טקס האוסקר ה-75: מבט מוטרד לאחור

2002_title_resize.jpg

 

טקס האוסקר ה-75, אשר סכם את שנת 2002 בקולנוע, היה טקס יוצא דופן לזמנו. מהצד הטכני, זהו הטקס הראשון ששודר ב-HD. המפיקים גם מאוד השתדלו שיהיה קצר יותר מהטקס שקדם לו ואכן, השידור הסתיים בתום שלוש שעות וחצי, מה שמעיד עד כמה הטקס של השנה הקודמת היה ארוך. בנוסף, זו הייתה הפעם האחרונה בה האוסקר הוענק בסוף מרץ. החל מהשנה הבאה, הטקס הוקדם לפברואר מתוך רצון להיות קרוב יותר לסוף השנה החולפת ולרסן במידה מסוימת את היכולת של אולפנים גדולים לדחוף את הסרטים שלהם על חשבון קולנוע עצמאי שמפיקיו לא יכולים לנהל קמפיין יקר וממושך.

היו עוד כמה דברים חריגים בטקס הזה, שנחשב למוצלח בסך הכל ולפתיחה של דף חדש ביחס האקדמיה להפקות חוץ-הוליוודיות. "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, בעוד פדרו אלמודובר (שהיה מועמד גם על הבימוי) קטף את פרס התסריט המקורי הטוב ביותר על סרטו דובר הספרדית "דבר אליה". אחד המועמדים אותם הביס היה סרט נוסף בספרדית בשם "ואת אמא שלך גם" אותו כתב וביים אחד אלפונסו קוארון. אולי עוד תשמעו עליו.

לצד העניינים הפשוטים האלה, מבט לאחור מגלה טקס קשה לצפיה עבור עיניים מודרניות. לא מסיבות טכניות, אלא בגלל מה שהוא מלמד על זמן התרחשותו. בעוד כל ארוע בסדר גודל כזה יראה אחרת לאורך השנים, טקס האוסקר ה-75 מכיל כמה רגעים מאוד מטרידים שאת המשמעות של חלקם הבנו באמת רק הרבה יותר מאוחר.

 

מה שכולם דברו עליו

הנושא הבוער בחדשות בזמן קיום הטקס, היה הפלישה האמריקאית לעירק. הנשיא ג'ורג' וו. בוש החליט להרחיב את הלחימה נגד אל-קאעידה באפגניסטן אל תוך תחומי ארצו של סדאם חוסיין, באחד הצעדים היותר מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של ארצות הברית. לכולם הייתה עמדה בנושא וגם האקדמיה הושפעה מכך. ויל סמית, ג'ים קארי וקייט בלאנשט בטלו את השתתפותם בטקס האוסקר במחאה על המלחמה והייאו מיאזאקי לא הגיע לקבל את הפרס בו זכה, מאחר והופעה באמריקה באותו הזמן התנגשה עם דעותיו הפוליטיות. האקדמיה, מתוך חשש לפעולות נקם של ארגוני טרור, בטלה את המושבים המיוחדים שנמכרו לקהל הרחב סביב השטיח האדום ורבות מהמגישות והמועמדות בחרו להגיע בשמלות צנועות יחסית, מתוך תחושה שלא צריך לחגוג יותר מדי בזמן מלחמה. רשת ABC, המשדרת את הטקס אף הציעה לאקדמיה לדחות את הארוע או לפחות להעביר אותו למקום אחר, אבל האקדמיה סרבה מתוך שיקולים כספיים ומתוך אמונה שההצגה חייבת להימשך.

