100 הגדולים: מקומות 60-51

60. מלך האריות (ארה"ב, 1994)

במקור: The Lion King

במאים: רוג'ר אלרס, רוב מינקוף

תסריט: איירין מצ'י, ג'ונתן רוברטס, לינדה וולברטון

שחקנים: ג'ונתן טיילור תומס, מתיו ברודריק, ג'רמי איירונס, ג'יימס ארל ג'ונס, ניית'ן ליין, ארני סבלה, מוירה קלי, רואן אטקינסון, מדג' סינקלייר, וופי גולדברג, צ'יץ' מארין, ג'ים קאמינגס

 

 

מה קורה כאן: בסוואנה האפריקאית, המלך מופאסה האריה מלמד את בנו סימבה כיצד להיות שליט ראוי בעתיד. האריות אינם רק טורפי העל של הממלכה, אלא גם האחראים לשמור על האיזון במעגל החיים, בו נמצאים כל היצורים, ללא יוצא מן הכלל. סקאר, אחיו של מופאסה, זומם לתפוס את השלטון על ידי התנקשות במלך וגירוש יורש העצר הצעיר. סימבה המבוהל נמלט לעבר המדבר, שם הוא ניצל בידי טימון ופומבה, סוריקטה וחזיר יבלות שמלמדים אותו לשכוח מצרות החיים ולחיות ללא דאגות כמותם.

למה הסרט הזה ברשימה: מעטים סרטי האנימציה, והסרטים המוגדרים לכל המשפחה בכלל, שהייתה להם השפעה על תרבות הפופ כמו מלך האריות. לצד המוזיקה האהובה (שזיכתה את אלטון ג'ון, טים רייס והאנס זימר באוסקרים), הסרט הכניס ללקסיקון של תרבות המערב את הביטוי הסוואהילי "האקונה מאטאטה" כסלוגן לחיים טובים יותר. זה היה הסרט המצליח ביותר בעולם לשנת 1994, והסרט המצליח ביותר בתולדות דיסני למשך כמעט עשרים שנה, עד ש"לשבור את הקרח" עקף אותו. הסצנה בשיר הפתיחה שבה הנסיך הרך מוצג לראשונה בפני נתיני הממלכה מקצהו של צוק המשקיף על עמק שלם, הפך לאחת התמונות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע ועד היום נעשות לו מחוות ופרודיות ברחבי הרשת. מלך האריות היה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שסרט אנימציה היה ארוע קולנועי. הוא מהווה את שיאו של תור הזהב של דיסני ובעקבותיו הופקו שני סרטי המשך, סדרת טלוויזיה, מחזמר מצליח בברודוויי ובקרוב גם סרט באנימציית תלת-מימד. נכון, "היפה והחיה" קדם לו בחלק מהדברים האלה, אבל מלך האריות הוא החבילה המלאה. סרט שגם מבוגרים וגם ילדים נהנים ממנו, עם קטעים מוזיקליים בלתי נשכחים, נבל איקוני, וסצנות שגרמו לקהל לבכות בצפיה הראשונה (ויש שיגידו שגם בשניה, בשלישית ובעשרים הבאות). מלך האריות הוא הסרט הראשון של דיסני שאינו כולל דמויות אנושיות כלשהן, אבל בעלי החיים מאופיינים במגוון רחב של תכונות שמשולבות יפה עם נסיון להגיע לדיוק פיזי ככל הניתן במראה החיצוני. בזמנו, דובר על כך שזו גם הפעם הראשונה שדיסני הפיקו סרט אנימציה גדול על פי סיפור מקורי, אבל זה לא ממש מדויק. גם בחברה מודים שהשלד העלילתי מבוסס במידת מה על "המלט" של שייקספיר, בעוד לא מעט אנשים מאמינים שאלמנטים שונים נגנבו מסדרת האנימה "קימבה האריה הלבן". לי, באופן אישי, מעולם לא שנתה מידת המקוריות של הסיפור. מלך האריות היה אולי הסרט האהוב עלי בתור ילד וגם אם נפל במורד הרשימה עם השנים, תמיד אשמור לו חסד. אני מתרשם ממנו גם בתור מבוגר, כאשר פרטים חדשים, כמו ההתיחסות הישירה ל"נצחון הרצון" של לני ריפנשטאל, נגלים בפני. הסוד של מלך האריות היה מאז ומתמיד שהסרט לא בוים כמו סרט אנימציה, אלא כמו אפוס הוליוודי. למרות שהוא קצר משמעותית מרוב האפוסים בסגנון, התחושה של ארוע קולנועי מצליחה להתקיים בין הרקעים המגוונים, הדינמיות הברורה בין טוב ורע, ההפוגות הקומיות והמסר האקולוגי שבהחלט מייצג את התקופה.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר (שיר מקורי, פסקול מקורי) ומועמד על שני שירים נוספים, זוכה שלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שיר מקורי, פסקול מקורי), מועמד לשני פרסי באפטא (פסקול מקורי, סאונד), נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

