מאה הגדולים: מקומות 40-31

40. הגוניס (ארה"ב, 1985)

במקור: The Goonies

במאי: ריצ'רד דונר

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: שון אוסטין, קורי פלדמן, ג'ף כהן, ג'ונתן קה הוי קוואן, ג'וש ברולין, קרי גרין, מרתה פלימפטון, ג'ון מאטוז'אק, אן רמזי, רוברט דבי, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: חבורה של ילדים, המכנים עצמם "הגוניס", יוצאים למצוא אוצר של שודדי ים שהוסתר במערכת מערות תת-קרקעיות בסמוך לעיירת מגוריהם. הילדים מוכרים בכינויים מייקי, מאות', צ'אנק ודאטה ומצטרפים אליהם אחיו הגדול של מייקי ושתי נערות נוספות. במקביל, מנסים למצוא את האוצר האחים למשפחת הפשע פראטלי ואמם הדומיננטית. בן נוסף למשפחה, שפניו מעוותות ומוחו תקוע בשלב אינפנטילי, הוא סלות', המתגלה כטוב לב חרף חזותו המפחידה.

למה הסרט הזה ברשימה: במהלך שנות השמונים והתשעים, היו נפוצים סרטי אימה לילדים. בדרך כלל התיחסו אליהם בתור סרטי הרפתקאות, אבל כמה מאיתנו שגדלו בתקופה הזו עדיין לא יכולים לשמוע את השם ארטקס בלי לבכות, לראות עכברוש בלי לתהות אם זה לא ROUS תינוק, או לשמוע תופים ולא לחפש את לוח המשחק הקרוב. אם זיהיתם את כל הרפרנסים האלה, ברכותי, נולדתם בשנות השמונים. הגוניס אינו חוסך מגיבוריו סיטואציות מסכנות חיים ומזכיר לצופה שליציאה מאזור הנוחות יש מחיר. אולי מחכה אוצר בסוף הדרך, אבל יש גם חדרים מלאים במלכודות מוות, מאפיונרים חסרי רחמים ואולי ואולי לא תמנון. לכל אחד מארבעת הילדים שבמרכז הסיפור יש אישיות משלו והניגודים ביניהם הם מה שמאפשר את המשך המסע. מייקי הוא האמיץ שלא אומר די, מאות' יודע לקרוא שפות ולסבך את עצמו, צ'אנק מוצא מכנה משותף מפתיע עם סלות' ודאטה אוהב להמציא תכסיסים. נכון, הילדים די נופלים לסטראוטיפים של השמן אוהב הממתקים והאסיאתי הגאון שמדבר מוזר, אבל כולם דמויות חיוביות וחברים טובים. לכל אחד מהם יש רגעי משבר שמוסיפים לו רובד אנושי ששובר את הסטרואטיפ. הפחד האמיתי שלהם לא נמצא מתחת לאדמה, אלא בכיסו של איל נדל"ן המעוניין לקנות את בתי השכונה ולהפריד בין המשפחות השוכנות שם. אני אהיה האחרון לייחס לכריס קולומבוס חשיבה אנטי-קפיטליסטית, אבל יצאה לו פה ביקורת על הפיתוח המואץ שארצות הברית עברה בשנות השמונים, כאשר בעלי ההון הכתיבו הכל והדרך היחידה להתמודד איתם, היא לחפש אוצר אבוד בין מאות שנים. הרבה סרטים מהתקופה מזדהים עם האדם הקטן שנאבק בעולם המשתנה סביבו והגוניס מציג געגוע חזק לעבר, כשילדים יצאו להרפתקאות במורד הרחוב ואופניים היו אמצעי התחבורה העיקרי. אנחנו רואים את הגעגוע הזה כיום, בסדרות כמו "דברים מוזרים" ו"הגולדברגים", אבל ריצ'רד דונר וכריס קולומבוס, תוך שהם מתבססים על רעיון של סטיבן ספילברג, שלושה אנשים שהקדישו הרבה מזמנם ליצירת שוברי קופות, נתנו ביטוי בזמן אמת לנסיון להיאחז בכל דרך אפשרית בעולם שהולך ונעלם.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

39. משפט הקופים (ארה"ב, 1960)

במקור: Inherit the Wind

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: נדריק יאנג, הרולד ג'ייקוב סמית

שחקנים: ספנסר טרייסי, פרדריק מארץ', דיק יורק, ג'ין קלי, הארי מורגן, דונה אנדרסון

 

 

