ביקורת: פנים רבות לאמת

LUCE-is-now-playing-in-select-cities-I-Get-Tickets_600_resize.jpg

 

בואו נעשה הסכם. אם אתם מנסים ללהק שני שחקנים מוכרים ואיכותיים לתפקיד זוג נשוי במצב כלכלי וחברתי מוצלח, אל תלהקו את נעמי ווטס וטים רות'. בלי קשר לעלילת "פנים רבות לאמת", השניים גלמו זוג נשוי גם בחידוש דובר האנגלית ל"משחקי שעשוע" ואני לא יכול לראות אותם ביחד על המסך בלי לצפות שבכל רגע יבוא האדם הלבן ביותר בהיסטוריה ויבקש לשאול ביצים מהמטבח. ברור שיש שחקנים שמלוהקים ביחד ליותר מסרט אחד. למעשה, זה נפוץ למדי ברוב המדינות, רק לא בארצות הברית. בין אם בנבכי הוליווד או בזירה העצמאית, יש באמריקה הצפונית מגוון כל כך גדול של שחקנים, שכאשר שניים מהם מלוהקים שוב ביחד, זה בולט במיוחד. גם אם שניהם בכלל בריטים.

זו לא טענה כלפי פנים רבות לאמת, או למי שאחראי על הליהוק לסרט. סתם משהו שהייתי צריך להוציא מהמערכת. מה שכן, בפעם הבאה שווטס ורות' מלוהקים שוב כזוג נשוי, אני כבר לא אאמין שמדובר בצרוף מקרים.

לוס אדגר הוא נער מושלם. מצטיין בלימודים, מנהיג נבחרת האתלטיקה של בית הספר, נואם מבוקש בכנסים של התיכון ומועמד בטוח להתקבל לאחת האוניברסיטאות הטובות בחוף המזרחי. הוא פופולרי, נחשב לחבר טוב בעיני שותפיו לספסל הלימודים והחיוך שלו כובש את מי שרק חושב לרגע לכעוס. כל זה אינו מובן מאליו מאחר ולוס התחיל את חייו במקום אחר לגמרי. הוא גדל באזור קרבות באריתריאה, שם ילדים מאומנים להיות לוחמים לפני שהם יודעים קרוא וכתוב. בגיל שבע, חולץ ממולדתו ואומץ בידי איימי ופיטר, זוג אמריקאי לבן שהחליט להשקיע את מרב המאמצים בהפיכתו של לוס לאזרח אמריקאי למופת.

היחידה שמטילה ספק ביושרו של לוס, היא הארייט וילסון, המורה להיסטוריה. היא מזמנת את אמו של לוס לשיחה בעקבות עבודה שהגיש, בה הוא כותב מנקודת מבטו של פילוסוף אנטיקולוניאליסט שהטיף לאלימות כאמצעי לשחרור. בחירת הנושא גורמת לגברת וילסון לחשוד שלוס גם מאמין בנקודת מבטו האלימה של מושא עבודתו. בנוסף, במהלך חיפוש בלוקר של לוס, מצאה גברת וילסון שקית נייר ובה זיקוקים לא חוקיים. בעוד החשדות עצמם מוטלים בספק ולוס טוען שהמורה מתנכלת לו באופן אישי, איימי ופיטר צריכים להתמודד עם האפשרות שבנם המושלם הוא אולי לא נשמה טובה כפי שכולם בטוחים.

לכל אורכו, פנים רבות לאמת מבקש לנהל דיון סביב ההאשמות של גברת וילסון וטיבו האמיתי של לוס. הנושא הוא פחות האם תלמיד למופת מסוגל לעשות דברים לא כל כך מופתיים, אלא יותר האם הציפיות ממנו בכלל הגיוניות. לוס עצמו מודה שעצם היותו שחור מביא לכך שאין לו את הפריבילגיה להיות בינוני. הוא צריך להיות יותר טוב מכולם ולשמש אבוקה ששאר התלמידים בני המיעוטים ילכו בעקבותיה, או להפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה לא מחמיאה. במילים אחרות, או שיהיה הכי טוב בשכבה, או שילך לחפש את החברים שלו באיזו סמטה מאחורי מועדון חשפנות סליזי.

