ביקורת: מי שעומד מאחורי

MV5BYzBkMzAyMDUtZTFkZS00OWUyLTgwM2ItNGI3MTQ5NzA3NTVkXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

יש תחושה מוזרה בכל פעם שמבקרים בבית של משפחה אחרת. הם אולי אנשים מאוד נחמדים, אבל הדברים הקטנים נראים כל כך תמוהים. הם לא אוכלים בשעה שאתה רגיל אליה, אלא חצי שעה מוקדם יותר, כשאתה עדיין לא רגיל לפתח תאבון. יש חדר שאסור להיכנס אליו כי הוא רק להורים, או שצריך להוריד נעליים בכניסה ולהיפרד מהן להמשך הערב, כאילו מישהו באמת מבטיח לך שיהיו שם כשתזדקק להן. הם ממשיכים ביניהם שיחה שלא היית מעורב בתחילתה, כך שאתה יודע את כל הפרטים על החלפת הירך של חנה, אבל אין לך מושג מי זו לעזאזל חנה. יש בכניסה את העיתון המתחרה, זה שההורים שלך לא קוראים, והתפריט בטלוויזיה הוא של החברה שאתה רגיל אליה, אבל מה זה השלט המוזר הזה ולמה יש לו חלק נשלף?

בקיצור, בין אם מדובר בחבר או מאהב, הפגישה הראשונה עם המשפחה היא מביכה, במיוחד כאשר אינה מתבצעת על קרקע נייטרלית, אלא בבית שבו יש יותר צלחות על הקיר מאשר במטבח. אי אפשר שלא לחוש בחוסר נוחות כשלא נמצאים בסביבת המחיה הרגילה וכן, זו הייתה שלילה מרובעת. אתה רוצה לשתות כוס מים, אבל אין לך מושג איך מתפעלים את הברז במקרר. אז אתה מוזג לעצמך מים מהברז ומיד מתחרט כשאתה רואה את הצבע שלהם, במיוחד כשאתה נזכר שלמים לא אמור להיות צבע. אתה רוצה ללכת הביתה, או לפחות להביא חלק מהבית שלך לכאן, כדי להפסיק להרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך ולא מבינים את הברברי שדורך על השטיח עם נעליים. אתה רוצה, אבל אי אפשר, כי לא פחות מהרצון לחזור הביתה, אתה רוצה להפוך את המקום הזה לבית השני שלך.

גרייס ואלכס הגיעו לבית הוריו בכדי לקשור עצמם בברית נישואין. ב"בית" אני מתכוון לאחוזה ענקית עם משרתים, מעברים סודיים ודיר עזים, וב"הוריו" אני מתכוון למשפחת לה דומס המפורסמת. בסוף המאה ה-19, החל סבא של סבא של אלכס למכור כרטיסי משחק, עסק שהלך וגדל עם הדורות לכדי אימפריה של משחקים. אלכס, אחיו דניאל ואחותם אמילי הם היורשים של האימפריה וגם אם אינם בקשר הכי טוב זה עם זה, כולם צריכים להיות נוכחים ביום החתונה. אפילו לא חייבים להגיע לחתונה עצמה, רק שיהיו שם בחצות כדי לשחק משחק.

המסורת של בית לה דומס מכתיבה כי בחצות שאחרי החתונה, מוזמנים המצטרפים החדשים להשתתף במשחק עם שאר המשפחה. המשחק נקבע בידי קופסה אותה קבל מייסד השושלת מאדם בשם מר לה בייל זמן קצר לפני שהעסקים החלו לפרוח. גרייס חייבת להשתתף במשחק, איזה שלא יהיה, ולא חשוב כמה היא עייפה מהיום הארוך ורק רוצה לממש את נישואיה עם בעלה החדש. אחרי הכל, מסורת זו מסורת והיא רוצה לעשות רושם טוב על משפחתה החדשה. היא שולפת קלף לפיו עליה לשחק מחבואים. רעיון תמים לכאורה, במיוחד כאשר מבצעים אותו בבית כל כך גדול, אבל רק לאחר שהמשחק מתחיל, גרייס מגלה שזה הקלף היחיד שלא רוצים לשלוף. לפי הנחיותיו של מר לה בייל, מחבואים משחקים כך שהכלה מסתתרת ושאר בני המשפחה מנסים לצוד אותה בעזרת כלי נשק עתיקים על מנת לקיים טקס פולחני לפני עלות הבוקר. אתם יודעים, כמו בכל המשפחות.