הרגע הזכור ביותר בהקשר המלחמתי של אותו ערב, היה נאומו של מייקל מור. כאשר עלה לקבל את האוסקר לסרט התעודי הטוב ביותר על "באולינג לקולומביין", מור נצל את הבמה בכדי למחות כנגד הנשיא בוש, לו קרא נשיא פיקטיבי שנבחר בבחירות פיקטיביות ושולח אנשים למלחמה מסיבות פיקטיביות. התגובות המעורבות בקהל, שכללו קריאות בוז לצד מחיאות כפיים, הדגישו עד כמה הנושא היה נפיץ באותו הזמן. העובדה שהשנה, היה מועמד לאוסקר "סגן הנשיא", סרט שאחת הטענות העיקריות שלו מיישרת קו עם דבריו של מייקל מור על הסיבות למלחמה, מראה שהוליווד בחרה צד בסופו של דבר.

 

מה שהיו צריכים לדבר עליו

מלחמה היא דבר מבלבל, במיוחד כשהיא מגיעה שנה וחצי אחרי ארוע הטרור הקשה ביותר בתולדות המין האנושי, וחלק גדול מהציבור שמתווכח לגביה משתייך לדור שלא ידע מלחמה מרובת הרוגים מימיו. עדיין, רשימת המועמדים לאוסקר מעידה על משהו לא פחות רציני שהתנהל מאחורי הקלעים והרבה אנשים ידעו עליו, אבל אף אחד לא דבר על זה.

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו "שיקגו" (הזוכה), "השעות", "כנופיות ניו יורק", "הפסנתרן" ו"שר הטבעות: שני הצריחים". היה ידוע כבר אז שרומן פולנסקי שביים את "הפסנתרן", לא יכול להגיע לטקס מכיוון שהוא עדיין מבוקש על אונס וחי באירופה מאז סוף שנות השבעים על מנת שלא להישלח לכלא בארצות הברית. על כן, הייתה זו הפתעה כאשר הוכרז כזוכה באוסקר על בימוי. "הפסנתרן" נחשב גם אז וגם היום לסרט מעולה, אבל התחושה כאשר נשמעו המילים "והאוסקר הולך ל… רומן פולנסקי", הייתה שהוליווד החליטה על דעת עצמה להחיל סעיף התישנות ושהסרט מצדיק הענקת פרס לעבריין מין נמלט. הפרס לבסוף נשלח אל פולנסקי והוענק לו מחוץ לתחום השיפוט של ארצות הברית. שנים לאחר מכן, בוטלה חברותו של פולנסקי באקדמיה כי הגיעו למסקנה שבכל זאת עבר קו אדום שלא סולחים עליו. למה נזכרו להעניש אותו כל כך הרבה זמן לאחר שהוענק לו פרס? בגלל מה שלא דברו עליו ב-2003.

שלושה מחמשת המועמדים שהזכרתי קודם, הופצו בידי חברת מירמקס, שנחשבה בזמנו לכוח המשפיע והמניע בהוליווד. ראשי החברה, בסיוע כספי של חברת וולט דיסני, נהנו מחופש פעולה ומגב כלכלי יוצאי דופן בכל הנוגע לשיווק סרטים וקידומם לאוסקר. הזכיה של "שיקגו", לצד המועמדויות של "השעות" ו"כנופיות ניו יורק", היו התוצאה של הכוח הזה. 60% מהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הופצו בידי אותה חברה. במידה ואתם לא יודעים מי עמדו בראש מירמקס באותו הזמן, אלה היו שני אחים בשם בוב והארווי ויינסטין.

עכשיו נופל האסימון, אבל תזהרו לא להרים אותו כשהארווי בחדר. ההדחה של רומן פולנסקי מחברותו באקדמיה הייתה חלק מתהליך התפכחות שהחל לפני כשנתיים וחצי, כאשר נחשפו האשמות כלפי התנהלות מינית טורפנית מצד הארווי ויינסטין. עוד ועוד עדויות עלו על כך שנצל את כוחו ומעמדו בכדי לאיים על נשים אותן תקף מינית ועל כל מי שחשב לצייץ משהו בנושא. בעקבות החשיפה, היה ויינסטין לאדם השני בהיסטוריה שחברותו באקדמיה בוטלה (הראשון היה השחקן קרמיין קרידי, שסייע בהפצת עותקים פיראטיים של סרטים) ונחשפו סיפורים נוספים על אישים מוכרים בתעשיית הקולנוע שהיוו סכנה לסביבתם.