מה קורה כאן: בשנות העשרים של המאה ה-20, מורה בבית ספר בהילסבורו נעצר לאחר שלמד על תאוריית האבולוציה בניגוד לחוק. פרנסי העיירה מתלהבים מהעניין התקשורתי שהסיפור עשוי למשוך ומזמינים את המועמד לשעבר לנשיאות מתיו בריידי לעמוד בראש צוות התביעה במשפט. העיתון בולטימור הראלד, השולח כתב מטעמו לסקר את המשפט, מחליט לממן את הבאתו של עורך הדין ולוחם זכויות האזרח הנרי דראמונד על מנת שיגן על הנאשם. המשפט הופך במהרה מעניין מקומי למאבק על זכויות הפרט מול חקיקה לא דמוקרטית.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין הבמאים והמפיקים שפעלו בהוליווד אחרי מלחמת העולם השניה, ספק גדול אם היה אחד שיותר עסק בזכויות אזרח ובמאבקים הפנימיים בתוך החברה המשתנה כמו סטנלי קריימר. מה שעל פניו נראה כמו דיון על חוק שאינו רלוונטי יותר ונאכף פעמים בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה, הוא הצגה בפני הצופים של אותה שפה המשמשת סניגורים של זכויות אדם. כפי ש"בצהרי היום" בהפקתו של קריימר הוא משל למקרתיזם במסווה של מערבון ו"נחש מי בא לסעוד" מציג את הצביעות דווקא בקרב האנשים היותר נאורים שצריכים להחליט האם להסכים לנישואי תערובת, גם "משפט הקופים" הוא יותר ממה שנראה. הסרט יצא בתקופה בה רבים  מעמיתיו של קריימר לא הורשו לעבוד בתעשיית הבידור בשל הכנסתם לרשימה השחורה של תומכי קומוניזם. בעוד בימינו רואים ברשימה הזו פשע שגזל את עבודתם של אנשים בשל עמדות פוליטיות חוקיות לחלוטין, ב-1960 עוד היה ויכוח סוער סביב מתן במה לעמדות אלה. קריימר היה מספיק חכם בשביל לבקר את הרודפים מבלי להיות נרדף בעצמו (אם כי יש שיטענו שלא הביע עמדה מספיק נחרצת נגד הרשימה השחורה). "משפט הקופים" אמנם עוסק ישירות בזכות ללמד אבולוציה, מול השתקה בכח של מה שלא מוצא חן בעיני השמרנים, אולם בסאבטקסט ישנו מסר נגד הנסיונות להשתיק כל אדם בידי רשויות שמפחדות מדעה ומחופש המחשבה. שני הפרקליטים, בריידי ודראמונד (הופעות נפלאות של פרדריק מארץ' וספנסר טרייסי), מעריכים זה את זה ואף נוהגים כידידים ותיקים מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, כאשר מתקיים ביניהם עימות מול קהל, בריידי מתנהג כמטיף בכנסיה ונהנה מהאספסוף המשולהב החוזר אחר דבריו, בעוד דראמונד מבקר אותם על כך שאינם ראויים לקדמה משום שידחו באופן אוטומטי כל דבר שאינו מחזיק תנ"ך ומדבר במשפטים פשוטים. ג'ין קלי סוטה מתפקידיו הרגילים ומגלם עיתונאי ציני שאינו שותף לאמונו של דראמונד ברוח האדם, אבל מבין את הרצון של רוב הקוראים לחוש נעלים לעומת הדרומיים המיושנים מהילסבורו. באחד הרגעים האהובים עלי בסרט, דראמונד רואה אדם מתקין מיקרופון חדיש שאמור לשדר ישירות אל תחנת רדיו מרוחקת. בזמן שהוא מדבר עם המתקין, מתברר שאסור לומר "אלוהים" או לקלל ברדיו, כי גם הטכנולוגיה הכי מתקדמת עדיין נועדה עבור אנשים עם ערכים מפעם.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לטרייסי, תסריט מעובד, צילום, עריכה), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, שחקן ראשי), מועמד ל-3 פרסי באפט"א (סרט, שחקן זר לטרייסי, שחקן זר למארץ'), נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review

 

 

38. דג ושמו וונדה (בריטניה/ארה"ב, 1988)

במקור: A Fish Called Wanda

במאים: צ'רלס קרייטון, ג'ון קליז (ללא קרדיט)

תסריט: ג'ון קליז, צ'רלס קרייטון

שחקנים: ג'ון קליז, ג'יימי לי קרטיס, קווין קליין, מייקל פיילין, טום ג'ורג'סון

 

 

מה קורה כאן: שני אמריקאים ושני בריטים מבצעים שוד יהלומים בלונדון. הם רוצים להתחלק בשלל, אבל לאמריקאים יש תכניות אחרות. וונדה ואוטו מתחזים לאח ואחות, כאשר הם בעצם זוג. השקר נועד לאפשר לוונדה לפתות את ג'ורג', הבריטי שיזם את השוד ולהטעות את קן, חובב חיות מגמגם שעזר בביצועו. המצב מסתבך כאשר וונדה מסגירה את ג'ורג' למשטרה, אבל מגלה שהוא הסתיר את היהלומים במיקום הידוע רק לו ונתן לקן את המפתח לכספת, על מנת שיסתיר אותו. קן מתבקש גם להתנקש בחייה של אישה זקנה שהייתה עדת ראיה לשוד. וונדה נאלצת להפנות את כישורי הפיתוי שלה גם לעבר ארצ'י ליץ', עורך הדין של ג'ורג', בנסיון לשכנע אותו לגרום לג'ורג' למסור את מיקום היהלומים.

