ביקורת: היו זמנים בהוליווד

once_upon_a_time_in_hollywood_ver9_resize.jpg

 

כמה טרנטינו זה יותר מדי טרנטינו? את השאלה הזו כדאי שתשאלו את עצמכם לפני הצפיה ב"היו זמנים בהוליווד". הסרט הזה הוא פחות או יותר הדבר הכי טרנטינואי שקוונטין טרנטינו אי פעם טירנטן. כמעט כל טרופ שהבמאי הפופולרי השתמש בו בעשרים ושבע השנים האחרונות, מצא דרך לסרטו החדש, אפילו אם רק בתור אזכור ברקע. יש אנשים קשוחים לבושים בשחור ולבן, יש מערבונים, יש קונג-פו. למעשה, כל השלושה מופיעים באותה סצנה. יש נאצים מתים בצורה גרפית, יש נשים יחפות, יש קלוז-אפים קצת קרובים מדי על אוכל, יש מוזיקה נוסטלגית ומסעדות מפעם, יש בית גדול בו מתרחש עימות חשוב.

זו תהיה טעות לטעון שטרנטינו לא ממחזר, כי כל הקריירה שלו בנויה על שימוש ברעיונות של אחרים ליצירת סיפור חדש. אף אחד לא עושה את זה טוב כמותו, מה שהופך אותו למעתיקן המקורי ביותר בעולם. התרומה שלו לתרבות הפופ, גם אם היא נסמכת במידה רבה על דברים שנעשו לפניו, כל כך גדולה, שמחוץ לקולנוע בו ראיתי את היו זמנים בהוליווד יש מסעדה איטלקית בשם טרנטינו ולפני ההקרנה, הייתה להקה שנגנה שירים מוכרים מסרטים קודמים שלו. אלא שבעוד אנחנו מחקים את מה שרואים ביצירות שלו, קוונטין טרנטינו יצר יקום סינמטי משלו שדומה לשלנו, אבל משחק לפי חוקים קצת שונים. היו זמנים בהוליווד הוא, נכון לעכשיו, השיא של היקום הזה.

ריק דולטון היה כוכב של סדרת טלוויזיה מצליחה בשנות החמישים, שירד מגדולתו לאחר סוף העשור. הוא גם הופיע במספר סרטי אקשן שהפכו לקאלט, אבל לא עזרו לקריירה שלו לנסוק. נכון לפברואר 1969, דולטון הוא כוכב-עבר שמוזמן להופיע כנבל בסדרות חדשות על מנת לקדם כוכבים צעירים ממנו והסיכוי היחיד שלו לגלם שוב את הדמות הראשית, הוא במערבוני ספגטי ושאר הפקות איטלקיות בבימוי אנשים בשם סרג'יו. בינתיים, ריק לומד את השורות לפיילוט בביתו שבברלי הילס, ממש ליד ביתם של רומן פולנסקי ושרון טייט.

את ריק מלווה לכל מקום כפיל הפעלולים שלו, קליף בות'. מעבר לכך שהקריירה של קליף קשורה בזו של ריק, הוא גם משמש עבורו נהג אישי, תיקונצ'יק ושאר פעולות קטנות ששחקן מכובד לא אמור לעשות בעצמו. בנוסף, קליף הוא איש סודו של ריק, תמיד קשוב ומוכן לתת עצה טובה ומלווה את השחקן השתיין ברגעי המשבר שלו. יתכן וקליף באמת מחבב עד כדי כך את מעסיקו, אבל יכול להיות שהקשר הצמוד ביניהם גם קשור לכך שהרבה מתאמי פעלולים מסרבים לשכור מישהו שהרג את אישתו ויצא זכאי, וריק הוא היחיד שיכול לשכנע אותם לקחת את הסיכון.

כשמביטים לאחור על הפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו, נראה שהוא נטש בשלב די מוקדם את הברומנס כמוטיב מרכזי בסיפור. היה את הקשר בין מיסטר וייט ומיסטר אורנג' ב"כלבי אשמורת", אבל לאחר מכן, אלה יותר קשרי עבודה או גורל כפוי מאשר חברות של ממש. וינס וג'ולס לא יושבים בדיינר כי הם אחוקים, אלא כדי להירגע אחרי יום עבודה לא פשוט. דוקטור שולץ אמנם מתחבב על ג'אנגו, אבל הם נעזרים זה בזה להשגת מטרות שונות כמו שותפים עסקיים. הדמויות השונות ב"שמונת השנואים" עסוקות בפתרון תעלומה, אבל גם אלה שיש ביניהם קשרים מעבר למסבאה בה רוב הסרט מתרחש, אינם קולעים להגדרה המקובלת של חברים.

