ביקורת: ג'וקר

 

ב-20 ביולי 2012, פתח ג'יימס הולמס באש לעבר הנוכחים באולם קולנוע באורורה, קולורדו. 12 איש נרצחו בארוע, שנחשב לאחד ממקרי הירי המפורסמים ביותר בתולדות ארצות הברית. הטבח בוצע במהלך הקרנת חצות של "עלייתו של האביר האפל" ובחדרו של הולמס נמצאו פריטים רבים הקשורים לבאטמן. ניצולים מהארוע דיווחו שבין היריות, הרוצח שהגיע לאולם עם שיער צבוע הכריז שהוא הג'וקר ואף בקש מהשוטרים לקרוא לו כך כאשר נעצר. חלק מכלי התקשורת הוסיפו שהולמס היה לבוש כמו הג'וקר מהסרט "האביר האפל", שהיה ההשראה שלו לטבח.

לא כל מה שנכתב בפסקה הקודמת הוא אמת. ג'יימס הולמס אכן ירה למוות באנשים בתאריך הזה במקום המצוין, אבל הוא לא התיחס לעצמו בתור הג'וקר, לא היה לבוש כמו הדמות ומכרים שלו העידו שדבר על משיכתו לרצח מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שהפך למעריץ של הקומיקס באטמן. לדבריו, הבחירה בהקרנה המסוימת הזו לא קשורה לסרט שהוצג, אלא לשעה, מכיוון שרצה להימנע ככל הניתן מפגיעה בילדים והניח שהקרנת חצות היא הימור טוב מהבחינה הזו. הוא גם בחר באולם אותו הכיר וידע שיוכל לנעול בו את הדלתות מבפנים ושהמבנה עצמו רחוק יחסית מתחנת המשטרה, מה שיאפשר לו לגרום למספר גבוה של קורבנות בנפש.

למרות כל זה, רבים עדיין מכירים את ג'יימס הולמס בתור "הג'וקר" ומשוכנעים ששאב השראה מנבל-העל המפורסם. למה? כי התקשורת אוהבת לפשט מניעים לרצח ולקשור אותם לתופעות תרבותיות או חברתיות. הדבר מתבטא גם בתגובה לסרט החדש "ג'וקר" שעורר כזה חשש מצד הרשויות שיוליד רוצח המונים נוסף, שצבא ארה"ב למעשה פרסם אזהרה מפני אנשים שינסו לחקות את מעשיו של הולמס ואת הדמות הקולנועית ממנה הוא לא באמת קבל השראה. זה לא ממש עוזר שהבמאי טוד פיליפס יוצא בעקביות שמוק בראיונות לקידום הסרט, אבל האמת היא שמבין הסיבות השונות לפיגוע הבא (העדר פיקוח על מכירת נשק, בדיקות רקע לא מתאימות, מערכת תמיכה פסיכיאטרית לא זמינה, אבטחה רופפת במקומות ציבוריים וכו'), אף אחת מהן לא קשורה לסרט ג'וקר. הוא אפילו מזהיר מפני רוב הסיבות שהזכרתי.

לפי ג'וקר, גותהם סיטי הייתה מקום נורא לחיות בו לפני קרוב לארבעים שנה. הפשע השתולל ברחובות, האשפה הצטברה בכל מקום בגלל עיצומים, שרותי הרווחה והבריאות הגיעו על סף פשיטת רגל בגלל קיצוצים בתקציב ובהעדר טלפונים ניידים, אנשים העבירו נסיעות ברכבת התחתית בהתעללות בחלשים. במציאות הזו, נטולת כח אמיתי שישליט סדר, חי ארתור פלק. ארתור עובד כליצן להשכרה וחולם להיות סטנדאפיסט ולהופיע בתכנית הארוח הלילית של מאריי פרנקלין. לצערו, עומדים בפניו מכשולים רבים, בהם הצורך לטפל באמו החולה ונטיה לפרצי צחוק בלתי נשלטים שתוקפים אותו בזמנים לא מתאימים.

המצב מתחיל להתדרדר עוד יותר כאשר ארתור מותקף בזמן העבודה ומחליט בתגובה להסתובב עם אקדח, בהמלצת עמית לעבודה. הרוחות סביבו הולכות ומתאפיינות בפילוג בין העשירים לעניים וארתור אפילו מתחיל בטעות תנועת מחאה נגדה יוצא תומס ויין, התעשיין המיליונר שמחליט לרוץ לראשות העיר. זה לא הקשר היחיד בין ארתור למשפחת ויין, כפי שהוא מגלה לאורך הזמן וכפי שיודע כל מי שהשם ברוס אומר לו משהו בהקשר הזה.