למה הסרט הזה ברשימה: אם הצלחתם להבין מתיאור העלילה מה הולך בסרט, עדיין תופתעו ממידת הטרוף אליה הוא מגיע. ג'ון קליז וצ'רלס קרייטון תכננו את הסרט במשך קרוב לשני עשורים בטרם יצא לפועל. עבר כל כך הרבה זמן מאז הגרסה הראשונה של התסריט, שקרייטון למעשה חזר מפרישה בת 23 שנה רק בכדי לביים את דג ושמו וונדה. האולפן לא לחלוטין סמך על קרייטון הקשיש, שלא היה בקו הבריאות, אז קליז שמש כבמאי נוסף על מנת להבטיח שהכל מבוצע כהלכה. אולי זו הסיבה שהבדיחות עובדות גם בצפיה המי יודע כמה ושהעלילה רוויית הבגידות לא נמאסת. זה סרט שהיוצרים שלו השחיזו שוב ושוב לפני שלב הצילומים, כשהם יודעים בדיוק מה הם רוצים שישאר בתסריט ומה כבר לא נשמע כמו רעיון טוב אחרי עשרים שנה. ג'ון קליז גלם את ארצ'י כאשר יש לו נסיון ממושך כשחקן וככותב קומי במסגרת מונטי פייתון ובסדרת הקאלט "המלון של פולטי". אם מישהו יודע איך לגרום לדמות בעלת פרצוף רציני להצחיק את הקהל, זה הוא. שאר השחקנים גם מבינים היטב את תפקידיהם וקווין קליין אף זכה באוסקר על גילום אוטו, אידיוט חובב נשק ששונא את האנגלים ולא סובל שקוראים לו טיפש. יש כל מיני בדיחות קטנות בליהוק ובשמות הדמויות, עדות נוספת לכך שכתיבת הסרט הייתה תהליך מהנה עבור קליז וקרייטון. ארצ'י ליץ' הוא גם שמו האמיתי של קרי גרנט, כי ג'ון קליז התבדח שהסרט הזה הוא הכי קרוב שאי פעם יגיע ללהיות כוכב קולנוע כמו גרנט. השחקן טום ג'ורג'סון מגלם דמות בשם ג'ורג' תומסון ואת בתו של ארצ'י מגלמת סינתיה, בתו האמיתית של קליז. למרות כמה סצנות שאמורות להיות לא נעימות לצפיה, הטון הקומי של הסרט מצליח להחזיר תמיד את החיוך לפנים. יש פה רגעים של אלימות, סקס ופגיעה בבעלי חיים, אבל איכשהו זה כל כך מגוחך, שאפשר לזרום עם הבדיחה ולרצות לראות איך הכל משתלב בעלילה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (קליין) ומועמד לעוד 2 (בימוי, תסריט מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בסרט קומי/מוזיקלי לקרטיס, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי לקליז), זוכה 2 פרסי באפט"א (שחקן ראשי לקליז, שחקן משנה לפיילין) ומועמד לעוד 7 פרסים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

37. גרמלינס (ארה"ב, 1984)

במקור: Gremlins

במאי: ג'ו דנטה

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: זאך גיליגן, פיבי קייטס, הויט אקסטון, פרנסס לי מק'קיין, דיק מילר, פולי הולידיי, קורי פלדמן, קיי לוק

 

 

מה קורה כאן: בילי פלצר מקבל מאביו מתנה מפתיעה לחג המולד, יצור פרוותי ידידותי מסוג מוגוואי. בילי מחליט לקרוא לו גיזמו ומתחייב לשמור על שני הכללים החשובים ביותר בגידול מוגוואי: אסור לתת לו להירטב ואסור להאכיל אותו אחרי חצות. כמובן ששני הכללים האלה מופרים במהירות וכשגיזמו נרטב יוצאים מספר מוגוואי נוספים, פחות חברותיים ממנו. כאשר הם אוכלים לאחר חצות, כל המוגוואי פרט לגיזמו הופכים לגרמלינים ירוקים ומרושעים שנהנים לגרום נזק ולרצוח אנשים בדרכים שונות. בילי וידידתו קייט, השונאת את חג המולד, נאלצים להתמודד בעצמם מול האיום הירוק, בעוד כוחות הבטחון לא יודעים כיצד להגיב.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו "הגוניס", גם גרמלינס הוא דוגמה לסרט אימה לכל המשפחה. כזה שמספיק מפחיד ומודע לעצמו עבור מבוגרים, אבל גם מתבסס על עלילה פשוטה וחלוקה ברורה בין טובים ורעים עבור ילדים. כמו כן, גם בגרמלינס סטיבן ספילברג מעורב מאחורי הקלעים. מה שמייחד את גרמלינס זה כמה הוא לא צריך להתאמץ. יש יצור חמוד שיוצאים ממנו יצורים מרושעים, רק שתי דמויות ראשיות אחריהן אנחנו עוקבים לכל אורך הסרט, ורוב העלילה מתרחשת בלילה אחד. אין תכנית-על להשתלט על העולם, אין סיפור מקור מסובך להחריד, אין כוחות מיוחדים שמתגלים משום מקום. זה אדם נגד הפחד בצורה הבסיסית והמבדרת ביותר. כמובן שבסרט ההמשך, היוצרים פשוט החליטו לעשות את ההפך המוחלט, אבל הוא כל כך מודע לעצמו, שגרמלינס 2 הוא למעשה פרודיה על קודמו. הסרט הראשון הוא אפל, סבלני, מצולם בצורה אווירתית שמזכירה את הבי-מוביז של פעם, אבל איכשהו גם מצחיק כשצריך. הסרט השני הוא פרסה מלאה בהופעות אורח ושבירת הקיר הרביעי שחושפת את הסוד האמיתי מאחורי הסרט הראשון: גם היוצרים שלו לא לוקחים אותו ברצינות. כאשר יש כיום תחושה שגם סרטי אימה וגם סרטים לכל המשפחה לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. גרמלינס הוא תזכורת לכך שאפשר גם אחרת. יש בו רגעים קשים לצפיה והסכנה אמיתית, אבל אז מגיעה הסצנה בקולנוע ואי אפשר שלא לחשוב שגם המפלצת הכי מפחידה צריכה מדי פעם הפסקה מלהשליט הרס ורוצה סתם להנות.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה (סרט האימה הטוב ביותר, במאי, שחקנית משנה להולידיי, מוזיקה, אפקטים מיוחדים)