59. ילדות רעות (ארה"ב, 2004)

במקור: Mean Girls

במאי: מארק ווטרס

תסריט: טינה פיי

שחקנים: לינדזי לוהן, רייצ'ל מקאדמס, לייסי שאבר, אמנדה זייפריד, ליזי קפלן, דניאל פרנזס, טינה פיי, טים מידוז, אנה גסטייר, ניל פלין, איימי פולר, ג'ונתן בנט

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהעבירה את רוב חייה בחינוך ביתי בזמן שהוריה עבדו באפריקה, מגיעה קיידי הרון בפעם הראשונה לבית ספר אמריקאי. היא מתחברת במהירות עם שני תלמידים אאוטסיידרים, אבל גם תופסת את עינה של רג'ינה ג'ורג', מנהיגת הפלסטיקיות, קליקה של בנות אופנתיות, סנוביות ואכזריות במיוחד. בעידוד חבריה, קיידי מסתננת לקבוצת הפלסטיקיות ולומדת אותן מבפנים מתוך מטרה לגלות עליהן פרטים משפילים ולסכסך ביניהן. ככל שהזמן עובר, קיידי הולכת ונעשית דומה לרג'ינה, מה שמשפיע על היחס מצד תלמידים אחרים, מורים והוריה של קיידי.

למה הסרט הזה ברשימה: אני מודה שגם אני מופתע מהמיקום הגבוה יחסית של קומדיה שבצפיה ראשונה חשבתי שהיא משעשעת ומקורית, אבל לא הרבה מעבר. אלא שילדות רעות הוא לא סרט לצפיה אחת. זה סרט שנועד להיות קאלט, עם תסריט שנון, דמויות משנה משעשעות ומסר שלמען האמת, הצליח לשנות תת-ז'אנר שלם. מאז אמצע שנות השמונים, רווחה בהוליווד התפיסה לפיה בכל תיכון ישנן מספר קליקות קבועות. יש את החנונים, את האתלטים שמתעללים בהם, את הביצ'יות היפות שיוצאות עם האתלטים, את הפריקים שאיכשהו מתחברים לחנונים ואת העבריינים שלא ברור איך לא נפלטו עדיין ממערכת החינוך ומשתלבים בעלילה בטוויסט אירוני כזה או אחר. ההשראה הייתה עוד קודם עם קומדיות כמו "בית החיות" ו"נקמת היורמים", אבל ההתקבעות סביב תבנית קבועה התחילה כשמישהו ראה את "מועדון ארוחת הבוקר" והבין לא נכון את הנאום בסוף. זה המשיך משם לעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה שהופקו לאורך שני העשורים הבאים והתבססו על הרעיון שקליקה בתיכון היא לא רק אוסף של בני נוער שמסתובבים ביחד, אלא סמל סטטוס שקובע היררכיה של מעמדות אותה הגיבור או הגיבורה צריכים לשבור. יוצא דופן בין הסרטים מהתקופה הזו הוא "קלולס", בו הגיבורה מנסה לשמר את המעמדות והדבר מוצג כהגיוני לחלוטין. מצד שני, "קלולס" מבוסס בחופשיות על ספר של ג'יין אוסטן, בעוד ילדות רעות שואב השראה מספר הדרכה שנועד לעזור להורים לסייע לבתם המתבגרת לשרוד בעולם של קליקות. טינה פיי כתבה את התסריט במטרה לשים סוף לחלוקה המיושנת של קליקות אליבא דג'ון יוז. הסרט לא רק מבקר את עצם הרעיון של מעמדות בקרב תלמידים, אלא גם את נקודת המבט המקובלת לפיה הדמות הראשית בהכרח נמצאת במאבק על מעמדה. קיידי מסתדרת יפה מאוד בלי הפלסטיקיות, היא תלמידה מבריקה, חברותית להפליא ואהובה בידי שני הוריה. זו הכניסה לעולם הקליקות שמתחילה להרוס הכל עד להבנה שבעצם רק מי שבכלל רואה צורך בקליקות, מושפע מהן. לרג'ינה ג'ורג' אין כח יוצא דופן, כמו שפשוט יש לה גיבוי אוטומטי משתי חברות טובות. קפטן נבחרת המת'ליט (תחרות מתמטיקה) הוא אולי חנון קטן וכחוש, אבל יש לו כריזמה ובטחון עצמי ברמות. הידיד ההומו הוא סטראוטיפ, אבל כזה שמודע לעצמו ותמיד מוצא תשובה למי שיורד עליו. יחד עם בדיחות שבעצמן יורדות על לא מעט קלישאות של בתי ספר, וליהוק עצמה בתור מורה עם סיפור רקע עצוב להפליא, טינה פיי כתבה סרט כל כך מדויק ברעיון שלו, שהכחיד מהקולנוע את רעיון הקליקות בתיכון. ילדות רעות מספיק הצליח בכדי שסרטים שיצאו אחריו כמו "באה בקלות", "מתויגת", "באהבה, סיימון" וגם "הנשף" הישראלי, כבר לא הולכים לבאר הישנה, אלא שואבים השראה ממקורות קרובים יותר למציאות.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי MTV (השחקנית הטובה ביותר ללוהן, הופעה פורצת דרך למקאדמס, הצוות הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

