ביקורת: סיפור נישואים

YV5B2F6D45AZ3MN6CPYMXCMIL4_resize_resize.jpg

 

לעולם הקולנוע תמיד הייתה גישה חמקמקה לנושא הגירושין. הוליווד הקלאסית הכתיבה שסוף שמח צריך לכלול חתונה ומקסימום כמה ילדים וכלב לאחר מכן. גם כיום, כמות מפתיעה של סרטים מסתיימים באושר ובעושר, תוך התעלמות מהאפשרות שחיים מחוץ לזוגיות יהיו למעשה טובים יותר עבור הדמויות. מסיבה כלשהי, עדיין צריכים לתרץ את הפרידה במשהו שיתאים לקהל שמרני. אפילו רק איזו שניה של גילוי אודות רומן מחוץ לנישואים, או יציאה מהארון של אחת הדמויות (לרוב הגבר, כי בעיניים המיושנות של הוליווד, הומואים זה קומדיה, לסביות זה דרמה) כדי שאלוהים יאשר את פירוק החבילה. אחרי הכל, התנ"ך רוצה שאמא ואבא יהיו ביחד בלי שום הפרעה, אחרת למה לדרוש מנח לבנות תיבה עם תאים זוגיים?

כל הקומדיות הרומנטיות מראות איך אפשר להתגבר על משבר בזוגיות בעזרת מחווה בודדת שרמזים לקראתה פוזרו לאורך הסרט, ובואו נודה שחלק מהדמויות הראשיות בקומדיות כאלה יהיו מושא לפוסט שיימינג מוצדק לו חיו בעולם האמיתי. לפעמים מגיע סרט כמו "קריימר נגד קריימר" או "לה לה לנד" שמתייחס ברצינות לשאלה מה עושים כשלהיות ביחד זה לא מספיק ולפחות אחד מהצדדים רוצה יותר, אבל סרטים כאלה הם נדירים. ברוב המקרים, האקס או האקסית הם מפלצות שלא ברור מה עשינו איתם ורק התרחקות מהם תביא לסוף המיוחל, או שהפרידה עצמה הייתה טעות והסרט לא יסתיים לפני שאחד הצדדים יוכיח שהשתנה לטובה.

הגישה השטחית הזאת, שכנראה גורמת יותר נזק מתועלת לילדים ובני נוער שלומדים מסרטים איך לנהל מערכת יחסים, היא אחת הסיבות שאני מעריך דווקא את "שקרן שקרן" מכל הסרטים העוסקים בנושא. זו אולי לא הקומדיה הכי מבריקה בהיסטוריה, אבל לפחות מציגים שם את בן הזוג החדש של האמא כאדם טוב שלא מנסה להחליף את האב הביולוגי, אלא מסתפק בלהיות מישהו שהילד יחבב וירגיש נוח בקרבתו. הוא לא יודע לעשות את הטופר, אבל יהיה שם כשצריך אותו. כמי שלא חווה גירושין במשפחה בעצמו, זו כנראה הדוגמה הכי קרובה שהייתה לי בתור ילד למה שבאמת קורה אחרי שההורים כבר לא נשואים.

לנואה באומבך יש התנסות אישית בנושא. ההורים שלו גרושים, מה שנתן לו השראה לכתוב ולביים את "חיים בין השורות" ב-2005. כמה שנים לאחר צאת הסרט נפרד מאשתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי וכמי שעובד בתעשיית הבידור, רבים מחבריו עברו גירושין כואבים יותר ופחות. זה מה שהביא אותו ליצור את "סיפור נישואים", סרט שלמרות שמו, מתחיל בכלל בסוף הסיפור.

צ'רלי וניקול היו ביחד עשר שנים. הם גרים בניו יורק, שם צ'רלי מנהל ומביים להקת תאטרון שניקול חברה בה. לשניים ילד בשם הנרי והם רוצים להתגרש. אולי לא בדיוק רוצים, כי הם מנסים להימנע ככל הניתן מהתסבוכת המשפטית ומכל מה שלא ניתן לפתור בשיחה בארבע עיניים, אבל הם כבר גמרו בדעתם שאין לנישואים שלהם לאן להמשיך והגיע הזמן לפתוח פרק חדש. הבעיה היא שניקול נוסעת ללוס אנג'לס בכדי להצטלם לפיילוט של סדרה ולוקחת איתה את הנרי, בעוד צ'רלי מעוניין להישאר בניו יורק ולנצל הזדמנות לעבוד בברודוויי, מה שמבחינתו אומר שהנרי נשאר איתו.