 

 

36. להיות ג'ון מלקוביץ' (ארה"ב, 1999)

במקור: Being John Malkovich

במאי: ספייק ג'ונז

תסריט: צ'רלי קאופמן

שחקנים: ג'ון קיוזק, קתרין קינר, קמרון דיאז, ג'ון מלקוביץ', אורסון בין

 

 

מה קורה כאן: בובנאי חובב בשם קרייג שוורץ מתחיל לעבוד בחברה שמשרדיה נמצאים בקומה 7 וחצי. הוא מכיר שם עובדת בשם מקסין שלא מחבבת אותו, אבל מוכנה לסבול את נוכחותו. באחד הימים, קרייג מגלה במקרה פתח בקיר המוביל אל תוך ראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ'. מי שזוחל לתוך הפתח, יכול לראות את העולם דרך עיניו של מלקוביץ' לזמן קצר, בטרם יפלט החוצה לצד כביש בניו ג'רזי. קרייג ומקסין מחליטים לנצל את הפוטנציאל העסקי שבשער המסתורי, מה שמוביל להתערבות ישירה בחייו של מלקוביץ' ולמשולש (מרובע?) אהבה שכולל גם את לוטי, אשתו של קרייג.

למה הסרט הזה ברשימה: להיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד הסרטים בעלי העלילה המקורית ביותר שנתקלתי בה. יש בו מקום גם למוזרות לא מציאותית וגם לדיונים על מגדר ברמה שהייתה נדירה עדיין באותה תקופה. זה אחד מסרטי סוף המילניום שיצאו בשנת 1999 ומצאו בית חם בקרב הקהל שגלה התעניינות מוגברת בניו אייג', מתוך איזו תחושה שסוף האלף ואימת באג אלפיים המתקרב, יביאו לשינוי משמעותי באופן בו אנו תופסים את המציאות. הם טעו, אבל יצאו מזה כמה סרטים משובחים ולהיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד מהם. זה שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי ספייק ג'ונז והתסריטאי צ'רלי קאופמן, שלשניהם זו הייתה ההתנסות הראשונה ביצירת סרט קולנוע. ג'ונז היה במאי קליפים ופרסומות מוכר ומוערך, כך שהאתגרים הכרוכים ביצירת מציאות הנראית דרך עיניו של שחקן חצי מוכר (מלקוביץ' למעשה נעשה מפורסם יותר אחרי צאת הסרט מאשר לפניו), היו מסוג הדברים שהוא רגיל לשבור את הראש לגביהם. כפי שידוע כיום, ג'ונז הוא הרגוע מבין השניים וקאופמן, שהפך מאז לאחד התסריטאים הידועים בהיסטוריה, הוא זה שנוטה לסבך דברים ולאתגר את שותפיו לעבודה. ג'ון קיוזק וקתרין קינר מציגים כימיה מעולה על המסך וגם מלקוביץ' וקמרון דיאז, שלרוב נוטים להופעות מוגזמות, רוסנו כאן למידה הרצויה. זה אחד הסרטים הראשונים שנחשפו לקהל רחב ועסקו ברצינות בשאלת ההבדל בין מגדר לבין המין המיוחס בעת הלידה, במקרה הזה בעקבות התנסות מגוף ראשון בחילופי זהות. ככל שהכניסות לראשו של מלקוביץ' נעשות תדירות, כך גם החקר של הדמויות את עצמן. קרייג מתגלה כאגואיסט חסר מצפון, לוטי כחולמנית שזקוקה להדרכה, ומקסין כמניפולטורית שהולכת תמיד עם הצד המנצח. אצל קאופמן, נדיר שמישהו יוצא צדיק, אבל תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. יחד עם היצירתיות החזותית של ג'ונז, שהראה את יכולותיו גם בלי קאופמן ב"ארץ יצורי הפלא" ו"היא", התוצאה היא קומדיה פסיכולוגית על אנשים שצריכים לזנוח את נקיפות המצפון מאחור בכדי להגיע למשהו בחייהם.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לקינר, תסריט מקורי), מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי או מוזיקלי, שחקנית משנה לדיאז, שחקנית משנה לקינר, תסריט), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד ל-3 פרסי גילדת השחקנים (אנסמבל, דיאז, קינר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס הקולנוע של MTV לבמאי חדש, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review.