58. שליחות קטלנית 2: יום הדין (ארה"ב, 1991)

במקור: Terminator 2: Judgement Day

במאי: ג'יימס קמרון

תסריט: ג'יימס קמרון, ויליאם וישר

שחקנים: לינדה המילטון, אדוארד פרלונג, ארנולד שוורצנגר, רוברט פטריק, ג'ו מורטון

 

 

מה קורה כאן: בעתיד, מערכת ממוחשבת בשם סקיינט תהפוך לבעלת תודעה, תתמרד נגד בני האדם ותביא לעליית המכונות במקומן. בסרט הקודם, המכונות שלחו בחזרה לשנת 1984 רובוט שמטרתו לחסל את שרה קונור, אמו של מנהיג האנושות העתידי ג'ון קונור. יותר מעשור לאחר הנסיון הקודם, שוב מופיע המחסל, אלא שהפעם מטרתו היא להגן על ג'ון ושרה מפני מחסל מתוחכם יותר, המסוגל לשנות מצב צבירה לנוזל ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע.

למה הסרט הזה ברשימה: האם שליחות קטלנית 2 הוא סרט האקשן הטוב בכל הזמנים? יתכן. יש לו פייט ראוי מסרטים שכבר הוזכרו ברשימה כמו "הפשיטה" ו"מטריקס", אבל לשליחות קטלנית 2 יש דבר אחד שאין להם, הוא סרט המשך. עד כמה שלהיות סרט המשך לא נשמע מזהיר במיוחד, הדבר כן אומר שלא צריך להתעכב על אקספוזיציה ממושכת והכרות עם הדמויות ועם חוקי המרדף. אפשר לגשת מהר יותר לאקשן ובזה, ליום הדין אין מתחרים. אופנועים, מכוניות, משאיות, מסוקים… מה שאפשר מצורף למרדף אחר מרדף. מדי פעם המחסל הרע מתקדם, מדי פעם הטובים פותחים פער. מה שיפה זה שלא רק שוורצנגר, בתפקיד המחסל הישן, זוכה להילחם, אלא גם המילטון ופרלונג, היוצרים במאבק את הכאוס שחסר ברבים מסרטי הז'אנר. ג'יימס קמרון השכיל ליצור הבדל בין הגישה של כל מחסל ללמידת בני אדם. הרשע מחקה את קולם ותנועותיהם, בעודו ממוקד במטרת ההרג. הטוב אינו משנה את צורתו, אולם לומד כיצד בני אדם מתפקדים רגשית. הוא לא מסוגל לבכות, אבל הוא מסוגל ללמוד מה גורם לבני אדם לעשות זאת. לאורך הסרט, אותו רובוט שנלחם באביו הביולוגי ב-1984, הופך לדמות אב עבור ג'ון הצעיר, שנע בין משפחות אומנות ומעדיף מישהו שיקבל אותו כמו שהוא. המחסל לא שופט, הוא רק מוציא לפועל וכאשר האדון שלו הוא ילד בן 10, ניתן ליצור הבדלים ברורים עוד יותר בין דרכי הפעולה שלו לבין אלה של שליח המכונות. בין שני הרובוטים מהעתיד, מסתתר כאן סיפור על משפחה ואנושיות, דבר שלעתים נדירות נמצא לו זמן בסרט כה רווי אפקטים ופעולה. באורח פלא, רבים מהאפקטים המיוחדים נראים טוב גם כיום, דבר שקשה לומר על סרטיו היותר מאוחרים של ג'יימס קמרון. ארנולד שוורצנגר, שהפך לכוכב הוליוודי מאז החלק הראשון בסדרה, מגלם דמות שמדברת אותו דבר, אבל תופסת דברים בצורה אחרת לחלוטין, במה שנחשב עד היום למנעד הרחב ביותר שמושל קליפורניה לעתיד הצליח להציג על המסך. שליחות קטלנית 2 הוא שילוב מאוזן היטב של כיף, רגש ואימה, משהו שלמרבה הצער, אף אחד מהסרטים הבאים בסדרה לא הצליח למצוא.

