד שחלקן מתאימות יותר להגדרה של סרט קצר מאשר ביקורת וידאו. ווקר הוא הכוכב הגדול של האתר וערוץ היוטיוב צ'אנל אוסום, אותו עזבו רוב יוצרי התוכן האחרים לפני כשנה וחצי, בעקבות תחושה של התנהלות פסולה מצד המנהלים ויצוג לא הוגן ביחס לדגש הניתן לתכניו של ווקר. גם אני התחלתי לעקוב פחות ופחות אחרי מבקר הנוסטלגיה, למרות שעדיין חזרתי אליו מדי פעם.

בספטמבר האחרון, ווקר העלה לערוץ שלו ביקורת על הסרט "פינק פלויד: החומה". הביקורת היא למעשה פרודיה מוזיקלית על הסרט ועל השירים בו, כאשר ווקר מבצע בעצמו את רוב השירים לצד צוות השחקנים הקבוע שלו וסולן סליפנוט קורי טיילור בהופעת אורח. הסיבה ששמעתי על הפרודיה הזו, למרות שהפסקתי לעקוב אחרי הערוץ, היא שהרבה מבקרי רשת אחרים התחילו לדבר עליה. עשרות סרטונים ביוטיוב, לצד פוסטים בבלוגים שונים, קטלו את הפרק של מבקר הנוסטלגיה שלדעתם, היה עשוי בטעם רע. גם אתרים לביקורת מוזיקה קטלו את פסקול הפרק שעלה לספוטיפיי. עכשיו, זה לא חדש שיוטיוברים מבקרים זה את זה, ודאג ווקר הוא כבר שנים מושא לביקורת בגלל הסגנון הצעקני שלו ובגלל המעורבות בצ'אנל אוסום. מה שכן חדש זה שהביקורות הרבות לא היו על ווקר עצמו, אלא על הפרודיה שיצר. "מבקר הנוסטלגיה: החומה" נשפט לפי אותם מדדים שהסרט עליו הוא צוחק היה נשפט בהם. דברו על ערכי ההפקה הירודים, על יכולת השירה המוגבלת של ווקר, על האפקטים שלא משתלבים כמו שצריך ובעיקר, על כך שדאג ווקר לא טרח ללמוד כמו שצריך את חומר המקור (צוחק על שיר שנכתב בשביל להיות מועמד לאוסקר, למרות שהשיר עצמו הקדים את הסרט בשנתיים, חושב שרוג'ר ווטרס משווה את חייו למלחמת העולם השניה בלי לדעת שאביו של ווטרס נלחם בה, מזלזל ב-Another Brick in the Wall כי הוא לא מבין שמערכת החינוך הבריטית של שנות החמישים שונה משמעותית מזו שקיימת כיום). הרבה גם היו מבולבלים מהתלונה של ווקר על כך שסרט של 95 דקות ארוך מדי, בעוד הוא עצמו ביים עבור צ'אנל אוסום סרט שאורכו הכולל מעל שלוש שעות. אלה גם לא בהכרח מעריצים של הסרט המקורי, או של האלבום "החומה" שנעלבו והוציאו את זעמם. רבים מהמבקרים ראו את הפרודיה רק אחרי ששמעו כמה היא גרועה ורצו לראות בעצמם.

אם התגובות ל"מבקר הנוסטלגיה: החומה" מלמדות משהו, זה שבשנת 2019, ביקורת נתפסת בעצמה כיצירה. מעבר לטוקבקים שגם ככה אף אחד לא טורח לקרוא, אנשים רציניים משקיעים בניתוח של מה שעובד ולא עובד בביקורת של מישהו אחר. נכון שמבקר הנוסטלגיה הוא כבר פחות ערוץ של ביקורות ויותר דמות עם יקום משל עצמה, כאשר ידוע שדאג ווקר משתמש בכך כהזדמנות לאתגר את עצמו כבמאי, אבל הוא עדיין על תקן מבקר והטענות שהועלו נגדו לוקחות בחשבון את האיכות של הפרודיה כביקורת על היצירה המקורית. במילים אחרות, אף אחד כבר לא חסין מביקורת. כל דבר שעולה לאינטרנט חשוף לתגובות הציבור וכמות הביקורות המקצועניות והניתוחים שהוקדשו לפרק אחד של סדרת רשת, היא כנראה סימן לבאות. העשור הקרוב הולך למתוח מחדש את ההגדרות שלנו ליצירות ולמי שמתאימים לבקר אותן.

 

nc the wall_resize.jpg

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.