ביקורת: ימים נוראים

זכיה-ימים נוראים-פוסטר_resize.jpg

 

כמעט כל ישראלי מעל גיל מסוים נשאל לפחות פעם אחת בחייו איפה היה ב-4 בנובמבר 1995. במקרה שלי, מכיוון שהייתי בן 12 שנשאר לבד בבית ללא טכנולוגיית סטרימינג, התשובה היא שצפיתי ב"יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרת אסקימו לימון. במקביל שודר גם "קרוקודיל דנדי 2", אבל זה סרט שצופים בו רק אנשים שהיו צעירים, או מבוגרים ממני בכמה שנים.

הסרט הפסיק פתאום. מבזק חדשות, ראש הממשלה יצחק רבין נורה בסיומה של עצרת למען השלום בכיכר מלכי ישראל ונמצא כעת בדרכו לבית החולים. עצמי בן ה-12 עוד מאמין שיש סיכוי שיחזרו לשדר את הסרט, אבל אז מגיעה ההודעה המצמררת מפיו של איתן הבר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…"

וזהו. ככה נגמרה הילדות שלי. ככה נגמרה הילדות של כל הדור שלי. אין יותר אסקפיזם, עכשיו לכולם יש מה לומר. אין יותר סתם ערב שבת לבד מול הטלוויזיה, יש לקוות לראות סרט שלם בלי מבזקי חדשות מבהילים. אין יותר עם ישראל, יש אנחנו והם ופחד בלתי נשלט שקיים עד היום מכל אדם עם כיפה ונשק. אין יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר, יש אנשים שלוקחים את החוק לידיים ומציבים את עצמם כשופטים ומוציאים להורג של כל מי שחושב אחרת מהם.

בשביל מישהו מהדור שלי, לראות שוב את המראות מההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין, או את הפתיחות בה אנשים דברו על פגיעה בראש הממשלה, כאילו מדובר במהלך יומיומי לגיטימי, עושה לי צמרמורת לא נעימה. היא רק מתגברת כשאני רואה את יצחק רבין בעצמו נושא נאום על סיום האלימות ויצירת מחר חדש, או את עשרות אלפי האנשים שבאו לתמוך בתהליך השלום והושתקו בידי שלושה קולות ירי שכבר לא יצאו להם מהראש. איש אחד הרס הכל, לא רק על ידי עצירת התהליך, אלא בכך שהציב עובדה חדשה בשטח: זה כבר לא טאבו לפגוע בראש הממשלה. נפתח עידן של פוליטיקה חמקמקה ופחדנית, של מנהיגים שלא מוכנים להתחייב לשום דבר, כי מי יודע מאיפה יבוא המתנקש הבא. נגמרה הילדות שבה קיימים גיבורים, מעכשיו כולם רק מנסים לשרוד עד הבחירות הבאות.

 

"ימים נוראים" מציג את הארועים שקדמו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח המיועד, יגאל עמיר. הסרט מתחיל עם חתימת הסכמי אוסלו, צעד שהתקבל בחוסר אהדה בקרב רבים מהימין הפוליטי בישראל, ובמיוחד בקרב דתיים המאמינים כי חל איסור חמור על מסירת חלקים מארץ ישראל לידי גויים. כאשר ברוך גולדשטיין רוצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה, כדור השלג מתחיל באמת להתגלגל. תנועה לא מוכרת בשם חמאס מתחילה לבצע פיגועי נקמה בתוך תחומי הקו הירוק, בעוד ההפגנות נגד הסכמי אוסלו הולכות ונעשות ממוקדות בקריאות נגד הממשלה והעומד בראשה.

בתוך כל זה, יגאל עמיר בכלל מתעסק בהתחלה באהבה. הוא מתחיל לצאת עם חברה לספסל הלימודים, אולם ההבדלים העדתיים והכלכליים ביניהם יוצרים פער קשה לגישור. אמא שלו חשדנית כלפי המתנחלת האשכנזיה שבאה אליה הביתה, אבא שלו רוצה שיקים משפחה וילמד תורה, אח שלו מכין אמצעי לחימה, חיים רגילים. בעקבות יציאת צה"ל מערים בגדה המערבית וברצועת עזה, יגאל מנסה לארגן כח צבאי שיפגע בפלסטינים ויזכיר להם מי הם אדוני הארץ. אולם כאשר התכנית מתגלה כלא פרקטית, הוא מתחיל לבחוש באפשרות שרק פגיעה ישירה בראש הממשלה תציל את עם ישראל.