הדמות שעוברת את המסע הממושך ביותר לאורך הסרט היא איימי, אמו המאמצת של לוס. היא זו שמתמודדת ראשונה מול האשמותיה של גברת וילסון וזו שצריכה לבחור לאיזה נרטיב להאמין: זה שהיא ובעלה השקיעו עשור בקיומו, לפיו בנם הוא הדבר המדהים ביותר בתולדות בית הספר, או זה של המורה שלבדה טוענת כי מדובר באדם אלים מטבעו שמעולם לא השתחרר מהחינוך המיליטנטי לו זכה בטרם הגיע לאמריקה. זה מעניין כי הארייט וילסון הופכת כאן לגרסה מודרנית של טילי מ"נחש מי בא לסעוד" וסטיבן מ"ג'אנגו ללא מעצורים". היא אדם שחור המאשים אדם שחור מצליח יותר בכך שהוא בוגד בגזעו. זו הסתכלות שמעידה על דעה קדומה עצמית, כאילו קיים רף מסוים שאדם שאינו לבן לא אמור לעבור ואם מישהו אפרו-אמריקאי עבר אותו, הוא בוודאי מרמה על מנת לקנות את לב הלבנים.

גם הארייט וילסון היא לא מפלצת. לוס מתאר אותה כמי שמתנכלת לתלמידים שאינם עומדים בציפיות שלה, או הופכת אותם לסמל למשהו שאינם חשים חלק ממנו. הוא מזכיר תלמידה אחרת שהארייט נוהגת לרמוז שוב ושוב לחוויה מינית קשה שעברה כדרך לבודד אותה כסמל למאבק בכוחניות הגברית. זו נקודת המבט שלוס מציג בתור תלמיד, אלא שלהארייט וילסון יש חיים פרטיים שהתלמידים אינם מודעים אליהם. היא היחידה במשפחתה שתומכת באחותה חולת הנפש רוז ואף מביאה אותה שתגור בביתה במקום במוסד סגור. הארייט, למרות הנוקשות שהיא מציגה כלפי חוץ, מאמינה שתפקידה כאשת חינוך הוא לעזור לתלמידים שנפגעו ולהוות דוגמה של עזרה לזולת. היא מנהלת מאבק אבוד מול מנהל בית הספר, המיודד עם משפחת אדגר, על מנת שישמע את גרסתה ולמעשה, לא באמת רודפת את לוס כמו שהיא אומרת דברים שאף אחד לא רוצה להאמין בנכונותם. כולם רוצים שלוס יהיה מודל לחיקוי ורק הארייט וילסון, במעט הזמן הפנוי שיש לה, מנסה להזהיר מפני בועה שלדעתה עומדת להתפוצץ.

אז מי הוא לוס האמיתי? תסריט חד יותר היה משאיר את השאלה הזו פתוחה ורק מפזר רמזים שיאפשרו לצופים לבחור בעצמם את הנרטיב שיותר הגיוני בעיניהם. למרבה הצער, ג'וליוס אונה שכתב וביים את פנים רבות לאמת, החליט שצריכה להיות תשובה חד משמעית. זה מפספס לדעתי את מה שהסרט בונה לקראתו, כי דווקא האמביוולנטיות לגבי האמת והסתירות בין הגרסאות של לוס ושל גברת וילסון, הן מה שמשאיר את הסיפור מעניין. בכל פעם שאונה מתחיל לענות ברצינות על שאלות גדולות, משהו מהתחכום של התסריט אובד והוא נעשה שטחי יותר.

