ביקורת: קצפת ודובדבנים

800px-Peaches_and_Cream_2019_resize.jpg

 

אחת הקלישאות הגדולות בעולם האמנות, היא שיוצר צריך להסתכל על עצמו כאשר הוא נזקק להשראה. החיים הפרטיים שלו, הסביבה בה הוא גדל, הדעות הפוליטיות והחברתיות שלו, הנטיה המינית שלו, המצב הבריאותי שלו, הקבוצה שהוא אוהד, הלהקות שהוא שומע, הסרט שראה הכי הרבה פעמים בחייו, כל אלה אמורים לספק חומר לפרויקט הבא. הבעיה היא שאחרי שאותו יוצר סיים פרויקט, מצפים שיפנה למקורות אחרים בשביל השראה. אז הוא חופר עמוק יותר, לטראומות ילדות, להיסטוריה המשפחתית, לספר שהשאיר בטעות בבית של אקס, למשהו שאמר הירקן שלו לפני שהתפנה לצעוק על כמה ילדים שסחבו גויאבות.

אז יש לך כבר שתי יצירות שהגיעו מהקרביים, אבל מה עם היצירה השלישית? אז הולכים הפעם לדברים קרובים יותר. לביקורות על היצירה הקודמת, לסיבוב הופעות באירופה, לחסות משמחת מאמן אחר, לעלבון לא צפוי מאדם שלא הבין את היצירה, למערכת היחסים הטריה ביותר בזכרון, למוות הקרוב ביותר בסביבה. ומה קורה אחרי שהשלמת את היצירה הזו ומחכים ליצירה הבאה?

נתתי דוגמה קיצונית, אבל הכוונה שלי היא להראות שגם כשמביטים פנימה, אל החיים האמיתיים, בחיפוש אחר השראה, צריך לדעת לצאת מדי פעם, לראות את שאר העולם ולהתנסות בנקודות מבט חדשות. גור בנטביץ' הוא במאי עסוק, שעובד גם בקולנוע וגם בטלוויזיה, מנסה לקיים חיי משפחה עם יותר מחויבות מרבים מעמיתיו לתעשיה, וגם מציע את שרותיו כשחקן מדי פעם. "קצפת ודובדבנים" הוא סרטו העלילתי הרביעי באורך מלא, ובגיל 55, זה נראה כמו הספק דל יחסית. מצד שני, לא כולם ערן ריקליס, שפעם לא הוציא סרט חדש במשך שנה והמוסד התבקש לחקור האם נחטף לדמשק.

כל ההקדמה הזו נועדה להכין את הקרקע לכך שקצפת ודובדבנים הוא לא סתם סרט חצי-ביוגרפי, הוא סרט של במאי בן חמישים פלוס על מה זה להיות במאי בן חמישים פלוס בתעשיה שבה להיות במאי בכל גיל זו אחת העבודות הכי כפויות טובה שקיימות. בלי חוזי הפצה יוקרתיים כמו באמריקה, או תסריטים שרק מתחננים להפוך לסרט עם הכוכבים הכי גדולים. פה הכל נעשה בקטן, בצנעה, ברמה שאתה יכול לשחק בסרט של במאי אחר ורוב הקהל לא יזהה אותך.

צורי שוסטק הוא במאי תל אביבי בן חמישים וקצת שסרטו החדש, קצפת ודובדבנים, עולה לראשונה לאקרנים. צורי וזוגתו ענבל, שגם ערכה את הסרט, מחכים בעצבנות לשמוע את דעת הקהל, אבל יותר מטרידים אותם תרוצים. המקרין שם את הווליום נמוך מדי, מנהל הקולנוע דופק להם את ההפצה, הפוסטר בגובה הלא נכון. ברור שמלחיץ לגלות בפעם הראשונה מה הקהל חושב על הסרט שלך, במיוחד כשיש סיכוי שיעלם בתוך שבועיים מהאקרנים, אבל צורי ממש נלחץ מהאפשרות שכל העבודה שהשקיע בשנים האחרונות, תרד לטמיון. זה למעשה עולה לו בבריאות.

