ביקורת: ואן גוך: בשערי הנצח

268x0w_resize.jpg

 

וינסנט ואן גוך הוא, שלא מבחירתו, נער הפוסטר של דמות האמן המיוסר. אחד הציירים המפורסמים והמשפיעים בכל הזמנים, שהיה אלמוני בתקופתו, חי בעוני והצליח כל חייו למכור רק ציור אחד. אדם רווי סבל והפרעות נפשיות שגבו ממנו מחיר יקר וכנראה שגם את חייו. הג'ינג'י עם הזקן שכל אחד בעולם המערבי נתקל לפחות פעם אחת בדיוקנו, אבל גם שכניו לא חשבו שיצא ממנו משהו. מאה שנים לאחר מותו, ציוריו שווים עשרות מיליוני דולרים, אבל בתור ערירי נטול צאצאים, לא הותיר אחריו מי שיאסוף את הסכום בשם המשפחה.

הטרגדיה שהיא חייו של ואן גוך עומדת במרכז "בשערי הנצח", סרטו של ג'וליאן שנאבל. כמי שבעצמו עוסק בציור, שנאבל הושפע לא מעט מסגנונו של ואן גוך, המאופיין במשיחות מכחול מהירות ועבודה ללא הפסקה, כמו נסיון ללכוד מראה כלשהו באותו הרגע, מבלי להסתכן באפשרות שישתנה פתאום והרגע יאבד לנצח. שנאבל אמנם מפורסם בעיקר בזכות עבודתו כבמאי (במיוחד בזכות הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה"), אבל קשה לחשוב על מישהו מתאים יותר ליצור סרט ריאליסטי על אמן, מאשר מי שעוסק באותה אמנות בעצמו. עד שנזכרים כמה סוריאליסטיים הסרטים שאנדי וורהול וסלבדור דאלי היו מעורבים ביצירתם.

וינסנט ואן גוך, אשר נדחה שוב ושוב בידי גלריות וסוחרי אמנות בפריז, מחליט לעזוב את העיר הגדולה. בעידוד חברו פול גוגן, ואן גוך נוסע דרומה, אל עבר הכפר, שם יוכל לצייר בשקט טבע ורועות צאן. ההתרחקות מהערפילים והבורגניות של פריז אכן מעניקה לואן גוך שלוה זמנית, אולם הוא עדיין מתקשה לתקשר עם האנשים סביבו ומוצא עצמו מומלץ לאשפוז במוסד לחולי נפש יותר מפעם אחת. זאת בעוד גוגן מקסים את הנשים ומבוקש בידי אספני האמנות.

ואן גוך נתמך כספית בידי אחיו, תיאו. חרף עבודתו כסוחר אמנות, גם תיאו לא מצליח למכור את ציוריו של וינסנט, אך מבטיח שתמיד יעמוד לצדו. תיאו יודע שוינסנט גאון. גוגן יודע שוינסנט גאון. אפילו וינסנט יודע שהוא גאון. אז למה כל מי שמביט בציוריו חש מיד באי-נוחות ומבקש לראות משהו של דגה או מאנה במקום?

בשערי הנצח הוא סרט שמאתגר לעשותו, מכיוון שעליו לעמוד בשתי משימות לא פשוטות. האחת היא להציג את העולם דרך עיניו של צייר מבריק, בעוד השניה היא להציג את העולם דרך עיניו של אדם מעורער בנפשו. מאחר ושתי נקודות המבט האלה הן של אותה דמות, ג'וליאן שנאבל התבקש לשלב את שתי הגישות בכדי להסביר גם מה עושה את ואן גוך לצייר כל כך מיוחד, וגם כיצד הסבל האישי שלו השפיע על חייו ועל יצירתו.

שנאבל בהחלט מנסה לעשות זאת, אולם נראה שהוא נמנע מללכת עד הסוף עם גישה כלשהי. השימוש בצבע הצהוב לאורך הסרט מנסה להראות כיצד ואן גוך הרבה להשתמש בצבע זה בציוריו, כאילו כך ראה את העולם. הרעיון עצמו מעניין, אולם אינו עקבי וחלק גדול מהזמן, הסרט מצולם בכלל באור טבעי ובמגוון צבעים אחרים. אם כל הסצנות המוצגות דרך עיניו של הצייר היו צבועות בצהוב, היה אפשר לראות בכך נסיון להצביע על מקור ההשראה שלו, כפי שנעשה בסרטים כמו "פרידה" ו"מר טרנר", הבונים סצנות סביב תמונה שנחרטת בראש האמן והופכת בעקבות זאת ליצירה מוכרת. בשערי הנצח עושה זאת רק חלק מהזמן ובכל אופן, אינו מראה את העולם כציור של ואן גוך, אלא מסביר שהציורים יוצאים כפי שהם יוצאים בגלל חפזון וחוסר הקפדה על כללים בסיסיים.

ההסבר הזה הוא חלק מגישה בעייתית שאופפת את הסרט. ג'וליאן שנאבל בברור מעריץ את וינסנט ואן גוך, מה שמוביל אותו לאמץ מדי פעם תאוריות פחות מקובלות אודות המניעים להתנהגות אלימה מצדו. הסרט אינו מכחיש שיש לואן גוך בעיות נפשיות, אולם הוא מקטין אותן כך שחלקן נראות יותר כמו אי-הבנה מאשר כמו ביטוי לערעור מנטלי. על כן, חלק גדול מה"טרוף" של ואן גוך מוצג דרך שיחות ממושכות בהן הוא מסביר מה הוא מרגיש, במקום שנראה ביטוי לכך בהתנהגותו או בנקודת המבט שלו. למעשה, וינסנט ואן גוך של הסרט הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, מתחשב ורהוט. אני לא יודע איך היה האמן האמיתי, אולם כאשר הפסיכוזה שלו מתבטאת בעיקר בכך שהוא מספר עליה באופן שקול וסבלני, קשה יותר להבין כיצד היא משפיעה על התנהלותו בעולם.

