ביקורת: פרזיטים

parasite-french-movie-poster_resize.jpg

 

החברה הדרום קוריאנית מבוססת במידה רבה על אתיקות חברתיות, מעמדות במקום העבודה וכבוד על בסיס גיל. עבורם, כניסה לבית מבלי לחלוץ נעליים, קבלת מתנה ביד אחת או פניה לאדם בשמו הפרטי מבלי שבקש זאת, נחשבות להתנהגות מאוד לא מנומסת שעלולה אף להוביל לניתוק קשר. בעוד הדרום קוריאנים מרשים לעצמם להתגמש עם משפחה וחברים ומאוד פתוחים להשפעות מערביות, הם עדיין מיחסים חשיבות רבה לטקסים קטנים שעבור הישראלי הממוצע יראו כבזבוז זמן או כחוסר פתיחות.

איכשהו, דרום קוריאה היא גם החברה ממנה יצא בונג ג'ון-הו, אחד הבמאים הפחות צפויים שפועלים כיום. אני לא מעריץ של מר בונג, שני סרטיו הקודמים שראיתי הותירו אותי מבולבל בכל הנוגע לשבחים להם זכו. "המארח" התחיל כסרט אימה סביר ואבד לחלוטין קצב החל מנקודה מסוימת, בעוד "רכבת הקרח" הוא אחד הסרטים היותר מטופשים שראיתי בעשור הנוכחי ובאמת שאין לי מושג איך הוא לא התקבל ביותר זלזול מצד מבקרים וצופים כאחד. למרות זאת, קפצתי על ההזדמנות לראות את סרטו החדש, "פרזיטים", זוכה פרס דקל הזהב ואהובם המיידי של אנשים שאני למעשה מזדהה עם טעמם. נכון, הציפיה שלי מבונג ג'ון-הו היא להתאכזב, אבל כבר ציינתי שמדובר בטיפוס מאוד לא צפוי, אז אולי אופתע לטובה.

משפחת קים חיה בעוני בדירת חצי-מרתף בשכונה עלובה. ההורים מובטלים, לילדים אין כסף ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לגנוב וייפיי מהשכנים, יש שיכור שבאופן קבוע משתין להם ליד החלון, עוד אלמנטים של עוני… בקיצור, המצב לא מזהיר. חברו של הבן קי-וו מציע לו להחליף אותו כמורה פרטי לאנגלית עבור בתה התיכוניסטית של משפחה עשירה. קי-וו מזייף תעודות, מציג עצמו כקווין ומגיע לראיון עבודה בבית משפחת פארק. לאחר שאם המשפחה מרוצה ממנו, הוא מבחין שהילד הצעיר במשפחה היפראקטיבי וממליץ על מתמחה בריפוי באמנות ששמע עליה דברים טובים. גברת פארק לא צריכה לדעת ש"ג'סיקה" המרפאת באמנות שישר מתחברת לילד הסורר, היא בעצם קי-ג'ונג, אחותו של קי-וו.

כך נכנסים בהדרגה ארבעת חברי משפחת קים לביתה של משפחת פארק, במסווה של ארבעה זרים שבמקרה מציעים שירות בתפקיד שבדיוק התפנה. הקימים מנצלים את הנטיה הדרום קוריאנית להסתמך על המלצות של אנשים עליהם סומכים, במקום לבדוק לבד את הרקע של עובדים חדשים, וחווים עליה במדד האושר בזכות המשכורת הנדיבה שהזוג פארק משלם להם.

זו העלילה של הסרט עד לנקודה מסוימת, בה נוסף לסיפור גורם לא צפוי. לא אפרט לגביו, כי זה ספוילר רציני, אבל כן אגיד שהנקודה הזו מחלקת את הסרט לשניים. החלק הראשון הוא קומדיה פשוטה יחסית על משפחה של נוכלים שמנצלת את האתיקות המקצועיות בדרום קוריאה על מנת לצאת ממצב בו מקור הפרנסה העיקרי שלה הוא קיפול קרטונים עבור פיצריה שכונתית. זה החלק היותר שגרתי שאמנם מתבסס יותר מדי על צרופי מקרים, אבל אפשר לקבל את קיומם כחלק מהסיפור. החלק השני הוא זה שבו בונג ג'ון-הו משנה את כללי המשחק ועובר מסאטירה קלילה על החברה הקוריאנית למשהו הרבה יותר מסובך.

סביר להניח שהצופה הדרום קוריאני ימצא בפרזיטים הרבה ביקורת על הכלכלה המקומית ועל הגישה המעמדית. הסרט בהחלט לועג למשפחת העשירים ומציג אותם כנוחים להשפעה, בעודם עוורים לחלוטין לקשייהם של העובדים הזוטרים. זה נראה קצת מוגזם מנקודת מבט חיצונית, אבל עושה רושם שמר בונג הוציא פה הרבה קיטור על החברה הגבוהה במדינתו. לפעמים, נדמה שיצא קצת יותר מדי והדמויות העשירות מאבדות נפח. התכנית של משפחת קים עובדת כי משפחת פארק מתנהגת בדיוק כמו שמצפים ממנה, בלי שום הפתעות. הם מתעלמים מהסברים סבירים לא פחות לדברים שקורים, כי אחרת העלילה לא תתקדם באותה קלות. זה קצת הפריע לי, בעיקר לאור העובדה שבני משפחת קים ממש טובים בעבודות שהם מתחזים למקצוענים בהן. כלומר, יש ביקורת על הצורך בהתחזות לשם קבלה לעבודה, אבל אין שום הונאה או קיצורי דרך במה שהם למעשה עושים. זה גורם לכל המזימה להראות חסרת טעם. למה להיטפל למשפחה אחת מסוימת, במקום להתפרנס ולנצל את הכישורים האמיתיים שלהם בכדי להתגבר על המכשול הכספי?