אחרי שענבל חוזרת הביתה, צורי מחליט להישאר במונית ולנסוע לבית חולים. לרוע מזלו של הנהג, אין לצורי כסף עליו והוא נכנס מבלי לשלם. לרוע מזלו של צורי, אותו נהג אוסף אותו גם ביציאה מבית החולים. מכאן מתחיל מסע לאורכה ולרוחבה של העיר בחיפוש אחר אנשים שאפשר לדבר איתם על שיווק הסרט ואחר כסף לשלם על המונית. המונה דופק וכמו עם בריאותו של צורי, החוב הולך ומצטבר.

קצפת ודובדבנים מתרחש ברובו בגובה השטח, במהלך שיטוטיהם של צורי ונהג המונית ומפגש עם הדמויות השונות שמגדירות את חייו של צורי כיום. הוא מחפש את מפיק הסרט, שגר בצהלה, נודד לפלורנטין בעקבות יוטיוברית צעירה, עובר בדרך בנחלת בנימין ובאיכילוב, נפגש עם עוזה, החבר הטוב שעדיין מבלה כמו בשנות התשעים (המאוד מוקדמות). מדי פעם, אנחנו עוברים לטיסה בה צורי עובד על הכתוביות לסרטו האחרון בדרך לערב גאלה חגיגי. ככל שהסרט מתקדם, כך גם טיבה של הטיסה מתברר, אבל אפשר לנחש די בקלות מה תפקידה בסיפור.

לפני הצפיה, התבדחתי עם חבר על זה שגור בנטביץ' בטח עשה סרט על עצמו. הוא יגלם במאי מתוסכל עם בעיות בריאותיות שנמצא בזוגיות עם העורכת שלו, עושה סמים וחושב כל הזמן שהוא צריך להפסיק עם זה. צדקתי בכל הנקודות ולא כי חרשתי את הפילמוגרפיה של בנטביץ' לפני הצפיה, אלא כי זכרתי ראיון איתו שנערך לקידום סרטו הקודם, "לרדת מהעץ". בלי לדעת מראש כמעט כלום על קצפת ודובדבנים, פרט לכך שהדמות הראשית היא של במאי, הבנתי לאן זה הולך. היה לי ברור מאותו ראיון שבנטביץ' לא סיים לספר את הסיפור ויש לו הרבה מחשבות וחוויות שהוא רוצה לחלוק עם הקהל, במיוחד על מה זה ליצור סרטים בתעשיה שתקועה בתוך בועה ולא זוכרת חסד נעורים כמעט לאף אחד. מצבו הבריאותי האמיתי של בנטביץ' גם השפיע על ההחלטה, דבר שבשלב מסוים, כבר נאמר מפורשות בידי חלק מהדמויות.

התוצאה היא סרט שאמנם נוצר כאמירה אישית ויחודית, אבל עדיין חולה בכמה מהבעיות הקבועות של קולנוע ישראלי. אני מאוד מפרגן לסרטים ישראלים שמנסים לעשות משהו קצת שונה, אבל יש דברים שפשוט התקבעו חזק מדי. דמויות לא מתנהגות בצורה טבעית ומאבדות את קור רוחן במהירות שיא בלי שום התגרות, רק כדי להוסיף רגש לסצנה. בינתיים, שיחות בין שני אנשים מתנהלות ממרחק באמצע מסדרון הומה אדם בלי שום רעש רקע. כל העולם משתתק כדי להקל על עריכת הסאונד, במקום לתת תחושה טובה יותר של המרחב בו הסצנה מתרחשת. תל אביב, העיר ללא הפסקה, מתרוקנת בלילה לחלוטין מאנשים שאינם באינטרקציה ישירה עם צורי ומיכו, נהג המונית, כאילו מדובר במושב קטן שבו כולם מכירים את כולם ועובדים באותו משק. חוסר תשומת לב, מהסוג שקורה כשמאיצים בעבודת העריכה במקום לאפשר לעבור על כל הפרטים כמו שצריך, מביא לטעויות המשכיות בולטות, כמו שם שנכתב על מראה בכתיב חסר ורגע לאחר מכן, נוספת לו ו' מסתורית.