 

 

35. מרי פופינס (ארה"ב 1964)

במקור: Mary Poppins

במאי: רוברט סטיבנסון

תסריט: דון דה-גריידי, ביל וולש

שחקנים: ג'ולי אנדרוז, דיק ואן דייק, דיוויד טומלינסון, גליניס ג'ונס, קרן דוטריס, מתיו גרבר, הרמיוני באדלי, אד וין

 

 

מה קורה כאן: בלונדון של תחילת המאה ה-20, משפחתם של בנקאי מרובע וסופרג'יסטית חייכנית, מחפשת אומנת חדשה לילדיהם ג'יין ומייקל. הילדים מנסחים בעצמם מודעת חיפוש לאומנת המושלמת, אותה האב קורע ומשליך לאח. עם זאת, המודעה עדיין מגיעה למרי פופינס, אומנת קסומה המרחפת בעזרת מטריה, שרה עם קול של מלאך, מצוידת בתיק בעל קיבולת אינסופית ויודעת לקפוץ לתוך ציורים כאילו היו חלק מהעולם האמיתי. בקיצור, היא מושלמת מכל בחינה. מרי לוקחת את ג'יין ומייקל למפגשים עם ברט, המצייר על מדרכות, הדוד אלברט שמרחף מרוב צחוק, חבורה של מנקי ארובות מרקדים ועוד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם רוצים לבחור סרט אחד ולהגדיר אותו כעל-זמני, זה חייב להיות מרי פופינס. סרט לכל המשפחה שאהוב גם על ילדים וגם על מבוגרים, מתרחש בתקופה שהיא בו זמנית תמימה (לפני מלחמת העולם הראשונה) ואפלה (חלוקה מעמדית ושמרנות מכתיבות את חיי היומיום), מלא שירים אהובים שעומדים במבחן הזמן ואיכשהו, רבים מהאפקטים עדיין נראים ממש טוב, אפילו שעברו כבר 55 שנים. וולט דיסני נאבק במשך שנים להפיק את הסרט הזה, אחד האחרונים בהם היה מעורב ישירות לפני מותו. הוא ידע שיש פה פוטנציאל למשהו גדול באמת שדורות של צופים יגדלו עליו, והיה מוכן לרדת על הברכיים כדי לשכנע את הסופרת פי.אל. טרוורס למכור את הזכויות לעיבוד. טרוורס שנאה את התוצאה הסופית, אבל היא בדעת מיעוט. מרי פופינס היא התגלמות הנימוס הבריטי בשילוב הדמיון ההוליוודי וג'ולי אנדרוז המושלמת מכל בחינה עבור התפקיד. אנדרוז התפנתה לצילומים רק לאחר שלא לוהקה לתפקיד אלייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה", תפקיד אותו גלמה במקור על הבמה. המפיקים חשבו שאנדרוז אינה שם מספיק גדול בשביל גרסה קולנועית ולהקו את אודרי הפבורן במקומה. אנדרוז זכתה באוסקר על מרי פופינס והפכה לכוכבת בן לילה. הקסם האמיתי של הסרט הוא ביכולת לשלב בין ספקטקל שנועד למסך הגדול, לבין דמויות אנושיות ומרגשות. מר בנקס לומד מההכרות עם מרי לא פחות משילדיו לומדים וברט רב הפעלים אולי זכה ללעג בגלל המבטא הלא אמין של דיק ואן דייק, אבל הוא מתגלה כבן זוג אפלטוני נהדר עבור האומנת הקשוחה. הנכונות של מרי לשבור מדי פעם את הרצינות לטובת הנאה, רק בכדי לחזור ולהיות מקצוענית כאשר נדרש, היא ביטוי לאופן בו הסרט נהנה להיסחף להרפתקאות קטנות וצבעוניות, אבל מקפיד לא לאבד את הראש ולהישאר ממוקד בדמויות ובאווירה היחודית סביבן.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (שחקנית ראשית לאנדרוז, עריכה, אפקטים חזותיים, פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 8 (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית ראשית בסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

34. מסע הכזבים של ביל וטד (ארה"ב, 1991)

במקור: Bill & Ted's Bogus Journey

במאי: פיט יואיט

תסריט: כריס מתסון, אד סולומון

שחקנים: אלכס וינטר, קיאנו ריבס, ויליאם סדלר, ג'וס אקלנד, ג'ורג' קרלין, פרנק ולקר

 

 

מה קורה כאן: ביל אס. פרסטון, אסקווייר וחברו טד "תאודור" לוגן הם מנהיגי להקת הרוק ויילד סטליונז. לאחר שבסרט הקודם למדו שהם עתידים להיות המייסדים של חברה אוטופית הבנויה סביב אהבה לרוק ולהיות מצוינים זה אל זה, הם מתכוננים כעת לקראת קרב הלהקות שאמור לסלול את דרכם לפרסום עולמי. צ'אק דה-נומולוס, פושע מהעתיד שמתעב את כל מה שביל וטד מייצגים, שולח אל ההווה כפילים רובוטים של השניים שרוצחים אותם ותופסים את מקומם. ביל וטד צריכים לחזור מן המתים, דרך הגהנום וגן עדן, על מנת להציל את בנות זוגם, את הלהקה (שמורכבת למעשה מהם ומבנות זוגם) ולנצח בקרב הלהקות לפני שהרובוטים המרושעים מהעתיד יהרסו הכל.