לכן קראתי קצת על המנהגים והאתיקות המקצועיות בדרום קוריאה והבנתי שאכן, מערכת היחסים בין עובדים ומעסיקים כל כך ממודרת שם, שהחורים בעלילה למעשה מתחילים להיראות הגיוניים. אמנם אני לא קולט כל מיני פרטים שצופה מארצו של מר בונג יבחין בהם, אבל אם יש סרט בו מומלץ לעשות שעורי בית לפני הצפיה, זה זה. הסאטירה נעשית הרבה יותר ברורה ככה.

לעומת זאת, היה לי קשה עם החצי השני של הסרט, בו החורים בעלילה הופכים לקניונים, דמויות משנות את התנהגותן ללא הסבר והנוכלים הסימפתיים הופכים פתאום לסתם מטומטמים. הסיפור מוותר על הפשטות הנעימה לטובת עודף פרטים שרק הופכים את הכל לפחות אמין. מבין הדרכים בהן בונג ג'ון-הו מסוגל להפתיע, הוא עדיין עמד בציפיה אחת: הגיון פנימי לא באמת חשוב לו. פרזיטים אמנם לא מגיע לרמות האבסורד של "רכבת הקרח", סרט שבו שארית האנושות חיה ברכבת שנעה בלופים אינסופיים ויש בה חלוקה מעמדית כל כך נוקשה, שהמעבר בין הקרונות תמיד מרווח ומתאים בדיוק למספר הדמויות הנחוצות לכל סצנה… סליחה, קשה לי להתחיל לחשוב על "רכבת הקרח" בלי למנות את כל הדרכים בהן העלילה שלו לא הגיונית. בכל אופן, פרזיטים לא מגיע לרמות כאלה של חוסר עקביות, אבל השינוי העלילתי הוא די מיותר בסופו של דבר. זו הייתה יכולה להיות קומדיה סאטירית על נוכלים, או להתחיל בתור מה שלא יהיה החצי השני. כשמצרפים אותם אחד לשני כמו שמר בונג עשה, הפואנטה מתפספסת.

עוד בעיה היא שהקצב של הסרט כולו לא אחיד. בעוד יש בניה איטית על מנת שנראה כיצד קי-ג'ונג וקי-וו משיגים עבודה באותו בית, התסריט נוקט בקיצורי דרך די מוזרים בכדי להמשיך את המזימה מהנקודה הזו והלאה. לאחר מכן, הוא שוב נעשה איטי ואז עוד פעם התרחשויות טסות בקצב לא הגיוני. גם יש תחושה של מריחה לקראת הסוף, כאשר התסריט נעשה מאוד עמוס ומר בונג מתעקש לסגור את כל קווי העלילה שפתח, גם אם חלקם לא תרמו שום דבר לסיפור מלכתחילה. בשלב הזה, האמינות כבר לחלוטין אינה חלק מהסרט והדמויות נעשות שטוחות כמו קרטון.

אין לי בעיה עקרונית עם שינויים פתאומיים בקצב ובסגנון. "אנחנו" הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה וכמעריץ של טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, אני מברך על דברים כאלה כאשר הם מתוזמנים נכון. השאלה היא האם השינוי תורם משהו לסיפור או עוזר להעביר מסר. במקרה של פרזיטים, אני חושב שהוא בעיקר מזיק. כל אחד מחצאי הסרט היה יכול להיות חלק מסיפור מוצלח בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם מאולץ ומבטל את כל ההשקעה שהייתה לי בדמויות עד לאותו רגע. היה לי פחות ופחות אכפת ככל שהסרט נע לעבר נקודת הסיום. היה פה רעיון טוב. למעשה, היו פה שני רעיונות טובים, אבל בונג ג'ון-הו לא עבד כמו שצריך על האיזון ביניהם, כך שהתוצאה אינה מספקת משני הצדדים.

פרזיטים הוא סרט טוב מבחינה טכנית, עם בימוי שרוב הזמן מראה בדיוק את מה שצריך ובניה מוצלחת של העלילה. רוב השחקנים בסדר ובמיוחד אהבתי את סונג קאנג-הו בתפקיד ראש משפחת קים, אדם נטול תחכום שיודע לנצל את הכבוד שדרום קוריאנים רוכשים למבוגרים מהם על מנת לעקם את הכללים ומאוד אוהב את משפחתו. לצערי, הרצון של בונג ג'ון-הו להפתיע את הקהל עולה לדמויות בזמן לקבל עומק נוסף ודן את העלילה להתפתחויות סביב טריקים זולים וחסרי הגיון במקום סגירה אמיתית שתתן משמעות לכל מה שקרה. זה מאותם סרטים שהייתי מעדיף אם לא היו מנסים להפתיע אותי, אלא ממשיכים במסלול אותו הגדירו מראש, כי הייתי מעדיף לקבל סגירה למה שהתרחש שם, מאשר לסטות פתאום לדרך אחרת בלי סיבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s