ביקורת: חורשות את הלילה

MV5BMjEzMjcxNjA2Nl5BMl5BanBnXkFtZTgwMjAxMDM2NzM@._V1__resize.jpg

 

את מספר המסיבות בהן נכחתי במהלך התיכון, אפשר לספור על יד אחת, קפוצה. לא הייתי בשום מסיבה, כי פשוט לא הוזמנתי לאף אחת. טוב, יכול להיות שהוזמנתי לשתיים-שלוש ולא הלכתי כי היה לי משהו אחר לעשות באותו יום, כמו לקרוא רשימה של 100 הרגעים המפחידים ביותר בקולנוע, או להעלות תרגום לשיר של ביורק לבמה חדשה. אוקי, אלה לא דברים שאי אפשר לעשות בפעם אחרת, אבל אפשר לומר שחיי החברה שלי בתקופת התיכון היו בעיקר וירטואליים ושלא באמת עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. גם אם לא הוזמנתי למשהו מסוים, ידעתי שיש בסביבה מועדונים שלא בודקים תעודת זהות בכניסה ושאנשים שאני פוגש בבית הספר ביום יום מגיעים לשם. רק לא בהכרח האנשים שאני יודע את שמם, כי הייתי בכיתה מלאה חנונים. בתור בדיחה, אפילו לכל אחד בכיתה (והיינו הכיתה הכי גדולה בשכבה) הוסיפו בספר המחזור את המשפט "החנון של השכבה".

זה היה בסדר גמור. אני שמח שהייתי בכיתה כזו כי כנראה שהייתי עוד יותר מתוסכל חברתית בכיתה בה שאר התלמידים פחות מוטרדים מציונים ולמעשה מקיימים יחסי מין לפני הצבא. חלק מהכיתה שלי כנראה הלכו למסיבות, אבל באמת שאין לי מושג מי, לאיפה ומתי. בסופו של דבר, הספיק לי להעביר את שישי בערב מול המחשב או הטלוויזיה (ספרים זה לאמצע השבוע) ורק הצטערתי שאני עושה את זה לבד ולא ביחד עם אחרים.

תריצו קדימה כמעט עשרים שנה, ותמצאו אותי עושה בדיוק את זה. מעביר את שישי בערב בצפיה בסרט, או משחק בסוויץ' עם חברים ונהנה מכל רגע. זה הגיע אחרי כמה שנים בהן דווקא התחילו להזמין אותי למסיבות ולחלק באמת הגעתי. מאף אחת מהן לא נהנתי, כי העומס החושי, חוסר היכולת לנהל שיחה בווליום שלא קורע את הגרון, המוזיקה שהיא ממש לא הטעם שלי וצפיה בחוסר אונים כיצד חברים הולכים ונהפכים מאנשים מוכרים לגרסה טורדנית ומסריחה מאלכוהול של עצמם, גרמו לי לחוש לא שייך. בשלב מסוים, הבנתי שלא באמת הפסדתי כלום מזה שלא הלכתי למסיבות בצעירותי, כי הייתי סובל שם ואז מעביר את הערב בנסיון להסביר לאנשים למה אני מבואס ושאני לא יכול לשתות מסיבות רפואיות, אז די לנסות לדחוף לי כוסות לא מזוהות.

הווידוי הזה הוא חוויה אישית שלי ואני מאוד שמח שהגעתי למסקנה שאני ומסיבות לא מסתדרים ביחד, במקום להמשיך להתבאס שאני לא יוצא לבלות. במחיר של להישמע מתנשא, לפחות היום אני עושה את מה שכיף לי ולא את מה שאחרים חושבים שאמור להיות לי כיף. אף אחד לא אומר את זה לדמויות ב"חורשות את הלילה", סרט שפחות או יותר יוצא מנקודת הנחה שמסיבה פרועה היא משהו שכל מתבגר.ת אמור.ה לחוות לפחות פעם אחת כדי לסיים את התיכון כמו שצריך.

איזה בולשיט.