בואו נתחיל בהתיחסות לפיל בחדר. לא, אני לא חושב שג'וקר הוא סרט שמעודד אלימות, או מנסה להצדיק אותה בשום צורה. אני גם לא חושב שהוא בכלל התכוון לעורר את הדיון הזה, כי מדובר בסיפור המקור של אחד מהנבלים המפורסמים בתולדות הקומיקס, הטלוויזיה והקולנוע. הג'וקר הוא טיפוס כל כך חריג ברשעותו, שבשום גלגול של הדמות, באטמן לא מוצא בו יריב קל. אפילו שמוצג כאן הצד האנושי והרגיש של ארתור פלק, הסרט נוצר בידיעה מלאה שלא מדובר במודל לחיקוי, או במישהו שפועל למען מטרה מוצדקת. ג'וקר מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן כדמות מוכרת דווקא כי אין לו אג'נדה חברתית, או יעד שהוא מנסה להשיג. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים אלמנט של הטבע, אבל הוא תמיד החלק הכאוטי ביותר בעולמו של באטמן.

בגלל זה הג'וקר לא יכול להיות הגורם המסית למעשי טבח, כי הוא לא חותר לשום דבר מוגדר. הוא יכול מקסימום להוות השראה יצירתית לאדם מעורער בנפשו שגם ככה מסוכן לסביבה. בין אם מדובר בסזאר רומרו, ג'ק ניקולסון, מארק המיל, הית' לדג'ר, ג'ארד לטו או חואקין פיניקס, אף אחד לא נבחר לגלם את הג'וקר כדמות הגיונית. הוא לא סתם נקרא על שם הקלף היחיד בחפיסה שאין לו ערך קבוע, הג'וקר הוא קודם כל מה שהוא לא וזה מודל לחיקוי. אפשר להאשים את באטמן, כפי שעושים בחלק מהעיבודים, בכך שהוא מהווה דוגמה רעה כשהוא לוקח את החוק לידיים וגורם למשטרה להראות רע. אף אחד לא באמת יודע מה עובר בראשו של הג'וקר, מה שהופך את האפשרות לחקות אותו ברצינות לבלתי אפשרית. "באטמן" של טים ברטון התבסס על זה, "האביר האפל" התבסס על זה ועיבודי האנימציה משנות התשעים התבססו על זה. "יחידת המתאבדים" קצת פספס את הנקודה, כי אנחנו בקושי רואים שם את הג'וקר וגם זה רק בקונטקסט של הקשר שלו עם הארלי קווין, אבל ג'ארד לטו עדיין נסה לגלם אותו בצורה הכי לא שגרתית שאפשר.

ואיך באמת חואקין פיניקס בתפקיד? מעצם הזכרת שמו של פיניקס, ברור שהוא עושה עבודה טובה. מעטים השחקנים שאפשר לסמוך עליהם עד כדי כך בעיניים עצומות שישקעו לתוך התפקיד ויתנו תמיד את המקסימום, גם אם התסריט לוקה בחסר. בעוד הדמות של ארתור כתובה בצורה לא עקבית, פיניקס מצליח לגשר על הפערים בניואנסים שהופכים אותו למעורר אמפתיה. הסרט לא מנסה לגרום לנו לתמוך במעשיו של הג'וקר, אבל הוא בהחלט מבחין בינו לבין הזהות המקורית שלו כארתור פלק, אדם שמנסה להיות חלק נורמטיבי מהחברה, ונכשל בגלל שילוב של בעיות נפשיות והסביבה בה הוא חי.