הרבה אנשים ידעו על כך במרץ 2003 ופחות או יותר כולם שתקו. בין אם מדובר במקורבים להארווי ויינסטין שרצו להגן עליו, אנשים שהיו חייבים לו את הפריצה שלהם ולא רצו לירוק לבאר ממנה שתו, כאלה שאוימו בידי ויינסטין שהקריירה שלהם תגמר ברגע שיפתחו את הפה, או אפילו נשים שהותקפו בידיו וחששו שאם ידברו על כך, יהיו קרבן להתנכלות ולחרם מצד מפיקים. שלא לדבר על האופן בו יוצגו בתקשורת. ב-2003, העולם היה אובססיבי לא רק לגבי מלחמה, אלא גם לגבי סקס. אחרי הפוריטניות של שנות השמונים והחשיבות העצמית של שנות התשעים, תעשיית הבידור של המילניום החדש רק רצתה לדעת כמה צריך לשלם להאלי ברי על מנת שתחשוף את שדיה לעיני המצלמה. לא דברו על כך שכאשר ברי העניקה את האוסקר לשחקן הטוב ביותר לאדריאן ברודי, לא הייתה לה שום ידיעה על כך שהוא עומד לנשק אותה כחלק מחגיגת הנצחון. התייחסו לזה בתור בדיחה, משהו שעושים זוכים צעירים ברגע הגדול והמרגש בחייהם ואם בא לו לנשק את המגישה באותו רגע, שילך על זה. לא חשבו על כך שהאלי ברי למעשה הותקפה על הבמה. היא לא תאמה מראש עם ברודי שאם יזכה, יקבל נשיקה. היא לא הבטיחה נשיקה לזוכה ובראיונות מאוחרים יותר, אמרה שהייתה בהלם וזרמה עם הנשיקה רק כי לא ידעה כיצד להגיב.

אם מישהו היה עולה לקבל אוסקר ומנשק את המגישה ללא הסכמתה כיום, הייתה נגרמת שערוריה והוא היה צריך לעבוד קשה מאוד בכדי לסלק מעצמו את הכתם המלווה התנהגות שכזו. במרץ 2003, עיקר התגובות לאדריאן ברודי היו "איזה גבר". הוא גם זכה באוסקר על המועמדות הראשונה שלו, גם עשה זאת בגיל הצעיר ביותר בתולדות הקטגוריה, גם גבר על ארבעה מועמדים ותיקים ומנוסים שלכל אחד מהם לפחות אוסקר אחד מקודם, וגם נשק על הפה את אחת הנשים היפות בעולם. זה אולי זניח ביחס לדברים אחרים שהוזכרו בפוסט הזה, אבל קחו בחשבון שמדובר בדבר הפחות מזיק מכל מה שכתבתי כאן. זה הטקס שבו הארווי ויינסטין היה מועמד כמפיק על אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר והיה חתום על הקידום של שניים נוספים. זה הטקס שבו אנס מורשע שנמלט מהחוק כבר 25 שנה הוכתר כבמאי הטוב ביותר. זה הטקס שבו מלחמה בעירק גרמה לעיתונאים להתאכזב מכך שיש הפעם פחות מחשופים ביחס לשנים קודמות.

 

ובכל זאת משהו טוב

המקרה של הארווי ויינסטין הוא, אני מאוד מקווה, חריג בהקפו. בדרך כלל, כשהאקדמיה עושה כבוד למישהו, זה מתוך אמונה שהוא ראוי לכך ולפחות כיום, היא ממהרת להתאים את עמדותיה למציאות. כך, למשל, קייסי אפלק לא הוזמן להעניק פרס שנה לאחר שזכה, בעקבות אישומים כנגדו על תקיפה מינית. לצד רומן פולנסקי, גם ביל קוסבי סולק מהאקדמיה בעקבות הרשאתו באונס ואין שום סיבה לחשוב שאותה גישה לא תנקט כלפי מי שעוד יתגלו כטורפים מיניים.