 

איימי ומולי הן החנוניות הלא מקובלות של השכבה (זוכרים שאצלי הייתה כיתה שלמה? הן שתי החנוניות היחידות). לא שזה מונע ממולי להיבחר לנשיאת מועצת התלמידים, או מאיימי לא לסבול משום סוג של בריונות, אבל הן היחידות שמשקיעות בלימודים ולכן יהיו גם היחידות בשכבה שיתקבלו לקולג' טוב. רק שלא כך הדבר. מולי זוכה ליקיצה לא נעימה כאשר מתברר לה שגם התלמידים המופרעים, המופקרים, המעושנים והמה שלא יהיה שעובר על ג'יג'י, די מסודרים מבחינת העתיד. מתברר שבעוד מולי ואיימי השקיעו שעות נוספות בקבלת ציונים טובים ועמידה בכל תנאי הקבלה של ליגת הקיסוס, גם האחרים עשו את מה שצריך, הם פשוט מצאו זמן גם לבילויים.

מרוב תסכול, השתיים מבינות שאין להן בררה והן צריכות לעשות צעד נואש ו… ללכת למסיבה. זו המסיבה האחרונה לפני סוף השנה, שמשום מה נערכת בערב שלפני טקס הסיום ולא ביום שאחריו לא צריכים לקום מוקדם בבוקר, וכל מי שאפילו עשירית מקובל יהיה שם, כולל הבחורה שאיימי דלוקה עליה. עד פה, הכל טוב ויפה, רק שאין לאיימי ומולי את הכתובת של המסיבה ואף אחד לא מצפה שהן יגיעו, אז גם לא טורחים לענות כשהן שואלות. זה לא ששונאים או מחרימים אותן, פשוט מניחים שכששתי התלמידות שהעבירו את כל השנה בזלזול בעמיתיהן לספסל הלימודים, רוצות לדעת איפה המסיבה נערכת, הן כנראה מחפשות להכריח את כולם להכין שעורי בית.

יש בבסיסו של הסרט משהו מרושע. איימי ומולי מוצגות בתור שתי התלמידות הלא מובנות שעוברות את גיל ההתבגרות בבידוד חברתי, אבל הסרט די מבהיר שהבידוד מגיע רק מצדן. הן לא אנשים טובים וגם שאר הדמויות די מסריחות, אבל אף אחד לא כופה עליהן להיות מחוץ למעגל החברתי. יש אדם אחד בכל הסרט שלמעשה פועל מתוך מוסר וטוב לב אמיתי, והוא אפילו פחות מקובל מהחנוניות. שאחת מהן נבחרה ברוב דמוקרטי לנשיאת מועצת התלמידים. יש סיכוי שאף אחד לא התמודד מולה והסרט שכח לציין את זה?

כמובן שסרט לא חייב להציג דמויות מוסריות בתפקיד הראשי, אבל מדובר בקומדיה, כזו שמנסה לגרום לאנשים לחייך. קשה לעשות את זה כשהאפשרות היחידה שניתנת לי היא לאהוד מישהי דורסנית שמתייחסת לחיי חברה כאל רשימת מטלות ומשוכנעת שכולם פחות טובים ממנה, וחברתה הטובה שמתנהגת בסדר בסך הכל, אבל לא עוברת אפילו רגע אחד בו היא מרגישה שהחיים שלה סבבה כמו שהם, בלי מסיבות וסמים. היא לא יכולה סתם להיות מי שהיא, עם שאיפות גדולות לעתיד וקלישאות של פמיניזם מודרני (כי ברור שאם היא פמיניסטית, היא גם לא יודעת להשתחרר).

המסר של חורשות את הלילה הוא מיושן, כמעט כמו שהוא מסוכן. לפי הסרט, יש דרך אחת נכונה לחיות את החיים והיא לוותר על מה שהופך אותך לאדם יחודי וללכת אחר העדר. מי שמעדיף לבלות בספריה במקום למעוך פחיות בירה על הראש בהכרח טועה, ומי שחש לא נוח בסיטואציה חברתית לוחצת, הוא כנראה מניאק. זה כאילו אוליביה ויילד, בסרטה הראשון כבמאית, התייעצה עם ריצ'רד לינקלייטר ומומו מאסקימו לימון לגבי מאפיינים של חוויית התיכון. אין אינדבידואלים, בחירה חופשית זה רע ובעצם כולן רוצות אותו דבר. הסרט לא מגיע לרמה של הצדקה לתרבות האונס, אבל הוא לחלוטין מציג עולם בו מי שלא נמצא במסיבה הנכונה, הוא בהכרח אדם בודד שצריך לשאול אותו באמצע הרחוב למה הוא לא מחייך.