למה הסרט הזה ברשימה: הסרט הראשון, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", היה לשובר קופות מפתיע וקאלט מיידי בארצות הברית. בישראל, זהו דווקא סרט ההמשך שהכיר לקהל את צמד הרוקרים המרבים לנגן על גיטרת אוויר כשהם חשים אושר. למרות שמסע הכזבים התקבל בזמן אמת בקרירות ביחס לקודמו, הוא היותר מוצלח בעיני. זה סרט שנשען על רפרנסים תרבותיים ומשפטים קליטים ובו זמנית גם על הגות פילוסופית ותאולוגית מעמיקה, לצד נגיעות של פיזיקה מתקדמת. הבדיחה המנחה את הסרט היא שגיבוריו נראים טיפשים ושקועים בעצמם, אבל הם בעצם מבינים רעיונות מורכבים במיוחד ומגיבים בצורה רגועה למצבי משבר חסרי תקדים. הם צריכים לגבור על המוות (ויליאם סדלר במחווה ל"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן), לעבור את הגהנום האישי של כל אחד מהם, לעלות לגן עדן בחיפוש אחר גאון טכנולוגי וכל זה בלי להתרגש יותר מדי, אבל גם בלי לזלזל בגדולתו של הרגע. הם צורחים בבהלה בזמן נפילה לתהום, אבל אז מפסיקים ומעבירים את הזמן במשחק ניחושים כי עוד לא נחתו. ביל וטד הם אולי המודל לחיקוי עבור צוותים קומיים שבאו אחריהם, כמו הארי ולויד, ג'סי וצ'סטר ובערך כל צוות השחקנים של סדרת הנגאובר, אבל הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם. היא גם לא על חשבון הקהל, שנהנה מכך שהאינטליגנציה שלו למעשה מוחמאת בידי תסריטאים שמאמינים ביכולתו לקלוט הומור מתוחכם במסווה של ראשי-אוויר. ביל וטד הם פרודיה על רוקרים משנות השמונים ותחילת התשעים, בדיוק כמו אלה שעליהם מבוסס "עולמו של ויין", שיצא שנה לאחר מכן. כמו ביל וטד, גם ויין וחבריו משלבים בין הומור ילדותי של מעריצים חסרי תחכום, לבין שבירת קיר רביעי, מחוות לגדולי תרבות הפופ והתיחסויות מזדמנות לסרטים אחרים. ההבדל הוא שמסע הכזבים הרבה יותר מהודק כסרט, לא רק ביחס ל"עולמו של ויין" (שהוא בעצמו קומדיה מעולה ופורצת דרך), אלא גם ביחס לשאר הקומדיות המבוססות על טמבלים שנקלעים להרפתקאות לא שגרתיות. מסע הכזבים הולך רחוק יותר עם העלילה, תוך שהוא שומר על הדמויות הראשיות חביבות וטובות לב. כמובן שכמות נדיבה של בדיחות לא מזיקה. חלקן עובדות יותר וחלקן פחות, אבל יש מספיק מהן בשביל שלא תעבור סצנה אחת בלי רגע של צחוק.

פרסים בולטים: זוכה פרס האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן משנה (סדלר)

 

 

33. ממזרים חסרי כבוד (ארה"ב/גרמניה, 2009)

במקור: Inglourious Basterds

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף ואלץ, בראד פיט, מלאני לורן, דיאן קרוגר, דניאל בריהל, אלי רות', מייקל פסבנדר, טיל שווייגר, בי.ג'יי. נובאק