למרות הסודות שרחשו מתחת לפני השטח והמלחמה החמה שהסיחה את הדעת מהם, טקס האוסקר ה-75 גם היה סימן לכמה שינויים מבורכים בתולדות הפרס. רשימת המועמדים הייתה מעניינת ומגוונת והיה מקום לסרטים נסיוניים כמו "אדפטיישן" ו"דבר אליה" ברשימת הזוכים. ניקול קידמן פתחה את הדלת למה שנחשב כיום קלישאה – שחקנית יפה שמכערת את עצמה על מנת לזכות בהערכה ביקורתית, אבל זה עבד לה והיא הוכיחה שערכה נמצא הרבה מעבר למראה החיצוני. הזכיה של "שיקגו" הייתה שינוי מרענן לאחר שנים בהן האקדמיה בחרה שוב ושוב בסרטים מדכאים ומטיפנים, וראיה לכך שיש מקום גם לקומדיות ולסרטים מוזיקליים להתמודד על הפרס ברצינות. "הפסנתרן", למרות האנשים הבעיתיים המעורבים בו, נחשב עד היום לאחד הסרטים היותר טובים שהיו מועמדים לאוסקר במאה הנוכחית וכמה שלא נעים להודות בכך, פולנסקי וברודי בהחלט הציגו עבודה ראויה להערכה, גם אם מעשיהם מחוץ לסט הצילומים הצדיקו החרמה.

נוסף על כך, רגע לפני הקדמת הטקסים לחודש פברואר, שני סרטים דוברי ספרדית התחרו על פרס התסריט המקורי, כאשר אחד המועמדים הפך מאז לאחד הבמאים המוערכים בעולם. הייאו מיאזאקי, מפיק האנימציה החשוב ביותר מאז וולט דיסני, היה לזוכה השני בתולדות קטגוריית סרט האנימציה באורך מלא, מה שעזר לבסס אותה כקטגוריה רצינית עם סטנדרטים גבוהים. אמינם זכה על השיר המקורי הטוב ביותר בזכות "Lose Yourself" מתוך "8 מייל", שיר ההיפ-הופ הראשון שבכלל מועמד לאוסקר.

האירוניה הצורמת היא שבטקס הזה, הייתה נוכחות גבוהה מהרגיל לסרטים המציגים נקודת מבט נשית. לצד "שיקגו" ו"השעות", היו מועמדים לפרסים שונים גם "הרחק מגן עדן", "פרידה", "החתונה היוונית שלי", "לילו וסטיץ'" ו"אי שם באפריקה" שכולם הביאו קול נשי לקדמת הבמה. למרבה הצער, חלק גדול מהיצוג הנשי היה בזכות הקידום הדורסני של האחים ויינסטין, אבל חשוב לזכור שלכל אחד מהסרטים האלה יש קיום משל עצמו וסביר להניח שהיו מגיעים לתשומת לב האקדמיה גם בידי מפיץ פחות זדוני.

הטקס שהתנהל על רקע מלחמה שקרעה את דעת הציבור לשניים ושנתה ללא הכר את הפוקוס בפוליטיקה האמריקאית, התנהל בעצם גם על רקע טרור מיני שהושלט בידי אחד האנשים החזקים בתעשיה. לא כולם ידעו מזה, אבל רבים ידעו ושתקו. כעת, כשהאמת ידועה לכל, אי אפשר להסתכל על הארוע הנוצץ הזה באותו אור. אפשר ללמוד ממנו הרבה על הוליווד של התקופה, אבל קשה להביט ולא לחוש בושה על כך שלא הבנו מה קורה בזמן אמת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s