בניגוד למה שאולי נדמה מתאור העלילה, ימים נוראים לא מזדהה עם יגאל עמיר, או מנסה להציג אותו כקורבן של הנסיבות. כשם ש"הנפילה" לא מנסה לייצר סימפתיה כלפי אדולף היטלר, גם סרטו של ירון זילברמן רחוק מלנקות את עמיר מאשמה. הוא עדיין הרוצח השפל שכולנו מכירים, רק שהסרט מנסה להסביר מה השפיע עליו לבצע את ההתנקשות. פה קיימת בעיה, מכיוון שימים נוראים מציג כרונולוגיה של הסתה שמתחילה ממפגשי סטודנטים עם רבנים בשטח האוניברסיטה, ומגיעה עד להפגנות ענק בהשתתפות יושב ראש האופוזיציה. זילברמן משרטט היטב את המסלול שעברה החברה הישראלית מביקורת בחוגים מצומצמים, לכדי מתן אישור לרצח, אבל הוא לא מצליח לענות על השאלה למה דווקא יגאל עמיר.

בנסיון להראות עד כמה הוא שונה מסביבתו, עמיר מוצג כטיפוס כריזמטי, חברותי, שקול, נחוש ובעל ראיה לטווח ארוך. זה עדיין לא מספיק בשביל לענות על השאלה. מדי פעם מוצעת האפשרות שמערכת יחסים כזו או אחרת דחפה אותו, אבל זה לא מספיק. הוא נפגש עם רבנים ומנסה לשמוע את דעתם, אבל זה פשוט לא מספיק. לירות בראש הממשלה זה דבר כל כך קיצוני, שהתסריט של זילברמן ורון לשם קטון מלהסבירו. בלי רצון להצדיק, אבל עם רצון להביא את נקודת המבט של הרוצח, יגאל עמיר נותר אניגמה לכל אורך הדרך, כאילו במטרה להתריס כנגד יוצרי הסרט. הוא דווקא יתנהג כפי שמצפים ממנו ודווקא לא יקבל גיבוי מלא כמעט מאף אחד. אז למה דווקא הוא?

יהודה נהרי הלוי עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי. למרות שאינו דומה במראהו ליגאל עמיר האמיתי, שפת הגוף שלו וצורת הדיבור עושים פלאשבקים למעט התעוד הקיים שלו מתקופת המשפט. אני לא יודע עד כמה המקור התנהג בחייו הפרטיים כפי שמוצג בסרט, אבל נהרי הלוי בהחלט משכנע כמי שמאמין בעצמו, חרף אזהרות הסביבה. גם אמיתי יעיש בן אוזיליו המגלם את שלמה, אביו של יגאל, ראוי לשבח. הוא מגלם אדם צנוע שבנו חושב שנועד להציל את האומה. שלמה משמש, לעתים בצורה מאולצת, כקול ההגיון שמנסה להניא את בנו מדרך האלימות, אבל כוחו של השחקן בא לידי ביטוי במיוחד ברגעים בהם הוא מבין שכל תחנוניו לא עוזרים. משהו קרה ליגאל, זה כבר לא הילד שלו, זה כבר משהו אחר.

