ביקורת: כולם יודעים

Everybody_Knows_(film)_resize.jpg

 

הקריירה של אסגאר פרהאדי התנהלה בצורה די נינוחה עד לשנת 2011. הוא כתב סרטים בקצב של אחד לשנה ואת חלקם גם ביים. הוזמן לכל מיני פסטיבלים, צבר כל מיני פרסים וקהל אוהדים מצומצם בקרב מבקרים וכמו כל במאי איראני לפניו, לא זכה לחשיפה של ממש לקהל הרחב.

כל זה השתנה בפסטיבל ברלין ה-61. סרטו של פרהאדי, "פרידה", הגיע לפסטיבל בתקווה להשיג חוזה הפצה מוצלח להמשך השנה. הוא יצא משם עם ארבעה פרסים, כולל דב הזהב, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הקולנוע. משם, "פרידה" הפך לכדור שלג שעובר מפסטיבל לפסטיבל, ממדינה למדינה, סוחף אחריו מבקרים וצופים מן השורה כאחד, מופיע ברשימות סיכומי שנה של עיתונים ואתרים נחשבים ולבסוף, אפילו מביא לאיראן את האוסקר הראשון שלה לסרט בשפה זרה. פרהאדי, שגם היה מועמד בעצמו לאוסקר על התסריט באותו טקס, הפך בתוך שנה מעוד עכבר פסטיבלים שאף אחד לא בטוח איך מבטאים את שמו, לאחד היוצרים האהובים בעולם, כולל בקרב אנשים שלרוב נמנעים מסרטים איראניים כמו מאש.

הסרט הבא של פרהאדי, "העבר", פחות תפס, אבל עדיין התקבל באהבה בידי המבקרים והיה מועמד לכמות נכבדת של פרסים ברחבי העולם. ואז דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית, הנהיג מדיניות שהקשתה על פרהאדי להגיע לקליפורניה על מנת לשתתף בטקס האוסקר בה היה שוב מועמד לפרס הסרט בשפה זרה, הפעם על "הסוכן", וגם גרמה לכל הוליווד לעמוד לצדו של הבמאי האיראני שרק רצה לקדם את סרטו כמו כל יוצר אחר. "הסוכן" זכה באוסקר, פרהאדי שהורשה לבסוף להיכנס לארץ האפשרויות, לא הגיע לטקס במחאה והסרט יצא לסיבוב נצחון ברחבי העולם. ציפור קטנה אפילו לחשה לי שהוא נבחר לסרט השנה בידי בלוג קולנוע מסוים שאתם קוראים ברגע זה ממש.

עם כל הציפיות האלה, הגיע לאקרנים אצלנו "כולם יודעים", סרטו החדש של פרהאדי. אמנם כמעט שנה לאחר שפתח את פסטיבל קאן (אני מאוד מקווה של"המתים לא מתים" של ג'ים ג'רמוש לא יקח כל כך הרבה זמן), אבל עדיין יש מקום לסקרנות האם יהיה זה יותר דרמה משפחתית כמו "פרידה", או מותחן מורט עצבים כמו "הסוכן". אולי בכלל משהו שונה, מאחר ופרהאדי יצא הפעם ממולדתו על מנת לביים לראשונה סרט בספרדית. זה בוודאי אתגר לא פשוט לבמאי לעבוד בשפה זרה לו.

לאורה מגיעה עם שני ילדיה לעיירה בה גדלה בספרד בכדי להשתתף בחתונה משפחתית. בעלה של לאורה, אלחנדרו, נשאר בבואנוס איירס להפתעת כולם, אולם לאורה מבטיחה שיש לכך סיבה מוצדקת. בין הנוכחים בחתונה נמצא גם פאקו, ידיד המשפחה שלו עבר מורכב עם לאורה. הם גדלו ביחד כילדים, התאהבו כמתבגרים ונפרדו כמבוגרים. באחת הפעמים האחרונות בהן התראו, לאורה מכרה לפאקו את החלקה של אביה במחיר נמוך משוויה האמיתי, מה שהותיר משקעים בין פאקו לבין המשפחה. מה גם שפאקו הפך את החלקה לכרם משגשגת שהניבה לו ולאשתו רווחים.

אירנה, בתה של לאורה, הולכת לישון מוקדם במהלך החתונה. לאחר שנהנתה בחברת אחיינו של פאקו וחגגה קצת יותר ממה שהוריה מרשים, אירנה מרגישה לא טוב ועולה לחדר השינה. כשלאורה באה לבדוק מה מצבה של בתה, היא מגלה שאירנה נעלמה. זמן קצר לאחר מכן, גם לאורה וגם אשתו של פאקו מקבלות מסרון לפיו אירנה נחטפה ודורשים כופר של 300,000 אירו תמורת שחרורה. המסרון גם מזהיר שאם יפנו למשטרה, אירנה תמות.

כולם יודעים מתחיל כדרמה משפחתית, עם התכנסות החוגגים לבית אחד, בו עולים זכרונות מן העבר ונגלים סודות ישנים וחדשים. כאשר נוספת לסיפור החטיפה, נדמה שפרהאדי חוזר למה שהצטיין בו ב"הסוכן" – יצירת אווירת אימה ומתח ללא צורך בטריקים מיוחדים. אלא שמהר מאוד, כולם יודעים חוזר לדרמה ומוריד משמעותית את מפלס המתח. אמנם ממשיכים להעלות סימני שאלה לגבי זהות החוטפים, או האם מדובר בכלל במתיחה או נסיון של אירנה לברוח מהבית, אבל הפוקוס הולך ונע לכיוון לאורה ופאקו, שני הנאהבים שהפכו לידידים עד שהחיים ועניינים כספיים הפרידו ביניהם.