כל צד מתעקש שהחיים שלו ושל הילד צריכים להתנהל בקצה אחר של היבשת, מה שמביא לכך שלמרות הרצון הראשוני להימנע מצעד שכזה, מערבים בתהליך עורכי דין. ניקול פונה אל נורה פראנשו, עורכת דין ממולחת מקליפורניה, בעוד צ'רלי מתלבט בין עורך דין יקר ונושך לבין עורך דין זול ואמפתי. מאחר והבקשה לגירושים מוגשת בלוס אנג'לס, צ'רלי גם צריך להשקיע זמן וכסף בטיסות מחוף לחוף, בזמן שהוא מנסה להוכיח שהם משפחה שמבוססת בניו יורק ושהבית האמיתי של הנרי הוא אצל אבא.

מעט מאוד אנשים מתחתנים מתוך הנחה שלא יחזיקו מעמד. אחרי הכל, חתונה היא קשר שקשה במיוחד להתיר, אפילו בארצות בהן לא צריכים לעבור ברבנות לשם כך. מי שלא מקווה לפחות לגור ביחד להמשך החיים, כנראה התחתן יותר בשביל העתיד הפיננסי של עצמו ופחות מתוך אהבה. נואה באומבך יודע את זה ולמרות שחווה גם את השלב בו הזוגיות לא יכולה לשרוד יותר, הוא בימים אלה מגדל ילד שני עם זוגתו גרטה גרוויג. ככה זה בני אדם, אנחנו אוהבים לאהוב.

אולי הרומנטיות הטבעית שלו היא מה שהביא את באומבך לנסות ולהציג גירושין באופן כמה שיותר נאמן למציאות. יש התפרצויות כעס, יש מריבות ובכי, יש הרבה מאוד רגעים מביכים של אי-נוחות, אבל את עורכי הדין זה לא מעניין. הם יודעים את העבודה ומבדילים בין דרישות הלקוח לבין הדעות האישיות שלהם. גם אם עורך הדין של צ'רלי לא מסכים איתו, הוא ילחם על צדקתו כי זה מה שמשלמים לו לעשות. גם אם ניקול מודה שצ'רלי יותר נהנה ממנה להיות הורה, היא תאבק על המשמורת כדי שתוכל להשאיר את הנרי במקום בו יש לו חברים ומשפחה ומרחב, כל כך הרבה מרחב.

אני אוהב את האופן שבו הסרט לא מנסה להוציא אף צד כמי שמגיע לו להפסיד. לשניהם יש פגמים, אבל הם יותר מהכל הורים שאוהבים את הבן שלהם ורוצים את טובתו. הקונפליקט הוא בפרשנות השונה לגבי טובת הילד. לא פעם צ'רלי מתכנן את הזמן בו יוכל לבלות עם הנרי, רק כדי לגלות שהנרי עייף או שכבר עשה משהו דומה עם ניקול ועכשיו מעדיף סתם להישאר ולשחק בבית. צ'רלי צריך להחליט האם להתגמש, או להמשיך לפי התכנון מתוך צורך להראות שכל מה שניקול יכולה לעשות, גם הוא יכול. ניקול מציעה יותר מפעם אחת שצ'רלי יעבור לקליפורניה על מנת שיוכל להיות יותר זמן עם הנרי, אבל לצ'רלי יש את החיים שלו בניו יורק. חיים שעבד עליהם במשך עשור וסוף סוף מתחילים להניב פירות. שני הצדדים צודקים והתסריט של באומבך מספיק מעודן בכדי להשאיר לצופה מקום לשפוט בעצמו. אני יודע מה לדעתי ההחלטה הנכונה מבחינת מה שטוב להנרי, אבל בו זמנית מבין את הטיעונים של הצד השני שלא מעוניין לוותר על הזדמנות חשובה, בין אם בתאטרון או בטלוויזיה, רק בשביל להיראות טוב בעיני בית המשפט.