כל זה היה נסלח אם הסרט היה מבדר. יש איזו לולאה של צביעות שאני, כחובב סרטים, מנצל מדי פעם. אני יכול להתעלם מבעיות מוסריות בעלילה ככל שהצפיה מהנה. במקרה של חורשות את הלילה, לא רק שכמעט ולא צחקתי (יש 4-5 בדיחות טובות, למרות שאחת מהן נהרסת אחרי דקה וחצי כשהסרט מתיחס אליה ישירות), היו רגעים שממש התקשיתי להמשיך ולהביט אל המסך. כקומדיה שנוצרה ברוחו של ג'אד אפטאו, חורשות את הלילה מלא בהכנות ללא פאנץ', הסברים מה מוזר בסיטואציה ולמה אמורים לצחוק, רפרנסים תרבותיים שהספיקו להתישן בזמן העריכה, והיתקעות מאולצת על בדיחה צפויה, מתוך אמונה שאם חוזרים על משהו מלא פעמים ברצף, זה הופך אותו ליותר מצחיק. פה ושם, הסרט כן מפתיע, אבל אלה רגעים נדירים והוא נע רוב הזמן בין לא להיות פרוע מספיק, לבין להיות פרוע מדי. הרגע בו מולי שולפת טוש ומתקנת שגיאת כתיב בכתובת בשירותים הוא מצחיק, הקטע בו הבנות נכנסות לספריה בראש מורם וזו כביכול הבדיחה עצמה, לא מצחיק. ההופעות הלא צפויות של ג'יג'י המוזרה מצחיקות, ההסבר להתנהגות שלה לא מצחיק.

הסרט לא כולו רע, אבל רוב הקטעים היותר מוצלחים בו הם דווקא דרמתיים. הוא בקושי מצחיק, אבל יש רגעים בהם השחקנים, במיוחד קייטלין דבר, ביני פלדסטין וסקיילר גיזונדו שלא מקבל מספיק קרדיט מצד השיווק של הסרט, ממש טובים מול המצלמה. הבעיה היא שאלה רגעים לא קומיים בסרט ש-90% ממנו אמור להיות בדיחות. זאת אומרת שרק עשרה אחוזים מסרט של 105 דקות, מוציאים מהשחקנים ומהבמאית משהו ראוי. זה די מדהים כשחושבים על זה, אם הסרט היה נכתב כדרמה שיש בה הפוגות קומיות, כנראה הייתי נהנה ממנו יותר מאשר הנסיון המאולץ לקומדיה.

יש לציין שזו כנראה דעה לא פופולרית. רוב הקהל באולם צחק לכל אורך חורשות את הלילה, כאילו מדובר בקומדיה הקורעת של השנה. המבחן הוא בבדיחה הראשונה. מולי אוספת את איימי בדרך לבית ספר והשתיים מתחילות לרקוד ליד המכונית. אין לזה הסבר, או התיחסות כלשהי בהמשך הסרט והריקוד הזה נמשך די הרבה זמן ללא פואנטה. אם צחקתם בקטע הזה, כל מה שכתבתי בשלוש הפסקאות האחרונות לא רלוונטי ואתם מוזמנים להנות מהסרט.

ובכל זאת…

יש קומדיות שתעוזה היא מה שמשאיר אותן רעננות לאורך שנים. יש כאלה שמחזיקות מעמד בזכות כנות ומודעות עצמית. לחורשות את הלילה אין לא את זה ולא את זה. עשור וחצי אחרי ש"ילדות רעות" הפך ללהיט מפתיע שהביא לקומדיות הנעורים מסר של אינקלוסיביות וזריקת התפיסות הקודמות, חורשות את הלילה הוא נפילה אחורה לתוך ברכה, תוך גניבת בדיחה מסרט של קמרון קרואו. איימי ומולי לומדות בתיכון בו יש רק תלמידים בכיתה יב', מתוכם רק שני תלמידים שחורים, רק תלמיד היספאני אחד, רק תלמידה מזרח אסיאתית אחת (בלי טקסט), אפס נכים, אפס תלמידים בעלי צרכים מיוחדים ואפס מורים מעל גיל 45. מולי היא היחידה בעלת גזרה לא דקיקה ואיימי היא היחידה שבאופן ודאי נמצאת מחוץ לארון שלא למטרה קומית. השנה היא 2019 ועדיין יוצאות קומדיות על בני נוער שמחפשים לדפוק את הראש במסיבה שחייבים להיות בה, בעולם של חתיכים וחתיכות, בו להשקיע בלימודים ולהיות שונה זה רע. באמת שאני לא מבין איך עדיין נכתבים סרטים כאלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s