ביקורת: שהאזאם!

Shazam!_theatrical_poster_resize.jpg

 

סביר להניח שכבר העלתי בעבר את ההבדל הבולט בין סרטי גיבורי-העל של די.סי לבין אלה של מארוול. אלה של די.סי נוטים להיות אפלים ורציניים, חסרי מודעות עצמית ולפחות בעשר השנים האחרונות, מאוד לא עקביים מבחינת הגיון עלילתי. מארוול, בינתיים, הם אלה שמפיקים סרטים מלאי צבע, עם הקפדה על הפרטים הקטנים, מסר אופטימי ותחושה כללית שהעולם, ולא נקמה, הוא משהו ששווה להילחם בשבילו. כך היה לפחות עד לפני שנה, כש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" גרם לאנשים לתהות אם מארוול צריכים חיבוק. מצד שני, "קפטן מארוול" שיצא לפני כחודש, החזיר את החיוך ואת הצבע לפנים ולמסך.

אפרופו קפטן מארוול, זה היה שמו המקורי של "שהאזאם", גיבור-העל החדש ש-די.סי הביאו לקולנוע ומה אתם יודעים, הם מנסים לעשות משהו אחר לגמרי ממה שעשו עד כה. במקום נקמנות ואבדן זהות, הסרט מדבר על מציאת הגדרה עצמית. במקום קרבות מבלבלים בין יצירי מחשב אפלים בחשכה, יש קרב לא מבלבל בין שחקנים לבין יצירי מחשב אפלים בתאורה חלקית (הם עובדים על זה). במקום להיות הבדיחה של המבקרים, די.סי החליטו להיות הפעם אלה שצוחקים על עצמם.

בילי בטסון בן ה-14 בורח שוב ושוב מבתים אומנים בנסיון למצוא את אמו, ממנה הופרד בידי המון של אנשים כשהיה זאטוט. שרותי הרווחה הנואשים מעבירים אותו לחסותם של ויקטור ורוזה ואסקס, זוג מקסים שמגדל אצלו חמישה ילדים מאומצים, המקבלים מיד את בילי כאחד מהשבט. במיוחד מתחבר אליו פרדי, נער נכה בן גילו שצבר ידע נרחב במיוחד אודות גיבורי-על, בעולם בו סופרמן ובאטמן אמיתיים לחלוטין. בעוד הוא שוב מתכנן כיצד לחמוק בגפו, בילי מועבר למימד אחר, בו קוסם קדמון מעניק לו כוחות על-אנושיים. אם רק יאמר את השם "שהאזאם", יהפוך בילי למבוגר בעל החכמה של שלמה, הכח של הרקולס, הסיבולת של אטלס, השליטה בברקים של זאוס, האומץ של אכילס, המהירות של מרקורי (אז הוא קצת מערבב מיתולוגיות. העיקר שיוצאים ראשי תיבות) ואת הפרצוף של צ'אק, כי אין שחקן שנראה יותר כמו גיבור-על מאשר זאכרי לוי.

בילי אינו הבחירה הראשונה של הקוסם. לפני 45 שנים, רצה להעניק את הכוחות לילד בשם תאדאוס סיוואנה, אולם "תאד" נכשל במבחן הטוהר והוחזר לעולם שלנו עם הידיעה שגם הקוסם, כמו אביו ואחיו הגדול, חושב שאינו טוב מספיק. יותר מחמישים נסיונות כושלים לאחר מכן, הבין הקוסם שצריך להיות פחות בררן ובחר את בילי על מנת שיגן על העולם מפני שבעת החטאים הקטלניים. הצורך בכך גובר לאחר שתאדאוס, כעת כמבוגר בעל אמצעים, חוזר למימד הקסם, גונב את העין השולטת בחטאים והופך לכלי קיבול עבורם אל עולם בני האנוש.

בדרך כלל, הייתי טוען שסרטים של די.סי אינם מספקים הסבר מפורט מספיק למניעים של הנבלים ולרקע של הגיבורים, אבל שהאזאם בהחלט לוקח את הזמן. אנחנו זוכים להכיר את בילי כמו שצריך לפני שהוא הופך לגיבור-על והמניע של תאדאוס אמנם שטחי ומוצג באופן רווי קלישאות, אבל לפחות ברור מה גורם לו לחפש את עוצמתה של העין. זאת בניגוד לנבלים כמו אנצ'נטרס, או סטפנוולף שפשוט מחפשים מקום לשגר ממנו קרן אור גדולה לשמים. זה לא שהסרט אינו חוטא בשטחיות בכל הנוגע לחלק ניכר מהדמויות. האדישות של תאדאוס למישהי שמתה לו מול העיניים בלי הסבר, או קיומם של שני בריונים שכאילו יצאו מסיטקום כושל משנות השמונים, הם תוצאה של חפיפניקיות תסריטאית, אבל לפחות יש כאן נסיון לאזן אותם עם דמות ראשית אנושית לשם שינוי.

בכל הנוגע להומור, שהאזאם קולע בחלק מהמקרים ומפספס באחרים. הוא בהחלט מתייחס לעובדה שבילי, גם עם כוחות-על, הוא עדיין נער מתבגר בלי עבודה, בית משלו, או כסף. האופן בו הוא משתמש בכוחות על מנת להשיג מזומנים אמנם מטיל בספק את הבחירה בו כנציג הטוב עלי אדמות, אבל חייבים להודות שהדבר מתבקש לאור היותו בן 14. מה גם שאם למדתי משהו מסרטים על גיבורי-על שמתרחשים בפילדלפיה, זה לא בדיוק עיסוק משתלם כלכלית.