גם לא עוזר שהסרט מלא בקווי עלילה משניים שמתחילים ולא ממש מתקדמים לשום מקום. בין אם זה ההבדל בין סוג המשפחה שפיטר רצה לזו שאיימי רצתה, איומים שגברת וילסון סופגת ממקור מסתורי, או תחרות הדיבייט שלוס אמור להשתתף בה, הדברים האלה לא מתקדמים מעבר לנקודת הפתיחה. לא כל פרט בסיפור צריך להתפתח לסיפור משלו, כך למשל הסיפור של דה-שון שסולק מנבחרת הריצה ומשמש תמונת מראה ליחס שלוס מקבל מההנהלה, מעביר את המסר בצורה ברורה מבלי להסתבך יותר מדי. מצד שני, לקראת סוף הסרט נרמז שיש רובד נוסף לסיפור הזה ואין שום התיחסות מעבר לנקודה זו. עד שיש סיפור משני שלא נמרח סתם, פותחים אותו פתאום מחדש רק כדי לא לעשות עם זה כלום. הבעיה הכי גדולה היא עם דמותה של סטפני קים, תלמידה שהסרט מתנהג כאילו יש סוד אפל שקשור בה ויכול לשנות את הכל, אבל בעצם לא תורמת שום דבר לעלילה. אם היו מוציאים כל אזכור של סטפני מהסרט, ההשפעה היחידה הייתה שהסרט היה קצר יותר בעשר דקות. דמות מיותרת לחלוטין שכל הזמן עושים טיזינג כאילו היא הולכת להפוך את הסיפור על ראשו.

טעות נוספת של ג'וליוס אונה היא בכך שניסה להשתמש בהוריו של לוס כיצוג לנקודת המבט של הקהל. אם כי פה הטעות היא לא בכתיבה, אלא בביצוע. אין בין השחקנים שום כימיה ולמעשה, אני אפילו לא בטוח שקראו את אותו תסריט. נעמי ווטס דרמתית יתר על המידה, מה שגורם לסצנות בהן היא אמורה להיות אם גאה עם חיים מושלמים להפוך ללא אמינות. בינתיים טים רות' כנראה היה מאוד עייף בזמן הצילומים, כי לא נראה שהוא בכלל מנסה לשחק. קשה להזדהות עם נקודת המבט שלהם, כשלא נראה שהשחקנים עצמם עוקבים אחר הסיפור.

קלווין הריסון ג'וניור מוצלח רוב הזמן בתפקיד לוס. התגובות שלו לא תמיד טבעיות, מה שכנראה נובע מהוראות בימוי לא נכונות. הוא מחייך הרבה יותר מדי בזמן עימות ולא מאבד את קור רוחו, מה שהיה יכול לעבוד לולא המטרה של הסרט הייתה להציג סימני שאלה סביב החשדות כלפיו. כשטוענים כלפיך שאתה אדם אלים ומסוכן, מותר להתעצבן או לפחות להראות מוטרד. אוקטביה ספנסר היא השחקנית המצטיינת על הסט והיחידה שנראה שלחלוטין הבינה את הדמות אותה היא מגלמת. היא מציגה את הארייט וילסון בתור אישה דעתנית שמנסה ליצור רושם של עוצמה ושמירה על הכללים כלפי חוץ, אבל נאלצת שוב ושוב להתמודד עם הפתעות לא נעימות ועם העדר תמיכה. היא לא מוצגת כדמות של נבל, אבל הצליחה לגרום לי להיות נגדה באמצעות התנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית. מצד שני, החיים שוב ושוב מערימים עליה קשיים, בין אם דרך המחלה של אחותה, או יחס מזלזל מצד המנהל, וספנסר מעבירה היטב את התסכול שנמצא מתחת לפני השטח.

לפנים רבות לאמת יש רגעים מוצלחים. הסיפור המרכזי בנוי בצורה מעניינת, למרות ריבוי הסחות הדעת לאורך הדרך. הביקורת על הגזענות הממוסדת באמריקה שבוחרת לטפח בני מיעוטים על פי סטנדרטים מסוימים, בזמן שאותם סטנדרטים הם תקרת זכוכית בלתי חדירה עבור אחרים, מוצגת בצורה ברורה. בהחלט מדובר בנושא ראוי לדיון וטוב שהסרט מדבר עליו מבלי להתחמק. האכזבה היא מכך שהדיון הזה לא מספיק עבור ג'וליוס אונה, שהתעקש להעמיס עוד ועוד דרמות ועלילות משנה לא מעניינות, כמו גם ההתיחסות שלו לסיפור כאל סרט מתח עם סוף מוחלט ולא כאל יצירה עם מקום ליותר ממסקנה אחת. בין זה לבין דמויות שמגיבות בצורה לא טבעית לסיטואציות מורכבות, פנים רבות לאמת הוא אמצעי לא משויף להעברת רעיון מרתק. יש הרבה מקום לשיפור, אבל אסור להתעלם מהמסר בבסיסו של הסיפור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s