באומבך הוא גבר, כך שבאופן טבעי הסרט מוצג יותר מנקודת המבט של צ'רלי מאשר של ניקול. זה לא מונע מניקול להשמיע את קולה, או מנורה פאנשו לשאת נאום משכנע על מעמדה של האישה בחברה, אבל רוב הגילויים המשמעותיים נעשים דרך עיניו של הגבר. בהתחשב בכך שעברו שלוש שנים מהבקשה של ג'ניפר ג'ייסון לי להתגרש מנואה באומבך ועד שהגירושין הוכרו רשמית, יתכן וסיפור נישואים הוא דרכו של באומבך לא רק לחקור את הנושא, אלא גם להתנצל בפני עצמו ובפני שאר המעורבים על הזמן והאנרגיה שנדרשו לשם סיום הקשר. אחרי הכל, החתונה עצמה היא עניין של כמה דקות, אבל גירושין דורשים תקופה של דיונים על רכוש, אחריות אישית ובמקרים היותר מסובכים, טיפול בילדים. אולי באומבך מראה את צ'רלי כמי שבדרך כלל נמצא צעד אחד מאחורי ניקול כהתנצלות על כך שלא היה מסוגל לסיים הכל הרבה יותר מהר.

הסרט בנוי ברובו כמו מחזה, עם סצנות ממושכות של שיחות בין שחקנים, כאשר חלקם נכנסים ויוצאים מהחדר במהלך דיאלוג. באומבך תמיד אהב לתת לשחקנים לשאת את עיקר העבודה על הסט וסיפור נישואים מביא את חלקם לתצוגות שיא. אדם דרייבר יוצא מהאפתיות האופיינית לו ומפגין יותר רגשות מהרגיל, בעוד סקרלט ג'והנסון מציגה באופן מעורר הזדהות את הסיבות של ניקול לחפש התחלה חדשה, גם במחיר ויתור על חיים נוחים בניו יורק. אפילו שהטון הכללי של הסרט מוציא את ניקול כבעלת יתרון לא הוגן שיצרה לעצמה מול בעלה לשעבר לעתיד, ג'והנסון מעבירה בצורה ברורה ואמינה את הצורך שלה לעקוף בתור מדי פעם, כדי לא לאבד מומנטום. שחקני המשנה המגלמים את עורכי הדין גם עושים עבודה טובה, בין אם זו לורה דרן כמניפולטורית ששונאת להפסיד, ריי ליוטה ככריש חסר סבלנות, או אלן אלדה כמי שרואה בעצמו יועץ לא פחות מנציג משפטי. מריט ויבר קצת מוגזמת כאחותה של ניקול, אבל מספקת כמה מהרגעים הקומיים הטובים ביותר בסרט.

בלי קשר למצב היחסים בו אתם נמצאים כרגע, מומלץ לצפות בסיפור נישואים. הוא לפעמים מתעכב יותר מדי בנסיון להגיע לפואנטה, אבל רוב הזמן עובר בעניין עם שילוב מוצלח בין סצנות דרמתיות והפוגות קומיות. זה סרט שגורם לצופה לתהות מדי פעם האם צ'רלי וניקול הולכים רחוק מדי, רק כדי להיזכר שהפתיחה של הסרט היא כבר אחרי נקודת האל-חזור. זו לא שאלה של האם הם יתגרשו או יחזרו להיות ביחד. הסרט מאוד ברור בכך שהוא מתמקד במצב בו אף אחד לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה ועכשיו צריך להחליט האם לנסות לצמצם נזקים או להגדיל את ההימור. בשום שלב לא נרמז שגירושין הם דבר טוב או נעים, אבל גם אין נסיון להציגם כרעיון רע. לפעמים זה באמת הפתרון הטוב ביותר, גם עבור הילד. מי כמו נואה באומבך יודע שגירושין הם לא סוף הסיפור, אלא רק סוף הנישואים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.