קשה לקרוא לסרט מעודן. יגאל עמיר מוצג כמי שנוכח בגופו, או כצופה, בכל ארוע המוני ובכל ראיון עם רבנים וחברי כנסת, כאילו היה פורסט גאמפ מרושע. השילוב בין חומרי ארכיון לבין שחזור מבוים של הפגנות נגד ראש הממשלה, יוצר רושם כאילו עמיר תמיד היה שם ורק ספג וספג את השנאה והזעם. השיחות על פגיעה ברבין, כמו גם על עליונות היהודי הדתי על פני החילוני והשאיפה לבטל את הדמוקרטיה לטובת כינון מדינת הלכה, הם דברים שהיו קיימים באותה תקופה, אבל הסרט מציג אותם כמשהו שקורה כל הזמן. אני מבין את הצורך להתמקד בהסתה כמובילה לרצח, אבל ככה נפגעת קצת האשליה כאילו מדובר במבט אל לפני יותר מעשרים שנה. אין פוסטרים או שלטים מהתקופה, פרט לאלה שנוגעים לרבין והסכמי אוסלו. אין שיחות על משהו אקטואלי נוסף וכמעט ולא שומעים שום דעה בעד ההסכמים. נכון שנקודת המבט של יגאל עמיר בהכרח תתמקד בסיבות לעצור את ראש הממשלה, אבל הייתי מעריך יותר מאמץ מצד יוצרי הסרט להציג את העולם שקיים מחוץ למהדורות החדשות.

ירון זילברמן נקט בגישה די ישירה לבימוי. הוא מראה את מה שצריך לראות ואז עובר הלאה. לעתים, נשתל רמז די בולט לגבי הרצח. כך למשל, כאשר יגאל עמיר תולה שלטים ברחבי הקמפוס, הוא תמיד מצמיד אותם עם שלוש סיכות שהוצאתן מהמשדך נשמעת כמו שלוש יריות. דוגמה נוספת היא כאשר שלמה שר בבית הכנסת את "עת שערי רצון להיפתח", פיוט שעוסק בעקידת יצחק. הדברים האלה לא גורעים מהסרט, אם כי יש סיכוי שהבמאי חושב שהם יותר מתוחכמים ממה שהם.

לצד המגרעות שלו, לרבות חוסר ההצלחה להסביר במה נבדל יגאל עמיר מכל האנשים שרק דברו ולא עשו, ימים נוראים הוא סרט חשוב. הוא מציג, ללא צנזורה, את ההסתה שקדמה לרצח רבין, מזכיר את מקומו של טבח מערת המכפלה במעגל הדמים, מראה את מי שבזמן יציאת הסרט מכהן כראש ממשלת ישראל, עומד לצד אנשים הקוראים לאלימות במקום לגנותם ואולי הכי חשוב, הסרט מראה ומשמיע את יצחק רבין ולא רק מדבר עליו. נכון שכל קטעי הארכיון המציגים אותו הם חלק מעבודתו כפוליטיקאי, אבל הוא מדבר עם רגש, בכנות ובאמונה בדרך, עם טעויות באנגלית שאף יועץ תקשורת לא ממהר לתקן ועם זעם אמיתי כלפי הבוחרים בדרך האלימות. רבין לא מגנה את הקיצונים משני הצדדים על אוטומט ולא מנסה להישמע כמו הנואם המהוקצע ביותר בעולם. זו תזכורת לקיומו של מנהיג שלמעשה מדבר על עתיד טוב יותר לטובת כולם והיה מוכן לשלם על כך בחייו. בין אם מסכימים עם דרכו של רבין או לא, פשוט טוב להיזכר איך נשמע ראש ממשלה בעל תחושת שליחות, תופעה שלא נראתה באיזורנו מאז נובמבר 1995.

ימים נוראים לא מנהל דיון רציני על הסכמי אוסלו, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. התהליך הזה נגדע במהלכו ולעולם לא נדע איך היה נראה העולם לו הושלם כמתוכנן. במקום, הסרט עוסק בהסתה ובתוצאות של התעלמות ממנה. לצערי, הדברים שנאמרו בהפגנות נגד ההסכמים, כבר לא נדירים כמו פעם. מספיק להיכנס לעמוד פייסבוק מכל צד של המפה הפוליטית, או אפילו לדיונים שלא קשורים בכלל לפוליטיקה, אלא לנושאים כמו הטרדות מיניות או התחממות גלובלית. השפה היא אותה שפה שנשמעה בהפגנה בכיכר ציון והיכולת לשפר את השיח ולהרגיע את ההמון המוסת, עדיין לא מנוצלת כראוי. יצחק רבין אמר שהאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ואין דוגמה טובה לכך כמו המציאות עצמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s