מה שיותר הפריע לי בסרט זו בניית העולם החסרה. ברור שהמטרה היא להציג את גותהם בתור עיר כל כך מושחתת ואלימה, שרק היא יכולה להוליד גם את הג'וקר וגם את איש העטלף שיקום יום אחד וינסה לעצור אותו. אלא שטוד פיליפס שוכח לעשות את הדבר שכריסטופר נולאן עשה היטב ב"האביר האפל". הוא שוכח שבכדי שהג'וקר יגיע למעמדו העתידי כנבל-על, עליו לבלוט בין הנבלים הרגילים. אצל נולאן, הג'וקר אולי רק רוצה לראות את העולם נשרף, אבל הוא עדיין צריך חומרי בערה. הוא מערער בשלבים את מערכת הצדק, דרך העולם התחתון, חדירה לנבכי המשטרה ואף נסיון לפגוע בשופטים, על מנת שיוכל להציג ברצינות את הטענה שלו לפיה יצר האדם רע מטבעו והדבר היחיד שמונע כאוס הוא מערכת חוקים שנכפתה עליו. לג'וקר בסרטו של פיליפס אין את הגורם הנוסף הזה. החברה בגרסה שלו כבר הרוסה והאמון בממסד גם ככה מעורער. בעוד אלה תנאים מושלמים להיווצרותו של באטמן, הג'וקר צריך משהו מעבר בכדי להתבלט. הסרט אמנם מציג יפה את התהליך שעובר על ארתור, אבל הזמן בו פיליפס בחר למקם את הסיפור לא מסתדר עם מה שידוע על הדמות בעיבודים אחרים. ארתור נמצא בשנות הארבעים לחייו כאשר ברוס ויין עדיין ילד. זה אומר שעד שברוס יהפוך לבאטמן, הג'וקר יהיה כבר בן שישים פלוס. עד אז, או שהאווירה התוססת שמלווה את הופעתו של הליצן המשוגע תדעך, או שהמצב בגותהם יתדרדר עד כדי כך, שהג'וקר יהיה סתם עוד שם ברשימה של פורעי חוק שהמערכת פלטה. בגרסה של טים ברטון מ-1989, יש רגע בו באטמן והג'וקר מתווכחים מי יצר את מי. כמה שהרגע הזה נראה זניח בזמן הצפיה, הוא מציג בצורה הרבה יותר הגיונית את גודלו של העימות בין השניים.

ג'וקר הוא מסוג הסרטים שעושים הכל נכון ועדיין, משאיר חסר. אפשר למצוא כאן ביקורת על מערכת הבריאות האמריקאית שמאפשרת טיפול הוגן רק לבעלי אמצעים, וגם על הקלות בה ניתן להסתובב עם נשק, שני גורמים שתרמו לטבח אותו בצע ג'יימס הולמס בבית הקולנוע באורורה. ההבדל הוא שבעולם שלנו, הולמס נחשב למקרה חריג של אדם חולה שרשויות החוק פספסו למרות שהיו סימני אזהרה מוקדמים וכולם מגנים את מעשיו, גם אם לא מסכימים על אופן המניעה של מקרים עתידיים. בעולם של ג'וקר, לעומת זאת, אין גינויים כנים. הכי הרבה שיש זה אנשים שלא עוברים על החוק, אבל אפילו השכנה שנחמדה אל ארתור, מתייחסת בחוסר סבלנות אל בתה ולא עושה דבר כאשר ארתור מתנהג מוזר לידה. אין לדמות שלה מספיק עומק בכדי שנראה בה יותר מניצוץ זעיר של תקוה עבור ארתור, ונדמה שאפילו התסריט שוכח מקיומה חלק מהזמן.

הבחירה הטובה ביותר שטוד פיליפס עשה, הייתה ללהק את חואקין פיניקס לתפקיד הראשי. שאר הבחירות נגועות בעצלות תסריטאית ונסיון לקצץ פינות בכדי להביא את הדמות של ארתור מנקודה אחת לשניה. זה לא שהתהליך לא אמין, או שהסרט עצמו גרוע. העניין הוא שסיפור כזה היה צריך להימשך על פני פרק זמן ארוך יותר, אולי אפילו פיצול לשני סרטים על מנת שיאפשר לספוג את ההבדלים בין ארתור וג'וקר ואת מה שבכל זאת מחבר ביניהם. הסרט מסתמך יותר מדי על הרעיון שכולם רעים ושאכפתיות מהזולת קשורה ישירות למעמדו הכלכלי. זו גישה שיכולה לעבוד בסרטים אחרים, אבל היא לא מתאימה במקרה הזה, מאחר ודמותו של הג'וקר משגשגת איפה שיש מה לקחת, לא איפה שהכל גם ככה אבוד. ג'וקר הוא סרט מותח ועוכר שלוה, אף על פי שאין בו מקוריות או תחכום יוצאי דופן. הוא בעייתי כסיפור מקור בגלל הדברים שידועים על הדמות מגרסאות אחרות ולא מסתדרים עם העולם החדש שטוד פיליפס מנסה לברוא. לנבל-על כמו הג'וקר מגיע סיפור יותר יחודי, כזה שמסביר איך הפך לדמות כל כך איקונית. בהעדר סיפור כזה, הסרט של פיליפס הוא נסיון לא רע שפשוט מפספס את ההזדמנות להיות מפתיע באמת.