זה מוזר שאדם כמו שנאבל, העוסק בציור ומעריץ את התפיסה החזותית של מושא סרטו, מביים סרט שכל כך מתחמק מלהתנהג כמו ציור. מעבר לכך שהרבה דברים נאמרים בעל פה במקום להיות מוצגים על המסך, הקנבס עליו הבמאי מצייר את הסרט, גם הצילום של בנואה דלהום בוגד בעקרונות המדיום. המצלמה מוחזקת רוב הזמן ביד ומתנדנדת אנה ואנה כאשר היא מלווה את הדמויות. אם מישהו רץ, גם הצלם רץ ואם מישהו יושב, דלהום ממשיך לטלטל את המצלמה ולעתים אף מסובב אותה על צדה. אפשר לטעון שמדובר בנסיון להציג עד כמה העולם מעוות וחסר שקט עבור ואן גוך, אבל זה עדיין סרט על צייר. אם יש דבר אחד שמאפיין בוודאות את עבודתם של ציירים, זה שהתמונה לא זזה כל הזמן, אלא מציגה את הפרטים הרלוונטיים מנקודת מבט סטטית. זה לא שואן גוך צייר נופים ופורטרטים ריאליסטיים בהם דאג שכל משיכת מכחול נאמנה למציאות ואף צבע אינו חורג ממה שנמצא לנגד עיניו, אבל הוא עדיין ישב בשקט כשצייר, כי היה לו חשוב שיצליחו להבין מה מצויר.

על הצד החיובי, וילם דפו עושה עבודה נפלאה בתפקיד הראשי. זו לא חכמה עבורו, מדובר בשחקן שנכנס במלוא הרצינות לכל תפקיד, ולרוב מבצע אותם במיומנות מרשימה. גם כאן הוא מצטיין, עם גילום וינסנט כטיפוס מלא אהבה לחיים, שאינו יודע להתמודד כמו שצריך עם סרוב. הוא אינו נעים לסביבתו, בלי להתאמץ יותר מדי. דפו פשוט מעניק לואן גוך קמצוץ של חריגות שנסתר מהעין, אבל עדיין מורגש באוויר סביבו. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכמה שדפו הוא ליהוק שגוי לחלוטין לדמות. וינסנט ואן גוך מת בגיל 37, בעוד וילם דפו כבר נכנס לשנות השישים של חייו כאשר הסרט צולם. זה גורם לדיסוננס בין האופן בו ואן גוך מתנהג, כמו צעיר נאיבי וחסר נסיון שאף אחד לא שמע עליו, לבין המראה המבוגר והמנוסה של השחקן המגלם אותו. וילם דפו שחקן טוב, אבל זה לא מסביר את ההחלטה לתת לו לגלם דמות שגילה כמעט חצי משלו, בזמן ששאר הדמויות מגולמות בידי שחקנים בגילאים קרובים יותר לשלהן. למעשה, רופרט פרנד, המגלם את תיאו ואן גוך, הוא עכשיו בן 37. זאת אומרת שבזמן הצילומים, הוא היה בדיוק בגיל של וינסנט ואן גוך בתקופה המתוארת. למה הוא לא לוהק לתפקיד הראשי? ברור שגם אני לא הייתי מוותר על הזדמנות לעבוד עם וילם דפו, אבל יש מספיק תפקידים אחרים שהיה יכול לגלם.

אין רע בקיומו של בשערי הנצח. לצד הופעת משחק טובה של דפו, הוא נהנה משחזור תקופתי משכנע, פסקול נעים לאוזן ותחושה שהושקע מחקר רציני ביצירת האווירה בה אמן משמעותי כמו וינסנט ואן גוך נותר אלמוני. אולי הוא עבד בסביבה הלא נכונה, איפה שאנשים לא מעריכים חדשנות. אולי מצבו הנפשי מנע ממנו להתחבר לאנשים הנכונים. אולי בכלל האשמה היא בתיאו שלא הצליח למכור את ציוריו. יש הרבה אפשרויות וסרטו של שנאבל מתעכב על חלקן ומציע מגוון הסברים מבלי לכפות מסקנה אחת. הוא אינו מסתיר את אהבתו לואן גוך, אבל לפחות עושה זאת בצורה בה אפשר להבין מהיכן האהבה הזו נובעת ולמה כל כך חשוב לשנאבל לחלוק אותה עם העולם.

חסרונו של הסרט הוא בהעדר הנכונות להתחייב לשום דבר. המחלה של וינסנט מוצגת בשיחות רגועות ולא דרך התנהגות שעלולה להפוך להרסנית או אלימה. הקרבה שלו לתיאו משוטחת, אף על פי שהיה מקום להרחיב על טיב הקשר בין האחים. ההשראה של ואן גוך לכמה מציוריו המפורסמים ביותר מיוצגת בידי אור צהוב איתו הצלם של הסרט בקושי מצליח להתמודד, במקום להראות את רגעי ההשראה כיותר מהחלטה אימפולסיבית לצייר משהו. וילם דפו מצוין בתפקיד הראשי ובו זמנית מסיח את הדעת יותר מדי. כך גם סוף הסרט שבחר נרטיב מפוקפק במקום מה שנחשב בעיני רוב העולם לאמת ידועה. אין ספק שהושקע הרבה רצון טוב ביצירת בשערי הנצח, הוא רק לא תמיד מוסב לנתיבים הנכונים. התוצאה היא ערבוביה של רגעים טובים עם רגעים מביכים, שכולם מוקפים סרט על ציור המתעקש לדבר במקום להראות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s