הסרט גם נופל לא פעם לאנכרוניזם שהיה ניתן למנוע בקלות. הקרנה של סרט מועברת לאולם קטן יותר במהלך הערב בו הוא מוצג, כאילו אין דבר כזה הזמנה באינטרנט שבה בוחרים את המקום המדויק בו רוצים לשבת. אני גם מכיר את הקולנוע בו הסצנה צולמה מספיק טוב כדי לדעת שכל אולם בו בנוי אחרת, כך ששינוי מיקום ההקרנה בצורה ספונטנית יקריס את השרת ויביא להרבה לקוחות זועמים. צורי מתעקש לשווק את הסרט בצורה אנלוגית במקום ברשתות חברתיות ובתקשורת ואין לי שום בעיה עם זה בתור מאפיין של הדמות והריחוק שלה מהעולם המודרני. יותר מציק לי שמומחית המדיה איתה הוא מדבר פועלת רק בפייסבוק וביוטיוב ולא בשום מקום אחר, למרות ששיווק מודרני חייב לעבור גם באינסטגרם, טלגרם וטוויטר על מנת למשוך מספיק לקוחות אקראיים.

אם קראתם עד כאן ואתם מקורבים איכשהו לגור בנטביץ', או שאתם בנטביץ' עצמו, כי לפי הסרט, נראה שהוא קורא ביקורות על סרטיו, ארגיע אתכם שלא שנאתי את קצפת ודובדבנים. אפילו חשבתי שהוא מהסרטים הישראלים היותר טובים שראיתי השנה. הוא יצירתי, חושב מחוץ לקופסה, מעורר הזדהות ומשוחק היטב, תוך ניצול חכם של המונה הדופק כמוטיב נסתר. אני מציין את זה, כי עכשיו תבוא התלונה הגדולה ביותר שיש לי כלפי הסרט ולמען האמת, כלפי הקולנוע הישראלי המודרני בכלל.

מיכו הוא נהג מונית. יש לו חיים משלו שכללו עליה לארץ מגאורגיה, מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות ושיחות טלפון ארוכות עם אמא. במהלך לילה אחד, עולה למונית שלו טיפוס מזוקן מוזר שמתלונן שקר לו באמצע הקיץ, רוצה שיעבור גם רמזורים אדומים בגלל מקרה חרום ואז גורם לו להסתובב במשך שעות ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אנשים עם שמות כמו מושון ועוזה, בעודו מתחמק שוב ושוב מתשלום עבור הנסיעה. יש כאן סרט בפני עצמו, אבל מיכו לא אמור לעניין את הצופים כאדם. מיכו הוא אחד הטרופים השחוקים בקולנוע הישראלי – נהג מונית שמשמש גשר בין הגיבור המיוסר לאדם הפשוט וחסר הדאגות. ראינו את זה עוד ב"שורו" של שבי גביזון שבשנה הבאה ימלאו לו שלושים שנה (לסרט, לא לגביזון) ושם זה היה נהג בשם ג'קי. לא יעקב, ג'קי. כמו שזה לא מיכאל, אלא מיכו, כי לאנשים עממיים אין שם, רק כינוי. זה רק נעשה חמור יותר כשרואים לאלו דמויות בסרט יש שמות מלאים: צורי שוסטר, ענבל קפלן, דנה קמינסקי. לעומת מיכו, עוזה ובילי.

