ביקורת: האירי

MV5BMGUyM2ZiZmUtMWY0OC00NTQ4LThkOGUtNjY2NjkzMDJiMWMwXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

 

שמעתם מה מרטין סקורסזה אמר על סרטי מארוול? שמעתם שהוא לא חושב שהם קולנוע ומכנה אותם סרטי לונה פארק? שמעתם שהוא שונא את כל מה שצעיר וזורק שקיות עם שתן מהחלון על ילדים תוך שהוא צועק "קחו את זה, פאקינג מילניאלז!"?

אוקי, אז הדבר השלישי הוא המצאה, אבל הייתה התעסקות קצת חסרת פרופורציות בשניים הראשונים לאחרונה. סקורסזה, במאי עם ותק של יותר מחמישים שנה, שנחשב בעיני רבים לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, לא יכול לדבר על הסרט החדש שלו, "האירי", בלי שישאלו מה הוא חושב על ספיידרמן. קשה להתעלם מההערות שלו, שפגעו בלא מעט אנשים שעבורם סרטי מארוול הם פסגת הקולנוע של העשור הנוכחי, וגם מתבקש לשאול את דעתו על סרטי גיבורי-על בעקבות המחוות שנעשו לו ב"ג'וקר", רק שזה לא הדבר הכי מעניין שיש לבן אדם לומר. גם אני חושב שהוא מגזים ושהיחס השלילי שלו כלפי הנוקמים נובע מדעות קדומות וחוסר הכרות עם הסדרה, ואני לחלוטין מסכים עם מי שרואה ביקום הסינמטי של מארוול פרויקט חסר תקדים ששנה לטובה את פני הקולנוע. עדיין, כשאני קורא ראיון עם מרטין סקורסזה, אני רוצה לשמוע אותו מדבר על דברים שקשורים אליו, כמו העבודה עם שחקנים אגדיים והאופן בו היחס הממסדי כלפיו השתנה לאורך השנים.

אז עכשיו שלקחתי את הפיל לחדר אחר ושמתי לו משהו לראות בטלוויזיה, בואו נדבר על האירי. הסרט החדש של סקורסזה הוא שלוש שעות וחצי של סיפור גנגסטרים עם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ואל פאצ'ינו. כבר היינו בסרט הזה, כבר שמענו את המבטאים המוגזמים, כבר למדנו בעל פה את מונולוג "אתה חושב שאני מצחיק". מה כבר יש לחדש שסקורסזה לא עשה בסרטי מאפיה קודמים שלו, או בסרטים קודמים בהם הציג איטלקים קשוחים, או אירים קשוחים? מתברר שדי הרבה.

 

בתחילת הסרט, פרנק שירן הזקן יושב בכסא גלגלים ומספר על חייו. הוא נזכר בנסיעה עם ראסל ונשותיהם של השניים לחתונה, במהלכה ערכו לא מעט עצירות. חלקן בשביל שהנשים יוכלו לעשן, וחלקן כי ראסל צריך לבקר כל מיני אנשים. אחת העצירות האלה מזכירה להם איך נפגשו לראשונה וכיצד הפכו לחברים טובים בהמשך.

פרנק עבד בתור נהג משאית אחרי מלחמת העולם השניה. באחת הנסיעות, לאחר שמשאיתו נתקעה, קבל עזרה מאדם מסתורי שידע בדיוק מה התקלה, אבל סרב לגלות את שמו. זה היה ראסל ופרנק למד זאת רק במפגש הבא ביניהם. לנהגי משאיות באותה תקופה היה איגוד מאוד חזק, אבל שכר לא משהו. פרנק מצא דרכים להתפרנס מהצד, כולל עבודות קטנות עבור טיפוסים מפוקפקים בעלי מבטא איטלקי, שיער מסורק לאחור וחליפות יקרות. אחרי שהוא מראה נאמנות מול חברת השליחויות שרוצה לדעת לאן המשלוח נעלם, פרנק נפגש עם בן הדוד של עורך הדין שלו, שהוא לגמרי במקרה אותו ראסל שעזר לו לפני כן. קצת פחות במקרה, ראסל הוא אחד מראשי משפחת הפשע באפאלינו.

מנקודה זו, הסרט מלווה את התחממות היחסים בין פרנק וראסל. פרנק מבצע עבודות שונות עבור המשפחה, כגון איומים, הפחדות, פיצוצים מבוקרים ומדי פעם גם רצח של מישהו שמדבר יותר מדי. אם רוצים לדעת מה בדיוק הוא עושה, אפשר לומר שהוא צובע בתים. אם אתם לא יודעים מה זה אומר, תבינו מהר מאוד. בעוד הדבר פוגע בחיי המשפחה של פרנק ובעיקר מרחיק ממנו את בתו פגי, האמון שראשי המאפיה נותנים בו מוביל את פרנק להתקרב גם לג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות בכבודו ובעצמו ואחד האנשים החזקים ביותר באמריקה.

