ביקורת: דמבו

dumbopayoffpostersku86531547590284225_resize.jpg

 

אם אי פעם ישאלו אתכם אלו סרטי אנימציה של דיסני אתם מכירים, יש סיכוי טוב ש"דמבו" יהיה אחת התשובות הראשונות. מי לא מכיר את הפיל המעופף, ששמו הפך גם כינוי גנאי נפוץ לאנשים עם אוזניים גדולות? דמבו הוא סמל תרבותי מוכר וכמעט כל ילד בעולם המערבי שמע עליו.

מצד שני, אם תתבקשו לדרג את סרטי דיסני האהובים עליכם, אני מוכן להמר שרובכם לא יזכיר את דמבו מ-1941 בין עשרת, או אפילו עשרים הגדולים. עד כמה שמכירים את שמו של הסרט ושל הדמות הראשית בו, הוא לא באמת מהקלאסיקות היותר נצפות של דיסני. יתכן שזה אפילו הסרט של החברה עם הפער הגדול ביותר מספר האנשים ששמעו עליו לבין מספר האנשים שלמעשה יכולים לתאר את העלילה שלו מעבר ל"פיל מעופף עם אוזניים גדולות. נדמה לי שיש שם קרקס". הקטעים המוזיקליים בסרט מוכרים יחסית, אבל אף אחד מהם לא קופץ ישר לראש כמו שירים מ"שלגיה ושבעת הגמדים", "פינוקיו", "היפהפיה הנרדמת", "ספר הג'ונגל", "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות", "מולאן" או "לשבור את הקרח". דמבו הוא מין חריגה משונה ברזומה של דיסני. סרט שכולם מכירים, אבל מעטים באמת זוכרים מה קורה בו.

זו אמורה להיות קרקע נוחה עבור טים ברטון, שביים גרסת לייב-אקשן (סוג של) לקורותיו של הפיל המפורסם. בניגוד לוויל סמית ב"אלאדין" שיצא בקרוב ונידון להשוואות בלתי פוסקות לרובין ויליאמס בגרסה המצוירת, אף אחד לא יראה את הסרט של ברטון ויחשוב שדמבו הממוחשב פחות מתאים לתפקיד מזה שצוייר לפני 78 שנים. גם מעטים יגידו שהביצוע של שיר הנושא בידי ארקייד פייר מחוויר ביחס לביצוע הנשכח של בטי נויס, או שהגרסה החדשה לסצנת הפילים הוורודים לא פותרת פרט מאוד בעייתי מוסרית בגרסה הישנה. יחד עם זאת, אפילו אני, שהערצתי את טים ברטון בילדותי, חייב להודות שהוא ועיבודים מחודשים לסרטים מצוירים של דיסני זה לא שילוב חכם.

העלילה מתרחשת ב-1919. הקרקס הנודד של האחים מדיצ'י מתקשה להתקיים בעקבות הנזקים הכלכליים שהותירה אחריה מלחמת העולם ואבדנם של חלק מאנשי הקרקס למגפת השפעת הספרדית. אחת הנפגעות הייתה אמם של מילי וג'ו, שגודלו בידי אנשי הקרקס עד שובו של אביהם הולט מהמלחמה. הולט, שאבד לא רק את אשתו ושותפתו להופעה, אלא גם יד במלחמה, נאלץ למצוא תפקיד חלופי בקרקס. מקס מדיצ'י, המנהל, ממנה אותו לאמן את הפילים ובמיוחד לדאוג לגור החדש שעומד להיוולד.

אלא שכאשר הפילון נולד, מתברר שיש לו אוזניים גדולות באופן גרוטסקי ומקס מטיל ספק ביכולתו למשוך קהל שרוצה לראות חיות חמודות. הקרקס מנסה להסתדר עד שימצא פתרון, אלא שאמו של הפילון הורגת בטעות אדם ונשלחת לבידוד. כעת, כשהוא מופרד מאמו, מילי וג'ו מנסים לעודד את דמבו הקטן, מה שמוביל אותם לגלות כי הוא מסוגל לעופף בעזרת אוזניו. השמועה פורשת כנפיים (סליחה) ומגיעה עד ל-וי.איי. ונדוויר, יזם מיליונר שמעוניין לרכוש את הפיל המופלא ואת הקרקס סביבו ולשלב אותם באימפריית הבידור שלו.