"מי שעומד מאחורי" לא מסתיר את זה שהוא סרט אימה. הוא אפילו לא מחכה שניה כדי להראות את בני המשפחה צדים מישהו. המסתורין היחיד שבכלל קיים כאשר גרייס צועדת למזבח (של החתונה, לא השני) הוא למה הם עושים את זה. אלכס מזהיר אותה שהמשפחה שלו בעייתית, דניאל מגיע לחתונה שיכור ואמילי מגיעה באיחור עם שאריות קוקאין על האף, סימן למחיר הנפשי שליל הכלולות עשוי לגבות מכולם. עדיין, סיפור הרקע שמאחורי המרדף הוא הדבר הגדול היחיד שלא ידוע עשר דקות לתוך הסיפור וגם אותו מציגים עוד לפני תום המערכה הראשונה.

מה שמעלה את השאלה, איך סרט יכול להפתיע כשהוא מילולית חושף את הקלפים כבר על ההתחלה. התשובה היא להפוך את המרדף עצמו למעניין. גם "מקס הזועם: כביש הזעם" מגלה כמעט את כל מה שצריך לדעת בחצי השעה הראשונה, אבל הוא מחזיק את הצופים מרותקים למסך כי העיקר הוא המרדף. מי שעומד מאחורי נוצר בגישה דומה, אם כי פחות מסעירה מכביש הזעם ועם פחות גיטרות יורות אש. הוא לא מפחיד או מותח כמו שהוא, באופן קצת מפתיע, מבדר.

למרות התחלה רצינית, ברגע שהמרדף עצמו מגביר הילוך, הסרט מפסיק לחלוטין עם האשליה שהוא משהו מעבר לשילוב של גור והומור שחור. הדרמות המשפחתיות נדחקות לטובת ויכוחים באלו כלי נשק מותר להשתמש, הדמויות המוקצנות משתלבות פתאום בצורה טבעית יותר בסיטואציה ושמלת הכלולות של גרייס הולך ונהרסת ככל שהלילה מתקדם. לפני שהחל המשחק, תהיתי למה היא עדיין לובשת את השמלה כמה שעות אחרי החתונה ולמה, ברגע שהיא יודעת שעליה להסתתר, אינה מחליפה לבגד פחות מסורבל ובולט לעין. מה שנראה כמו חור ענק בסיפור, מתגלה כבחירה סגנונית שאת ההצדקה לה שומרים ממש עד לסוף הסרט. אין סיבה פרקטית לכך שגרייס מסתובבת כל הלילה בשמלה, אבל זו דרך נוחה להראות את התקדמות הזמן ואת המידה בה האשליה של חיים חדשים מושלמים הולכת ונשחקת בעיניה.

מעניין שהבמאים מאט בטינלי-אולפין וטיילר גילט ידעו להשתמש בסימבוליזם חכם יחסית כמו השמלה, או תמונות ברקע שמרמזות על טיבן האמיתי של הדמויות העומדות לפניהן, כי רוב הזמן, הבימוי הוא הסיבה שהסרט לא באמת מפחיד. בסצנות ריצה או קרב, המצלמה רועדת ויוצאת מפוקוס מדי פעם, כך שבלתי אפשרי חלק מהזמן להבין מה קורה על המסך. הצלם גם מחזיק את המצלמה ביד כך שהיא מתנדנדת כשגרייס נמצאת לבד ומנסה להסתתר, או להגיע לנקודה מוגנת בבית. אני לא מבין את הבחירה הזו, כי היא עושה את הנוכחות של הצלם מורגשת, מה שמוריד את אפקט המתח. לו היו נעזרים במצלמה נייחת שמדגישה כמה שטח ריק יש סביב גרייס, גם היה קל יותר לשמור על הספק האם מישהו צופה בה, או מסתתר בצללים וגם היה קל יותר להבין מה המרחק שלה ממקום בטוח. הרבה יותר קשה לחוש אימה כשלא מצליחים למפות את החדר בראש, כי אין תחושה של בטחון שאפשר לנפץ. מנגד, הבמאים גם עשו טעות קלאסית כאשר יותר מפעם אחת מקמו את הדמויות כך שאפשר לראות יותר מדי בקלות את הנקודה בה עומד לקרות משהו. כשבמחצית הימנית של המסך יש מישהי שמנסה להסתתר ובמחצית השמאלית יש דלת, הדבר הכי פחות מפחיד שאפשר לעשות זה שמישהו יפתח את הדלת.

למרבה המזל, התזמון הקומי של מי שעומד מאחורי מציל אותו מלהיות סתם סרט אימה גנרי. זו לא קומדיה לכל אורך הדרך, אבל התסריט עושה עבודה טובה בשבירת השגרה באמצעות רגעים של מודעות עצמית, או סתם אבסורד מרענן. בני משפחת לה דומס הם לא זומבים חסרי מחשבה ואין להם פתאום חסינות מכל מיני דברים רק כי זה נוח לעלילה. הם בני אדם, כל אחד עם אופי משלו, שלמעשה מנהלים ביניהם דיון האם יש טעם בכל המרדף, או שהם עצמם קורבן למתיחה בת יותר ממאה שנה. הם מונעים מפחד, לא מסדיזם או נאמנות עיוורת ובהתחשב בנסיבות, אפשר בהחלט להבין את הדילמה המוסרית בה הם שרויים. אפשר גם לתהות למה אלכס התעקש להתחתן עם גרייס אם ידע שקיימת בכך סכנה. הסרט נוגע לרגע בשאלה הזו, אבל לא מספק הסבר אמיתי.