האירי, המבוסס על הספר הביוגרפי "שמעתי שאתה צובע בתים", מתמקד בעיקר בקו הזמן השלישי. אנחנו מלווים את התקדמותו של פרנק מנהג פשוט לבריון להשכיר לאיש אמונים של המאפיה לחברו הקרוב של ג'ימי הופה. את כל השלבים האלה, יחד עם הגרסאות היותר מבוגרות של הדמות, מגלם רוברט דה נירו. הסרט נעזר באותה טכנולוגיה בה הצעירו את פטריק סטיוארט בסרטי אקס-מן, את מייקל דאגלס ומישל פייפר ב"אנטמן והצרעה" ואת סמואל אל. ג'קסון ב"קפטן מארוול". סליחה, התחלתי שוב לדבר על מארוול.

גם אל פצ'ינו עובר תהליך הצערה לשם גילום ג'ימי הופה. זה מוביל לבעיה הקבועה עם הטכנולוגיה הזאת: היא יכולה לגרום לפנים של שחקן להראות צעירים יותר, אבל לא משנה את שפת הגוף. דה נירו ופצ'ינו זזים כמו בני שבעים פלוס, גם כשהדמויות שלהם אמורות להיות בשנות הארבעים לחייהן. שני השחקנים עושים עבודה מעולה בגילום התפקידים והצגת ההבדלים ביניהם. פרנק הוא אדם שקול ורגוע שמסוגל להתנתק רגשית באופן מוחלט לצורך ביצוע עבודה, בעוד ג'ימי הופה הוא פקעת של עצבים שסוחף אחריו את הקהל בנאומים נלהבים ותמיד משוכנע שקיימת קונספירציה נגדו. הכל עובר דרך המסך בצורה מושלמת, חוץ מזה שהשניים נראים כמו שחקנים זקנים בתחפושת של צעירים, כי הטכנולוגיה עדיין לא יכולה להחזיר לגוף את הגמישות והמרץ שהיו לפני עשרות שנים. זו בעיה שסקורסזה הודה בעצמו בקיומה ולכן השתדל לצלם את השחקנים בעיקר בסיטואציות שלא דורשות הרבה תנועה לאורך הסט, כדי לא להבליט את גילם האמיתי.

אולי מהסיבה הזו, ההופעה שהכי אהבתי בסרט היא של ג'ו פשי. מעבר לכך שטוב לראות את פשי אחרי שכמעט ולא שחק בעשרים השנים האחרונות, ראסל הוא לכל אורך הסרט אדם מבוגר. אמנם הגיל שלו משתנה, אבל בשום שלב הוא לא נדרש לעשות משהו שאדם בגילו של פשי יתקשה לעשות. נוסף על כך, יש את החביבות הטבעית של פשי, שיושבת בול על הדמות. הרבה מכירים אותו דווקא מהופעות צעקניות בסרטים כמו "החברה הטובים", "שכחו אותי בבית", "בן דודי ויני" וסדרת נשק קטלני. ראסל הוא תזכורת לכך שפשי הוא שחקן בעל מנעד רחב שלא חייב לגלם את הצייצן העצבני כדי למלא את המסך, הוא יכול לעשות זאת רק ממבט ממוקד היטב בשחקן שמולו.

לקח לסקורסזה הרבה זמן לשכנע את ג'ו פשי להצטרף לצוות השחקנים כי פשי שמע את תקציר העלילה והרגיש שכבר עשה מספיק דמויות של מאפיונרים איטלקיים עצבנים. זה גם היה החשש שלי לפני הצפיה, במיוחד בגלל השילוב של רוברט דה נירו, שגלם בחייו כל כך הרבה מאפיונרים, שכבר התחיל בשלב מסוים לגלם גם את הפרודיות על עצמו. לשמחתי (ולשמחת ג'ו פשי), האירי הוא לא עוד סרט מאפיה. נכון, ההתחלה מזכירה את התבנית הרגילה. בחור מתחיל להסתובב עם אנשי הפשע המאורגן, הם רואים שיש לו פטנציאל ומאמצים אותו לחיקם, הוא מתבסס ביניהם בזמן שהחיים הפרטיים שלו הולכים ונהרסים, באדה בינג באדה בום, הוא מבין שמשהו חייב להשתנות. אלא שפרנק שירן לא מרגיש את הצורך בשינוי. טוב לו במה שהוא עושה, כי כמו שהזכיר כאשר נשאל על שרותו הצבאי, הוא חיל. נותנים פקודה והוא מבצע בלי לשאול שאלות. אם משהו בכל זאת מפריע לו, הוא יעלה את זה בפני המפקד הישיר שלו, אבל בטח שלא יפעל נגד מי שגייס אותו. עם הגישה הזו, פרנק נבדל מדמויות שמתחילות מנקודה דומה בסרטי מאפיה אחרים. הוא מתפתח, אבל תמיד נשאר החיל הנאמן שרק ממלא פקודה. בעיניו, אם צריך לפגוע במישהו, זה כנראה מישהו שמגיע לו. ככה נשארים בחיים בעסק כל כך מסוכן. לא לוקחים הימורים מיותרים ולא מפקפקים בהוראות מגבוה.