דמבו יוצא לאקרנים בעיצומו של גל גרסאות לייב-אקשן של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם והדעות על התופעה הזו חלוקות. עם חידושים ל"אלאדין" ו"מלך האריות" והמשך ל"מליפיסנט" שעוד מתוכננים לצאת השנה, הרעיון יצא לאנשים מהאף ממש בקרוב. ברור שזה נעשה בשביל כסף, כי הסרטים האלה רווחיים להחריד, אבל יש הבדל בין ליצור גרסה כמעט זהה לסרט מוכר, לבין לנסות ולחדש משהו בעזרת המצאה מחדש של הסיפור. דמבו משתייך לסוג השני, גם כי הוצאו ממנו קטעים שהופיעו ב-1941 ונחשבים בעיתיים כיום, וגם כי הסרט המקורי הוא בערך חצי מאורכו של החידוש.

טים ברטון נמצא כבר הרבה זמן מעבר לשיא. מבחינתי, הוא לא ביים סרט טוב באמת מאז "סיפורי דגים", אבל כן היו לו רגעים מוצלחים לפני הנפילה הגדולה שהיא "אליס בארץ הפלאות". כמו דמבו, גם אליס הוא עיבוד מחודש בהפקת דיסני לסיפור שכבר הפיקו בעבר באנימציה וכמו אליס, גם דמבו התרחק מאוד מהסיפור הוותיק יותר. בעוד הסרט המצויר הציג עכבר מדבר כחברו הטוב של דמבו, בגרסה החדשה יש רק קריצה לדמות ובני אדם עושים את כל הדיבורים. בעוד הסרט המקורי נשאר בגבולות הקרקס המקורי, הגרסה החדשה מביאה את הדמויות מהר מאוד לפארק שעשועים ענק שמייצג את מותו של העולם הישן ועלייתו של הדולר כמקבל ההחלטות היחיד. בעוד הסצנות המוכרות ביותר בסרט המצויר כללו עורבים שמתנהגים כמו סטראוטיפים של אפרו-אמריקאים וסצנה בה פיל קטין משתכר… טוב, יש דברים שלא הזדקנו כל כך טוב.

מה שמעניין במיוחד בדמבו, הוא הדמות של ונדוויר. טייקון בידור שקונה את המתחרים על מנת שיוכל להשתמש בנכסים היותר אטקרטיביים שלהם, מפעיל פארק שעשועים בו ישנן גם תצוגות של העתיד, דגם של חללית ובובות שמדגימות את הטכנולוגיה שצפויה להשפיע על חיינו, ומעדיף לחזר אחר המשקיעים ואחר גימיקים שימשכו קהל מאשר להשקיע בתוכן מקורי. האם ונדוויר הוא בעצם בוב אייגר, המנכ"ל הנוכחי של דיסני? אם כן, זה מאוד מוזר שהחברה אפשרה לדמות בעלי קווי דמיון להתנהלות שלה עצמה להיות מוצגת באור כל כך ביקורתי. מייקל קיטון אמנם מגלם את זכה בתפקיד, אבל זה שהבחירה המקורית לגילום ונדוויר הייתה טום הנקס, שגלם את וולט דיסני בסרט לפני כמה שנים, באמת נראה כאילו הצליחו להשחיל פה כמה דברים די רציניים בלי שהמנהלים של האולפן ישימו לב. לחילופין, יש סיכוי שהם פשוט בונים על זה שעדיף להוציא את הטענות בצורה מבוקרת ולסמוך על זה שהקהל בכל אופן יקנה מוצרים של החברה, מאשר להישאר פתוחים לביקורת מצד אחרים.

דמבו הוא פחות או יותר מה שמצפים מטים ברטון בימינו. אפקטים ברמה לא אחידה, צוות שחקנים שמנסה ולא תמיד קולע, פסקול מוזיקלי של דני אלפמן, סיפור מלא חורים, אבל עיצוב מהמם. למרות שאנימציית המחשב לא תמיד משתלבת כמו שצריך ברקע (היה עוזר, למשל, אם דמבו היה נראה כאילו הוא באותו יקום עם השחקנים האנושיים), קולין אטווד עשתה עבודה נפלאה בעיצוב תלבושות יחודיות לכל דמות. יש הרבה ביקורת על הנטיה של ברטון לעבוד שוב ושוב עם אותם אנשים, אבל אטווד משתפת איתו פעולה מאז תחילת שנות התשעים ובכל סרטיו של ברטון, גם הפחות אהודים, איכות התלבושות היא הדבר היציב ביותר. עם 12 מועמדויות לאוסקר וארבע זכיות, אל תתפלאו אם שמה של אטווד יוזכר שוב בטקס הקרוב בזכות עבודתה על דמבו.