אולי מהסיבה הזו, כל כך מוזר לצפות בהיו זמנים בהוליווד ולהבין שהסיפור למעשה ממוקד בשתי הדמויות הגבריות האלה. הם לא יוצאים למסע נקמה, מחפשים אוצר, או נרדפים בידי החוק. מדובר בשני גברים מבברלי הילס שמסתדרים ממש טוב ביחד והגורלות שלהם קשורים זה בזה.

או שאולי זו רק מראית עין. בעוד נראה שריק בהחלט רואה בקליף יותר ממישהו שעובד עבורו, ישנם רגעים בהם הבדלי המעמדות ביניהם, בחברה מערבית בה לא אמורים כביכול להיות מעמדות, יוצרים הפרדה. ריק מסיים את היום לבד בבית גדול עם ברכה באזור יוקרתי, קליף מסיים אותו בטריילר צנוע מאחורי דרייב אין, כשהוא מאכיל את הכלבה ורואה קצת שטויות בטלוויזיה. למרות שהם מגיעים ביחד לכל מיני מקומות, יש הרבה פעמים רגע בו ריק נלקח הצידה לשיחה של גדולים, בעוד קליף ממתין מאחורי הקלעים, או על הבר, עם שאר פשוטי העם. נראה ששניהם בסדר עם זה, אולי כי קליף הוא משרת נאמן ששמח שמצא פטרון, וריק שמח שמצא מישהו שלא אומר לו שעבר את השיא ואינו רלוונטי יותר.

זה אחד מהרבדים השונים שמסתתרים בהיו זמנים בהוליווד, סרט שאומר הרבה, אבל צריך כמה שעות, או אפילו ימים, של מחשבה כדי לפרום את הפקעת ולהבין מה בכלל הנקודה שלו. הוא מתרחש במציאות החלופית שהתחילה בסרט קודם של טרנטינו, זו שנראית כמו שלנו, רק שהכל טיפה שונה. רוב הדמויות המשניות בסרט מבוססות על אנשים אמיתיים, מה שמעיד על תחקיר מעמיק אודות הוליווד של התקופה. ריק דולטון אמנם לא קיים במציאות שלנו, אבל הדמות שלו שואבת הרבה השראה מטיי הרדין, כוכב הסדרה "ברונקו" שזוכה לאזכור עקיף בספר אותו ריק קורא על בוקר שזמנו עבר. הקשר בינו לבין קליף מבוסס במידה רבה על הקשר האמיתי בין ברט ריינולדס וכפיל הפעלולים האל נידהם (שהפך בזכות ההכרות עם ריינולדס גם לבמאי). למעשה, הקשר לברט ריינולדס היה אמור להיות אפילו בולט יותר מאחר והשחקן הוותיק לוהק לתפקיד קטן בסרט, אך נפטר לפני הצילומים והוחלף בברוס דרן. אם זה לא מספיק, ג'יימס מרסדן מגלם את ריינולדס הצעיר בסצנה שירדה בעריכה ובוודאי שמורה לאיזו גרסת במאי שתצא בעתיד.

מעבר לדמויות עצמן, טרנטינו משתמש בהיו זמנים בהוליווד גם כקפסולת זמן לסוף שנות השישים. בזמן שהקריאות לשלום ואהבה חופשית הלכו ופינו את מקומן לטרגדיות אמיתיות בהשפעת סמים (כולל האלימות הקשה בפסטיבל אלטמונט והכת של צ'רלס מנסון), טרנטינו מציג שורה ארוכה של טעימות מהתקופה. הסרטים המוצגים בקולנוע, הרכילות העסיסית, ההיפים שמופיעים באמצע הרחוב, המוזיקה ברקע, המסעדות הפופולריות, שערי מגזינים שעוצבו במיוחד כך שיתארו את הקריירה של ריק דולטון. מידת ההשקעה בשחזור התקופתי מדהימה, במיוחד בהתחשב בכך שזו עדיין מציאות חלופית, כך שהיה מקום לחפף פה ושם בתרוץ של קו זמן שונה. אבל לא אצל טרנטינו, הוא רוצה שנראה כל שלט שנדלק בהוליווד כאשר השמש שוקעת ונעקוב אחרי מה שהדמויות שומעות ברדיו בכל פעם שהן ליד מכשיר. כמו "להיות שם" של האל אשבי, שהפך לקפסולת זמן של השנה בה צולם בזכות התמקדות מרובה בשידורי הרדיו והטלוויזיה של התקופה, היו זמנים בהוליווד נותן טעימה מהעולם של לפני חמישים שנה והוא הולך עם זה עד הסוף, לפחות בכל הנוגע לפרטי הרקע.

לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מגלמים את התפקידים הראשיים ובעוד הסרט מאוד מתבסס על הקשר בין ריק וקליף, נראה שכל אחד מהשחקנים חזק יותר דווקא כשהוא נפרד מעמיתו. שלוש הסצנות הטובות בסרט הן כאלה בהן דיקפריו, פיט או מרגו רובי, המגלמת את שרון טייט, נושאים את הסצנה על כתפיהם. עבור דיקפריו, אלה הצילומים של הפיילוט שמוציאים ממנו הופעה נפלאה במהלכה המצלמה עוקבת גם אחר הטעויות של ריק והנסיונות שלו לתקן אותם על הצד הטוב ביותר, כאשר מדובר בצומת דרכים שיכול להרים או למוטט סופית את ההערכה העצמית שלו. עבור פיט, מדובר בסצנה בה קליף מסתובב במתחם בו צולמו בעבר מערבונים ומנסה לאתר את הבעלים של המקום. זו סצנה מורטת עצבים שלא קורה בה הרבה, אבל כל הזמן יש ציפיה לרע ביותר. מרגו רובי, השחקנית בעלת החיוך השובה ביותר בצד הזה של ג'וליה רוברטס, מגלמת את טייט כמישהי שעדיין לא רואה בעצמה כוכבת ומתלהבת מדברים קטנים שמגיעים בעקבות הופעה בסרטים. הסצנה בה היא בודקת אם תוכל להיכנס בחינם להקרנה של סרט בכיכובה, כאשר מנהל הקולנוע מנסה להיזכר מי היא, והמשכה כאשר היא מאזינה לתגובות הקהל לסרט, ממסגרים את טייט כאישה מקסימה ומלאת שמחת חיים. אם אתם יודעים משהו על שרון טייט האמיתית, ברור לכם למה טרנטינו כל כך טרח להציג את הצד הזה שלה. אנחנו לא רוצים שיקרה לה משהו רע, למרות שברור לאן הסיפור מוביל.

יצאתי מההקרנה עם תחושות מעורבות ונדרשו לי לפחות יומיים כדי להצליח ולעשות סדר בראש. ככל שאני משחזר את הסרט בזכרון, ככה הוא נראה יותר עמוק ושלם. זה הגיוני שהרושם הראשוני היה מבולבל, כי טרנטינו יצר עולם שלם עבור 160 דקות שהגיעו בסופו של דבר למסך. כשרואים עולם מלא פרטים, שלכל הערה ותמונה ברקע יש סיפור משל עצמן, זה המון מידע לדחוס בבת אחת. ככל שעובר הזמן ואני מצליח להתמקד מחדש בכל סצנה, אני רואה יותר בברור את סיפור המעמדות, את הנקודות בהן המציאות הזו שונה משלנו, את מקומות החיבור, את הרמזים המטרימים, את הסיבה לכך שהסרט מסתיים כפי שהוא מסתיים ואת ההגיון מאחורי הסצנות המתמקדות בחיי היום יום של שרון טייט לעומת העלמה כמעט מוחלטת של בעלה רומן פולנסקי, אדם שחשיבה עליו מיד תעכיר את האווירה. הסרט מתרחש במה שנתפס כסופה של תקופה ונראה שטרנטינו מנסה כמעט להציל את התקופה הזו ולהראות איך הייתה ממשיכה במציאות שלו.

סרטו הבא של טרנטינו אמור להיות האחרון. בעוד אני לוקח הודעות פרישה בערבון מוגבל (זוכרים שסטיבן סודרברג פרש לפני כמה שנים? גם בנטפליקס שעבורה הוא ביים שני סרטים חדשים השנה לא זוכרים), מעניין אותי לראות לאן הכל מוביל. בהנחה שגם הסרט האחרון שלו יתרחש בטרנטינוברס, זה יהיה הסיכום שלו לסיפור שנמתח למעשה על פני יותר ממאה שנה. אולי יהיה המשך ישיר למאורעות היו זמנים בהוליווד. אולי יקשר אותם לארוע מוקדם יותר, או בכלל יציג הבט חדש של העולם החלופי. מה שלא יהיה, אני כרגע מסוקרן יותר מאי פעם לגבי הצעד הבא של טרנטינו.

היו זמנים בהוליווד הוא סרט שלא מומלץ לראות רק פעם אחת. אם אהבתם אותו, תרצו לצפות בו עוד כמה פעמים כדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים והרמזים שמובילים לסופו. אם נמאס לכם כבר מהשטיקים של טרנטינו, עדיף שתסתפקו באפס צפיות, כי הוא מגביר כאן הילוך לקראת הסינגולריות בה הטרופים שלו הם אלה שיכתיבו את התסריט ולא להפך. אחרי הרושם הראשוני המבולבל, נראה לי שאני אוהב את הסרט הזה. יש בו הגיון פנימי מאוד איתן, רק שצריך הפסקה מהצפיה בכדי לפנות בראש מקום להבחין בו. זה לא הסרט הכי שנון או מרגש שטרנטינו יצר, אבל זה בהחלט הסרט שהכי משקף את החזון הפרטי שלו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s