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, ממנה צבא ארצות הברית יחידה בשם "הממזרים", המורכבת מחיילים ממוצא יהודי שמטרתם להסתובב בצרפת הכבושה ולהטיל אימה על הכוחות הנאצים. במקביל, מתכננת שושנה דרייפוס, יהודיה החיה בפריז בזהות בדויה, לנקום בראשי המשטר הנאצי על ידי גרימת שריפה בבית הקולנוע אותו היא מנהלת. האחראי על האבטחה, האנס לנדה, הוא צייד יהודים שהורה על הריגת משפחתה של שושנה לפני מספר שנים, אולם רחם עליה ואפשר לה לברוח. הסיפורים מצטלבים כאשר גם הממזרים מקבלים הוראה להתנקש בצמרת השלטון הנאצית על מנת להביא לסופה של המלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון, במיוחד בסגנון של סרג'יו לאונה ועם פסקול מקורי של אניו מוריקונה. הוא זכה לעשות את זה, אבל רק אחרי שערך ניסוי כלים בממזרים חסרי כבוד. סצנות ארוכות שבונות מתח לאט לאט, עד לנקודת אין-חזור, הן מה שמבדיל את ממזרים מסרטיו הקודמים של טרנטינו. יש לו סבלנות והוא מבהיר זאת כבר מסצנת הפתיחה, בה צייד היהודים מבקר בחוה מבודדת וגולל בהדרגה את הסיבה האמיתית לבואו. זה קורה גם במהלך ארוחה בה נידונים סידורי האבטחה של הקולנוע, בתחקור השחקנית המעורבת בקונספירציה ובמיוחד במשחק ניחושים בין הממזרים לבין חיילים גרמניים במהלכו הנסיון לנחש לפי רמזים מה השם הכתוב על פיסת נייר, הולך ומתגבש לנסיון לנחש מי באמת האדם היושב לשולחן. כשטרנטינו סבלני, הוא גם מסוגל להיות אלים יותר מבלי להתנצל, כי האלימות היא פורקן שמגיע בתום ההמתנה. מרוב שהמתח נבנה, יש משהו משחרר בלראות איך העימות נגמר. הופעות מדהימות של כריסטוף ואלץ, מלאני לורן ודיאן קרוגר רק מוסיפות לאמינות של דמויות שלפחות חלק מהזמן, מתנהגות בצורה מוקצנת בכוונה. ממזרים חסרי כבוד הוא גם הנקודה על ציר הזמן בה היקום הסינמטי של טרנטינו סוטה מציר הזמן שלנו ומתחיל מציאות חלופית. "היו זמנים בהוליווד" המשיך את הציר החלופי לגרסה אלטרנטיבית משלו לארועים שעצבו את העולם כפי שאנו מכירים אותו. בצעד זה, טרנטינו נתן משמעות נוספת לכל סרט שעשה לפני ואחרי ממזרים חסרי כבוד. תוך כדי שימוש בגישה סיפורית אותה כנה "ג'וספלויטיישן", המציגה עולם בו יש ליהודים כח מאזן מול רודפיהם, טרנטינו מוותר במופגן על הבושה ומשכתב את ההיסטוריה לפי הכללים שלו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (ואלץ) ומועמד לשבעה נוספים (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרסי גילדת השחקנים לשחקן המשנה ולצוות השחקנים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב

 

 

32. להיות שם (ארה"ב, 1979)

במקור: Being There

במאי: האל אשבי

תסריט: יז'י קושינסקי

שחקנים: פיטר סלרס, מלווין דאגלס, שירלי מקליין, ג'ק וורדן

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהזקן שהעניק לו קורת גג נפטר, נשאר צ'אנס הגנן לבד בבית הגדול. הוא נאלץ לעזוב כאשר הבית נמכר, אולם צ'אנס אינו אדם חכם ומעולם לא נחשף למציאות שבחוץ פרט לצפיה בטלוויזיה. בעודו משוטט ברחובות, הוא נפגע ממכוניתה של איב ראנד, שמיד מציעה לקחת אותו לבדיקה אצל הרופא הפרטי של בעלה, בתקווה למנוע תביעה משפטית. מר ראנד הוא מיליונר הגוסס ממחלה ובעל השפעה בחוגים הכלכליים והפוליטיים הגבוהים ביותר. מאחר וצ'אנס לובש את בגדיו של הזקן, הזוג ראנד מניח שהוא בעצמו אדם עשיר ומבין את שמו בטעות כצ'ונסי גארדנר (במקום Chance the gardner). צ'אנס הופך לבן בית אצל חבריו החדשים, כאשר עוד ועוד אנשים משתכנעים כי הדיבורים הרבים שלו על גינון וציטוטים מהטלוויזיה הם דברי חכמה שכל האומה צריכה להקשיב להם בזמן של משבר אמון בכלכלה ובמנהיגות האמריקאית.

למה הסרט הזה ברשימה: לכאורה, אין דרך פשוטה יותר לייצר סאטירה מאשר לגרום לאדם רפה שכל להישמע כמו פוליטיקאי ממולח. "פורסט גאמפ" הוכיח 15 שנים לאחר מכן שזה עדיין עובד ולא במקרה, גם שם התקופה בה מקשיבים לפורסט היא זו שבה הציבור האמריקאי צמא לכיווני מחשבה רעננים ופתוח לרעיונות לא קונבנציונליים ולגורואים מזדמנים. למעשה, העובדה שדונלד טראמפ הצליח להיבחר לנשיאות דרך שילוב של שיטת אלקטורים מיושנת וגישה שבזה לאינטלקטואל, מראה שלא הרבה השתנה בארבעת העשורים שחלפו מאז להיות שם צולם. הסרט הוא כמו קפסולת זמן המתעדת דרך שידורי הטלוויזיה את מגוון התוכן המוצע באותה שנה, תוך הדגשת הריקנות והנכונות של אנשים לחזור כמו תוכים אחר סלוגנים פשוטים והצעות ללא כיסוי. בקריירה היחסית קצרה שלו כבמאי, האל אשבי הספיק לחקור את אמריקה של שנות השבעים לא מעט, תוך שהוא מבקר את הערכים המיושנים של מיליטריזם ותפיסה מעמדית, ובו זמנית מביע הרבה אהבת אדם. צ'אנס, בגילומו של פיטר סלרס המצוין, לא מבין עד כמה מורכב העסק אליו נכנס, או למה כולם מתעניינים פתאום במה שיש לו לומר. הוא גנן וזה התחום היחיד שהוא מבין בו., אבל לאחרים הוא הדבר הגול הבא. זה לא מונע ממנו לנסות ולתקשר עם חברים חדשים, או לענות על שאלות, הוא פשוט לא מודע להשפעה שיש לכל מילה שלו. התרחיש לא לחלוטין אמין, אבל יותר מנרמז שהבידוד בו צ'אנס חי עד ליציאה הראשונה שלו מחוץ לבית, הביא לכך שאין שום הוכחה שהוא אינו מה שטוענים שהוא. אין הוכחה שהוא אסטרטג מבריק, אבל גם אין ראיות לכך שהוא משהו אחר. היחידה שאומרת משהו על כך היא סוכנת הבית השחורה שעבדה בבית של הזקן וגם היא בעיקר רואה פה הוכחה לכך שכל אחד יכול להצליח באמריקה, בתנאי שהוא לבן.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקן משנה (דאגלס) ומועמד לאוסקר לשחקן ראשי (סלרס), זוכה בשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן ראשי בסרט קומי או מוזיקלי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקן ראשי, נבחר בשנת 2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