השחקנים הם כבר סיפור אחר. רובם נעים לאורך הסקלה שבין גרוע לאיום ונורא. מייקל קיטון מגזים בכוונה כל תגובה אפשרית של ונדוויר, כאילו כהכנה לצילומי "ביטלג'וס 2", בעוד אלן ארקין בתפקיד קטן יחסית נראה כאילו הוא בא רק כדי לאסוף את הצ'ק שאחד המפיקים חייב לו. אווה גרין, המוזה הנוכחית של ברטון, לא מצליחה לדבר במבטא צרפתי אמין, למרות שהיא צרפתיה. עדיין, כל אלה מתגמדים לעומת ניקו פרקר, המגלמת את מילי. פרקר היא תזכורת לקיומה של הסדרה "וסטוורלד", לא רק כי היא העתק מושלם של אמה תנדי ניוטון, אלא גם כי היא משחקת כמו רובוט. אני לא יודע אם טים ברטון גרם לה איכשהו לחשוב שזה שמילי מתעניינת במדע אומר שהיא לא אמורה להפגין שום רגש אנושי, אבל היא אפילו לא עושה את המינימום של לנסות לדבר באותו מבטא כמו אביה ואחיה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מלא בכוונות טובות. טים ברטון והתסריטאי ארן קרוגר, שהפילמוגרפיה שלו כוללת בעיקר פנינים כמו סדרת הצלצול, הרובוטריקים ואת גרסת הלייב-אקשן המזעזעת ל"הרוח במעטפת", באמת ניסו ליצור סיפור עם משמעות ומסר מעודד. הם באמת מנסים להביא רוח נוסטלגית אל מול התאגיד הדורסני ולחפור מהקבר את אמריקה של פעם כגיבורה נסתרת של הסיפור. דני דה-ויטו, בתפקיד מקס מדיצ'י, מנסה להוציא מהתפקיד את המיטב והוא עושה זאת למרות תסריט שכופה על הדמות שלו סדרה של החלטות הזויות. קולין פארל הולך ומאבד עניין בסרט מרגע לרגע, אבל הוא פה כי מאוד רצה להופיע בסרט של ברטון. יש הרבה טוב לב מאחורי ההפקה הזו, אפילו שעצם קיומה נובע מנסיון של חברה השולטת על נתח עצום משוק הבידור להרוויח כסף על ידי הוצאה מחדש של מותג ישן. באמת מדהים עד כמה המסר האנטי-תאגידי מנחה את ההפקה הזו שנשלטת כולה בידי תאגיד ענק.

טים ברטון אוהב לקחת רעיונות מוכרים ולהמציא אותם מחדש. הוא עשה את עם "באטמן", "הפלישה ממאדים" (שמבוסס על סדרת קלפים), "סליפי הולו", "כוכב הקופים", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "אליס בארץ הפלאות" ואפילו עם "פרנקנוויני" המבוסס על סרט קצר שברטון עצמו ביים בתחילת דרכו. לפעמים זה עובד ולפעמים לא, אבל חבל לי לראות איך ככל שהזמן עובר, ברטון יותר ויותר נמנע מרעיונות מקוריים. בברור עוד יש לו קול שהוא רוצה להשמיע, אבל כבר יותר מעשור שהוא לא ביים משהו שלא מבוסס על יצירה קיימת או על סיפור אמיתי. אני מחכה לשובו של הבמאי המקורי והיצירתי שהותיר חותם עצום על המראה של הקולנוע בשלושים השנים האחרונות. אם דמבו מעיד על משהו, זה שעוד קיימת בברטון השאיפה לספר סיפור בדרך שלו, הוא רק צריך להפסיק לעשות את זה דרך רעיונות של אחרים ולחזור לברוא עולם לפי החוקים שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.