מכיוון שמדובר בסרט שמבוסס על חייו האמיתיים של בנטביץ', טבעי שהדמות הראשית תהיה בעלת שם אשכנזי. גם אם אני הייתי מבסס דמות בסרט על עצמי, היא לא הייתה מעדות המזרח, אבל יש פער בין דמות ראשית אחת אשכנזיה לבין יצירת עולם שבו רק לאשכנזים יש שם משפחה, בעוד למזרחים אין אפילו שם פרטי. זה קטע שבו הקולנוע הישראלי עדיין תקוע בעבר, בתקופה בה מזרחי הוא עממי עם חכמת רחוב ואשכנזי הוא מתוחכם וזר למנהגים הפשוטים של עדות אחרות. גם אם המסר הוא שהאשכנזי יותר אובד עצות מעמיתו המזרחי, זו חלוקה שממש מוזר לראות נעשית עדיין בשנת 2019.

גור בנטביץ' התפרסם בזכות שני סרטי קאלט, "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". שניהם משחקים על הגבול שבין מציאות והזיה ומצאו את הקהל שלהם בצורה אנלוגית, לפני עידן הרשתות החברתיות. קצפת ודובדבנים אמנם מעוגן יותר במציאות, אבל המערכה האחרונה שלו מערבבת בין החיים האמיתיים לדמיון עד שממש קשה להבדיל ביניהם. זו נקודה לזכות הסרט ובמיוחד לעריכה של מאיה קניג, שמעבירה בצורה טובה את הבלבול בו שרוי צורי בשלב הזה. גם החיבור לקטעי הטיסה נעשה בצורה חכמה ורגישה, להוציא רגע מיני שלא קשור לכלום. בחלק הזה של הסרט, דמותו של מיכו מקבלת רובד נוסף שאינו פותר את הבעיה אליה התייחסתי בשתי הפסקאות הקודמות, אבל לפחות מעניק לסצנות בהשתתפותו יותר עומק.

קצפת ודובדבנים הוא סרט של במאי על במאים והדבר מורגש גם בליהוק. לצד בנטביץ' שמגלם בעצמו את התפקיד הראשי, לוהקו גם שחקנים נוספים להם נסיון קודם בבימוי. דובר קוסאשווילי בתפקיד מיכו מזכיר שהוא בעצם שחקן ממש טוב. מאיה קניג, שבעצמה ביימה את בחיר לבה בנטביץ' ב"אורחים לרגע", מחזירה לו טובה בתפקיד ענבל, הדמות שמבוססת עליה. צחי גראד, ש"ג'ירפות" בבימויו הוא אולי הסרט האהוב עלי שכולל דמות שמעבירה לילה במונית כי אין לה כסף (רגע…), כמעט בלתי ניתן לזיהוי בתור מושון המפיק והדס בן ארויה, שעשתה סיבוב פסטיבלים יפה עם סרטה "אנשים שהם לא אני", מגלם את בילי היוטיוברית.

אין לי באמת תלונות על המשחק, חוץ מזה שמאיה קניג קצת מפחידה אותי, אבל נראה לי שזה מכוון. אלון אבוטבול בתפקיד עוזה אמנם לא ביים אף סרט בעצמו, אבל בתור כוכב סרט הביכורים של בנטביץ', הוא מייצג היטב את עברו הפרוע של צורי ששוקל לעבור שלב ולהכיר סוף סוף בהיותו מבוגר. הסרט מבוים טוב ורוב הזמן גם ערוך טוב. ישנם פגמים של המשכיות והמערכה האחרונה די רפטטיבית. למען האמת, הייתי ממש מופתע כשהסרט הסתיים וגיליתי שעברה רק שעה וחצי. זו בעיה שנובעת מסיפור שאינו מספיק לסרט שלם, אבל נמשך בכח כדי להגיע לציון תשעים הדקות. חבל, כי מהרבה בחינות אחרות, קצפת ודובדבנים עובד מצוין בכל הנוגע לקצב העלילה והעברת דמותו של צורי. המריחה בסוף מקשה על הצפיה ונראה שהיה מקום לעוד דמות אחת, או לאיזה אפילוג שהיו ממלאים טוב יותר את הזמן. למרות זאת ולצד הבעיות הקבועות של סרטים מתוצרת הארץ, גור בנטביץ' הצליח לגרום לי להתעניין בסיפור שלו ובנקודת המבט שסגל לעצמו עם הזמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s