למעשה, יש הרבה דברים לא מוסברים בסרט. מכוניות שעובדות בצורה לא עקבית, גופות מרקיבות שכבר מזמן היו אמורות להיות לא יותר מערמה של עצמות, היכולת של גרייס להרים את עצמה ממקום קשה במיוחד וחוסר היכולת לעשות זאת שוב כשיש לה יותר תמיכה. מי שעומד מאחורי בהחלט לא חף מטעויות ועצלות תסריטאית. עד כמה שהכתיבה מספקת רגעים קומיים מפתיעים ודמויות עגולות יחסית, היה מקום להעביר את התסריט עוד גרסה או שתיים לפני תחילת הצילומים.

השחקנים בסרט מציגים רמות שונות של כשרון. סמרה ויבינג, המגלמת את גרייס, היא בהחלט תגלית שראוי למצוא ביותר תפקידים ראשיים בעתיד. האוסטרלית בת ה-27, שהופיעה בתחילת דרכה ב"קרוב רחוק", כפי שהחוק באוסטרליה מחייב, נמצאת בתהליך של הפיכה משחקנית משנית למישהי שיכולה להחזיק סרט שלם על כתפיה. בהתחשב בכמות זמן המסך בו ויבינג נמצאת לבד מול המצלמה ובסיטואציות המלחיצות ששאר הדמויות גורמות להן, היה חשוב למצוא מישהי בעלת יותר מהבעה אחת, שמסוגלת להעביר שלבים שונים של כאב ויאוש בלי לציין אותם מפורשות. ויבינג עומדת במשימה ולמרות שעוד יש מקום לשיפור, הסרט לא היה מוצלח באותה מידה לולא היכולת שלה להשאיר את גרייס דמות מעניינת ומעוררת אהדה.

אדם ברודי מוצלח בתפקיד דניאל, שלא בטוח אם יש אפילו שניה אחת בסרט בה הוא לא שתוי ועם זאת, הוא באופן עקבי החד מבין בני המשפחה. ברודי מגלם אותו כאדם חכם בעל ספקנות בריאה, אבל כזה שבמידה מסוימת כבר נכנע לתכתיבי המסורת והבין שאין אפשרות לברוח מהגורל. בשלב מסוים, השטיק שלו מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי, אבל הוא מוצלח כל עוד המינון נכון. לעומת זאת, אנדי מקדואל מזכירה שגם בשיא הצלחתה, היא לא הייתה שחקנית טובה במיוחד והנרי צ'רני בתפקיד אב המשפחה הוא בכלל ליהוק לא מתאים (ולא רק כי לקח לי זמן להבדיל בינו לבין ג'ון רלסטון, המגלם את המשרת סטיבנס). ניקי גואדני מגלמת את הדודה הלן והמשחק שלה הוא הדבר היחיד שיותר מוגזם מהתסרוקת שלה. נראה שעד סוף הסרט, הוא לא בטוחה איזה מבטא אמור להיות לה, למרות שמתבקש שזה יהיה אותו מבטא כמו לאחיה.

אחת הקלישאות השנואות עלי בסרטי אימה היא כאשר אדם רגיל לכל דבר נעשה פתאום גיבור פעולה או רוצח מסוכן ללא תהליך שמוביל לכך. מי שעומד מאחורי מצליח להיות בנוי כולו סביב הקלישאה הזו ועדיין לבדר. הגורם המכריע טמון בכך שיוצרי הסרט מודעים לכמה שהוא מוגזם ולא רק שהסרט צוחק על עצמו מדי פעם, הוא גם לא מנסה להיות משהו מעבר לקומדיית אימה. סצנת הפתיחה מבטלת כל אפשרות לטעות ולחשוב שמדובר בדרמה רומנטית שהופכת פתאום לסרט אלר לגמרי. לפעמים דבר כזה גורם לבעיה, כי אלמנט ההפתעה הולך לחלוטין לאיבוד כאשר הטוויסט הגדול נחשף עוד לפני שהסיפור מתחיל. במקרה הנוכחי, מדובר דווקא בהקלה. הסרט לא מוכר לקהל בולשיט ולא מנסה להסתיר את טיבו האמיתי. מדובר בשעה וחצי שרובה סובבת סביב אלימות והומור שחור, כך שטוב לדעת מראש למה נכנסים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s