המתיחות לגבי מכירת החלקה גדלה בכל פעם שמישהו בסרט מעלה את הצורך בכסף. ללאורה ולאלחנדרו אין יציבות כלכלית כמו שאנשים נוטים לחשוב, בעוד אבא של לאורה כועס עד היום על מכירת החלקה ומרשה לעצמו להיכנס לעתים קרובות להתקפי זעם מתודלקים ביין. העדרו של אלחנדרו מעלה כל מיני סימני שאלה, בעוד גילויים מאוחרים יותר רק מוסיפים למתיחות בין פאקו לבין האחרים. רוב הגילויים האלה לא מפתיעים כי, כפי שהסרט עצמו אומר לנו בצורה מאוד ישירה, כולם יודעים. זו רק שאלה של מה עושים עם הידע הזה ואיך הוא מתקשר לחטיפה.

אחת הסיבות שמבין סרטיו הקודמים של פרהאדי, יותר אהבתי את "הסוכן" מאשר את "פרידה", היא שיש הרבה דרמות משפחתיות סבירות ומעלה, אבל נדיר למצוא סרטי מתח טובים באמת. "הסוכן" הוא תצוגת כח של במאי שבחר בקפידה מה לספר לצופים ומה לא וגם הציג לא מעט הברקות באופן בו המצלמה משתתפת בהעברת הסיפור. כולם יודעים נראה כאילו כל אחד היה יכול לביים אותו. הוא עשוי במקצוענות, אולם אין בו שום ניצוץ של גאונות שיבדיל אותו מסרט של במאי אקראי אחר. הכל מצולם כמו דרמה סטנדרטית ואפילו הגילוי אודות החטיפה נראה כמעט אגבי מרוב שלא נעשה שום שינוי באופן הבימוי. הרגע היחיד שבאמת מרשים הוא כאשר לאורה מקבלת את המסרון הראשון. זה באמת שימוש נהדר באמצעים העומדים לרשות הבמאי, אבל זהו רגע בודד ביותר משעתיים של דרמה חסרת יחוד.

הטעות הגדולה של פרהאדי הייתה להשתמש בחטיפה בתור תרוץ לגילויים הדרמתיים במקום להתמקד בה. סצנות בהן שוטר לשעבר מנסה לעזור למשפחה, הרבה יותר מוצלחות מכל סצנה שמציגה עוד ויכוח על החלקה, או נסיון להיזכר מי בדיוק בן דוד של מי בין כל הדמויות. נכון שהכוונה הייתה להראות כיצד קשרים מן העבר נשארים איתנו לכל החיים ואי אפשר פשוט לעבור הלאה בלי שיהיו משקעים, אבל זה לא נושא כזה מעניין לסרט. לפחות לא לסרט של מי שכבר הוכיח את יכולתו ביצירת מותחן משובח. יש הרבה מאוד סרטים שעוסקים בחטיפה של קרובי משפחה ורובם המוחלט לא משהו. חבל שפרהאדי לא נצל את ההזדמנות להחזיר קצת כבוד לקו העלילה השחוק הזה, ובחר במקום זה לעסוק בקו עלילה שחוק עוד יותר.

נקודת האור העיקרית של הסרט היא פנלופה קרוז. בעוד היא לא תמיד מבריקה על המסך, דרמות הן השטח החזק שלה והיא מצילה לא מעט סצנות מלהפוך לטלנובלה זולה בזכות תוספת עומק ועוצמה נפשית לדמות שמאבדת את האמונה בעתיד טוב יותר. לאורה היא אישה חזקה ונבונה, דבר שאינו מובן מאליו בהתחשב בכך שהסיפור נשען על חוסר הצלחתה לשמור על הבת שלה ועל ההתפרקות הרגשית שהחטיפה גוררת. פנלופה קרוז מצליחה להוציא את המיטב מהתפקיד ומונעת מלאורה להפוך לדמות בלתי נסבלת, אפילו שהיא אינה כתובה באופן עקבי במיוחד.

זה לא שכולם יודעים הוא סרט רע. הוא אפילו די טוב, רק שקשה להתעלם מהפוטנציאל המבוזבז סביבו. אסגאר פרהאדי הוא אחד הבמאים המבטיחים של העשורים הקרובים וסרטיו הקודמים הראו שהוא מסוגל ליותר מדרמה משפחתית סבירה. זה שהוא משלב בסיפור חטיפה ולא הופך אותה למוקד של הסרט, זה כמו שאלפרד היצ'קוק יביים סרט בו מזימת רצח היא רק תרוץ לחזרתו של אב אובד אל חיק משפחתו. זה יהיה כנראה מוצלח, אבל לא בדיוק הכיוון שרוצים שהסרט ילך אליו. כולם יודעים נשען על הופעה טובה של פנלופה קרוז, הופעות סבירות של חוויאר ברדם וריקרדו דארין המוכרים והרבה פרצופים שצריך אילן יוחסין שיוצג במקביל לסרט על מנת להבין מי זה מי. לא מדובר במותחן שפרהאדי היה יכול לכתוב ולביים בעקבות "הסוכן", אלא בדרמה המשפחתית שהוא יצר שנים לאחר "פרידה". יש מי שאוהב את הסוג השני, אבל בעיני, זה פספוס שלא קבלנו משהו יותר מקורי ומרתק ממי שבברור מסוגל לכך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s