עוד דבר שהסרט עושה שונה מרוב הסרטים האחרים מסוג זה, הוא להראות את עומק ההשפעה של המאפיה על ההיסטוריה של אמריקה. זו לא סתם מלחמת כנופיות, או פעילות לא חוקית שצריך להסתיר מהמשטרה. הגרסה הזו של המאפיה מתערבת בפוליטיקה, משפיעה על תוצאות בחירות ומנהלת עסקים ישירים עם מנהלי איגודי עובדים חזקים. זה לא סוד שחלק מראשי האיגודים בארצות הברית, במיוחד בשנות השישים והשבעים, נקטו בשיטות של מאפיה נגד יריבים פוליטיים, אבל האירי מציג את זה כשיטות שהמאפיה עצמה עוזרת ליישם. ג'ימי הופה, המוכר כיום בעקבות בגלל המסתורין סביב העלמותו, מוצג כמי שנמצא בקשרים הדוקים עם העולם התחתון וזה כשהוא עדיין נראה מוסרי ביחס ליריבו טוני פרו. אמנם הסרט נוגע לפעמים בתאוריות קונספירציה מיותרות שאין להן ביסוס במציאות, אבל רוב הזמן נעשית עבודה ממש טובה בהצגת המאפיה כמשהו גדול ועמוק בהרבה מכפי שנדמה בהתחלה. אלה לא סתם כמה חבר'ה אלימים שאוהבים אוכל טוב ומצפים שינהגו כלפיהם בכבוד, זה ארגון שגם שלוש שעות וחצי לא מספיקות בכדי להציג את מלוא פועלו. כל העצירות של ראסל בדרך נראות כמו ביקורים פשוטים אצל אנשים שחייבים לו כסף, אבל האופן בו מילה אחת שלו יכולה להפוך החלטה של בעל עסק והוא אפילו לא צריך להרים את קולו או להפוך שולחן לשם כך, מבהיר את כוחו האמיתי של הארגון.

הסרט עושה תפנית מעניינת בחלקו האחרון. בלי להיכנס לפרטי עלילה, נראה שבחלק הזה סקורסזה עושה משהו שהוא לרוב נמנע ממנו בסרטיו – הוא מתחבר רגשית לסיפור. אני לא מכחיש שסקורסזה הוא במאי משפיע וחשוב ושיש לו יכולת טבעית לייצר סצנות בלתי נשכחות. זה פשוט שהוא עצמו תמיד נראה מרוחק מנושא הסרט, כאילו שום דבר ממה שהוא מביים לא נוגע לו אישית. הוא יעשה מחוות לאנשים שהוא מעריץ, או ישלב נושאים שמעניינים אותו, אבל האירי הוא הסרט הראשון בו הרגשתי שמרטין סקורסזה קם מכס הבמאי ונעמד מול המצלמה. לא כהופעת קמאו שקל לפספס, אלא ממש כחלק מהסיפור. בחצי השעה האחרונה של הסרט, הרגשתי כאילו הבמאי הכל כך טכני הזה נפתח לראשונה מול הקהל ומודה בכך שגם הוא אנושי, גם הוא בן תמותה וגם לו יקרה מה שקורה לכל אדם בסופו של דבר. האירי, אחרי שלוש שעות בהן עסק בניתוק רגשי, מחייב את הצופה להכיר באנושיותו ומשאיר את הקהל עם מחשבות, לא רק על המאפיה ועל ג'ימי הופה ועל אנשים שצובעים בתים, אלא גם על הכיוון הבלתי נמנע אליו כולם צועדים בסופו של דבר.

אני לא תמיד מתחבר לסרטים של סקורסזה, חלקם אפילו די מוערכים יתר על המידה בעיני. האירי הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי משהו מעבר לרובד הסיפורי אצלו. התסריט של סטיבן זייליאן והופעות המשחק המשובחות עוזרים לסרט הארוך להתקדם בקצב נוח ולא מתיש, עם עלילה שכל הזמן מתפתחת עוד קצת. לאט לאט, נחשף עוד מידע, אבל בשום שלב אין תחושה של עודף פרטים או של חוסר התקדמות. כל זה היה יכול להוביל לסרט פשע ממש טוב ולסגור עניין. חצי השעה האחרונה של האירי מוסיפה עוד משהו, שנמצא כבר מעבר לעלילה עצמה. יתכן שלחלק מהאנשים זה יהיה כבר יותר מדי, אבל אני נשאבתי בסיפוק לתוך פוש אחרון של כנות חסרת תקדים מצד במאי שמבין כיום דברים שלא הבין בתחילת דרכו, ומוכן סוף סוף לשתף אותם עם העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.