ההומור העצמי לא מגיע לרמות של "דדפול" או "ספיידרמן: מימד העכביש", אבל ישנם כמה רגעים מאוד מוצלחים של קריצות לחובבי הקומיקס עליו שהאזאם מבוסס, או לגלוג לקלישאות של סרטים מהז'אנר. מנגד, אנחנו מקבלים לא מעט תזכורות לכך שמדובר בעולם קר ואפל כאשר נראה שהתנהגויות אלימות או הזנחה מתקבלות כחלק משגרת חיים שאין מה לעשות לגביה. כלומר, זה סרט קליל ביחס ליקום הסינמטי של די.סי והוא עדיין נפתח עם ילד שמשפחתו משפילה אותו, קוסם שמחזיק בקושי את שבעת החטאים הקטלניים מלשוב ולהשליט אימה בעולם, תאונת דרכים כמעט קטלנית, יתום שאמו נעלמה באמצע יריד וסצנה מטופשת במיוחד בה שני הבריונים מבית הספר פוגעים בפרדי הנכה עם המכונית שלהם ואז מרביצים לו לעיני כל, בלי שמישהו חוץ מבילי מנסה להפריד. לוקח לסרט זמן עד שהוא מסיים לבדוק את המים ומחליט שאפשר לצלול לעבר רגעים מבדרים יותר.

זה גם מוביל לבעיה הגדולה בעלילת הסרט. לפי הקוסם, כששבעת החטאים היו חופשיים לפני אלפי שנים, הם גרמו למלחמות, לרצח עם, למחיקת תרבויות ולמותם של מיליונים. אני די בטוח שזה משהו שקרה גם במהלך הזמן שהחטאים היו לכודים. בדיוק כמו שוונדר וומן יצאה לעצור את ארס כדי להביא סוף למלחמות, בסרט שמתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה. הרעיון של לתלות את כל הרע שבעולם בדמות מסוימת לא ממש עובד, במיוחד כשהמצב לפני שהחטאים משתחררים כולל שני בריונים מרביצים לילד נכה לעיני קהל. בנוסף, יוצרי הסרט לקחו יותר מדי מילולית את הרעיון של שבעה חטאים קטלניים. במקום שכל אחד מהם ישפיע על אנשים בהתאם לחולשה אותה הוא מייצג, למשל שגרגרנות יגרום למישהו לאכול יותר מדי או שתאווה יגרום למישהי למות בעזרת סקס… ראיתם את "שבעה חטאים", אתם יודעים למה הכוונה. במקום לעשות את זה, החטאים בשהאזאם פשוט הורגים אנשים בכח פיזי. הם לא נקראים קטלניים כי העונש עליהם הוא מוות, אלא כי הם מרביצים ממש חזק. הם מאבדים עוד מהעומק האפשרי שלהם כשחושבים על כך שתאדאוס היה מניאק חסר רחמים עוד לפני שהם השתלטו עליו, מה שבעצם מרמז שחוץ מלהפוך אותו לחזק במיוחד ולאפשר לו לעוף, שבעת החטאים לא באמת יצרו אצלו שום שינוי.

הגישה השטחית הזו היא אותה אחת שגם מביאה לכך שגיבורי-על מאופיינים כבעלי שרירים מנופחים וגוף חטוב במידה קריקטוריסטית, כאילו אדם לא יכול להיות גיבור בלי להראות כמו דוגמן של מכשירי כושר. זהו ניגוד צבוע לשבעת החטאים, שכולם יצירי מחשב אפורים שקשה להבדיל ביניהם בגלל מעט זמן המסך לו הם זוכים והתנהלותם כיחידה אחת ולא כשבע ישויות נפרדות. אני יודע שניסו לחקות את הסגנון של הקומיקס, אבל מיקום העלילה בפילדלפיה לא מאפשר לי להימנע מלהיזכר בסרטים של מ. נייט שאמאלאן שעם כל הבעיות שלהם, עדיין היו מתקדמים יותר מבחינת ההבנה שכוחות-על לא חייבים בהכרח להיות מגובים במראה פיזי מסוים. מישהו יכול להיות חזק במיוחד ועדיין להראות כמו ברוס ויליס מזדקן, או כמו ג'יימס מקאבוי.

שהאזאם הוא סרט מבדר, שמצליח לקלוע מדי פעם עם אבחנה על קלישאות של גיבורי ונבלי-על. הוא מגובה בדמות ראשית בעלת עומק, אותה מגלמים בכשרון גם אשר אנג'ל וגם זאכרי לוי. הסיפור לא תמיד עקבי, למעשה הוא מלא חורים, אבל נהנה מהאפשרות להתמקד בצד היותר אישי של הפיכה לגיבור-על, כיצד זה משפיע על המשפחה ועל פעולות יומיומיות, במיוחד בעידן השיתופים המיידיים. הרבה מהאפקטים המיוחדים דורשים שיפור, בעיה שהולכת ונעשית נפוצה בסרטי גיבורי-על, אולי בגלל הלחץ לסיים אותם בזמן לתאריך ששוריין מראש (די.סי ומארוול מתחרות ביניהן גם על תפיסת תאריכים להוצאת סרטים). אין לשהאזאם את האיזון החכם בין מודעות עצמית לאקשן מגניב כמו ב"דדפול" ו"קיק-אס", אבל הוא לפחות מנסה להיות שונה מהסרטים האפלים שנעשו מזוהים עם די.סי בשנים האחרונות. בהתחשב במה שראינו מכיוון ליגת הצדק עד עכשיו, בהחלט מדובר בשיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.