31. המפיקים (ארה"ב, 1967)

במקור: The Producers

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס

שחקנים: זירו מוסטל, ג'ין ויילדר, לי מרדית, קנת מארס, דיק שון, כריסטופר יואיט

 

 

מה קורה כאן: מקס ביאליסטוק הוא מפיק בברודוויי שנמצא בתקופה של מצוקה יצירתית וכלכלית. כאשר רואה חשבון בשם לאופולד בלום מגיע לעבוד אצלו, מתברר שהכשלון האחרון שמקס הפיק הניב רווח בגלל האמונה של המשקיעים כי המחזה לא הכניס כסף. זה נותן למקס רעיון והוא משכנע את בלום להצטרף אליו כמפיק של מחזה שיהיה כשלון בטוח, על מנת להתעשר ממכירה מוגזמת של אחוזים למשקיעים שלא ידרשו כסף בחזרה. השניים מחפשים מחזה גרנדיוזי שאף אחד לא ירצה לראות ונתקלים ב"אביב להיטלר", מחזמר על הפירר שמבקש לנקות את שמו ולהציגו כגיבור לא מובן. ביאליסטוק ובלום יוצאים למצוא את הבמאי הגרוע ביותר והשחקן הגרוע ביותר, שיצטרפו להפקה של המחזה הגרוע ביותר.

למה הסרט הזה ברשימה: זהו הסרט הרביעי של מל ברוקס ברשימה ובניגוד לשלושת האחרים, לא מדובר בפרודיה. ברוקס עבד לפני כן רק בתאטרון ובטלוויזיה והחליט לביים את הסרט בעצמו כדרך לחסוך עלויות. הרבה מפיקים אמיתיים דחו את התסריט מתוך חשש שהקהל לא ירצה לראות את היטלר מוצג באור קומי (למרות שהיטלר הוא רק דמות במחזה בתוך הסרט), כך שחלק ניכר מהתקציב הושג בזכות משקיע פרטי. יצא שחבורה של יהודים, ברוקס על התסריט והבימוי, גלזייר על ההפקה, וולפסון ולווין על המימון, ויילדר ומוסטל בתפקידים הראשיים, הפכו לא רק את היטלר למושא ללעג, אלא גם את כל האוהדים שלו שנים לאחר שגרמניה הנאצית הובסה במלחמה. זה לא נעצר שם. ההשראה לסיפור הגיעה ממספר מפיקים שברוקס הכיר בחיים האמיתיים ובעודו משתעשע עם השם "אביב להיטלר", יצא סאטירה על עסקי השעשועים, עם דגש על הצד העסקי שבהם. הסרט הזה היה יכול להפוך לאסון, במיוחד כל עוד ברוקס התעקש לשמור על השם המקורי. הביקורות היו מעורבות וההכנסות בקושי כיסו את עלויות ההפקה. עם זאת, המפיקים הפך לאורך השנים לאחת הקומדיות המוערכות של המאה ה-20 ואף עובד מחדש כמחזמר שובר קופות. אחת הסיבות לשינוי הגישה כלפי הסרט היא שזה היה הסרט הראשון שברוקס ביים והמבקרים והקהל עוד לא הכירו בזמנו את הסגנון היחודי שלו. כחובב סרטים מצוירים, הדמויות מאופיינות כקריקטוריסטיות והומור סלפסטיק משחק תפקיד לצד משפטים מתוחכמים יותר. זירו מוסטל הונחה לשחק בצורה מוגזמת, מה שבעיני הביא להופעה קומית מרהיבה, אבל נתפס בזמן אמת כבזבוז של שחקן מוכשר. בסופו של דבר, אוהדיו של הסרט קבעו את הטון והוא זכה להכרה כנקודת המוצא לאחת הקריירות המשפיעות והמצליחות בתולדות הקומדיה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט מקורי ומועמד לאוסקר לשחקן משנה (ויילדר), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 1996 לשימור בידי ספריית הקונגרס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.