פרסים בולטים: זוכה בארבעה פרסי אוסקר (סאונד, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים, איפור) ומועמד לעוד שניים, זוכה שני פרסי באפטא (סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשישה פרסי MTV (סרט, שחקנית להמילטון, שחקן לשוורצנגר, הופעה פורצת דרך לפרלונג, השחקנית הכי נחשקת, קטע האקשן הטוב ביותר)

 

 

57. לקום אתמול בבוקר (ארה"ב, 1993)

במקור: Groundhog Day

במאי: הרולד רמיס

תסריט: דני רובין, הרולד רמיס

שחקנים: ביל מארי, אנדי מקדואל, כריס אליוט, סטיבן טובולובסקי

 

 

מה קורה כאן: החזאי הציני פיל קונורס מגיע לעיירה בשם פאנקסטוני בכדי לסקר את החגיגות השנתיות של יום המרמיטה. סופת שלגים לא צפויה מאלצת את צוות החדשות לשהות בעיירה למשך הלילה, למגינת רוחו של פיל, השונא את המקום. כאשר הוא מתעורר בבוקר, פיל חווה מחדש את יום המרמיטה וכך גם ביום שלאחר מכן וביום שלאחריו ובעוד אינספור ימים לאחר מכן. כל בוקר מתחיל מאותה נקודה, בתוך לולאת זמן שלא נגמרת.

למה הסרט הזה ברשימה: פרט ליכולות האלתור והכריזמה העצומה שביל מאריי נוהג להביא איתו לכל פרויקט שאינו כולל דיבוב של חתול מצויר, לקום אתמול בבוקר בנוי סביב מסתורין. בשום שלב לא נאמר מדוע פיל תקוע בלולאת זמן ובשום שלב, לא ברור כיצד ניתן לשבור אותה. דברים פשוט קורים ללא הסבר והסרט מרתק ומהנה לצפיה גם בלי שהמכניקה המדויקת מאחורי התופעה מוצגת. הסיבה שזה עובד היא שגם פיל לא יודע מה עומד מאחורי גורלו המוזר, כך שהצופים חווים את הבלבול, היאוש ורגעי התקווה הזמניים ביחד איתו. הוא עובר תהליך של הפיכה מסתם דוש מתנשא, לאדם אלים של ממש, לדכאוני, לנהנתן, לבעל אשליות של גדולה, לקדוש. לא נאמר כמה פעמים בדיוק הוא מתעורר ביום המרמיטה, אולם חישובים שונים של חובבי הסרט נעים בין מספר חודשים לבין 10,000 שנה. כמובן שישנן גם פרשנויות לגבי המשמעות התאולוגית של העלילה, כאשר יתכן ופיל נמצא בעצם בגהנום פרטי, בסוג של גן עדן או בכלל בכור המצרף, שם עליו לנקות את נשמתו מהחטאים שצבר בטרם יוכל להמשיך לעולם הבא. הבמאי הרולד רמיס נמנע בכוונה מלעסוק בפרשנות לעלילה וטען בראיונות שהמטרה הייתה ליצור סרט מבדר ולא ויכוח מוסרי או דתי, מה שמראה כמה מעט שליטה יש ליוצר ברגע שהיצירה שלו משוחררת לעולם. יותר מכל דבר אחר, לקום אתמול בבוקר הוא סרט מעורר הזדהות. למרות שפיל מתחיל אותו כחרא של בן אדם, תמיד יש בו את התכונות הגואלות (כאמור, ביל מאריי) שיוצרות בצופה את הרצון להיפטר מאנשים מציקים עם אופטימיות מזויפת מצד אחד, וללמוד להעריך את החיים ואת האפשרויות שהם מציעים מצד שני. כמו גרסה מאוחרת ל"אלה חיים נפלאים", מדובר בסיפור שאוהב את העולם דרך הדגמה כמה רע הוא יכול להיות ללא האנשים שבזכותם שווה לצאת מהמיטה.

פרסים בולטים: זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, מועמד לפרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (מאריי), נבחר ב-2006 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

 

56. יום הדין בנירנברג (ארה"ב, 1961)

במקור: Judgement at Nuremberg

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: אבי מן

שחקנים: ספנסר טרייסי, מקסימיליאן של, ברט לנקסטר, מרלן דיטריך, ריצ'רד וידמארק, ורנר קלמפרר, מונטגומרי קליפט, ג'ודי גארלנד, ויליאם שטנר

 

 

מה קורה כאן: לאחר מלחמת העולם השניה, מגיעים שלושה שופטים אמריקאים לנירנברג על מנת לפסוק את דינם של מספר פושעי מלחמה נאצים. הנאשמים הם כולם שופטים לשעבר שלקחו חלק בישום חוקים אכזריים כלפי מי שהוגדרו כנחותים בידי המשטר כעשור לפני כן. פרקליט ההגנה המקומי עושה ככל שביכולתו בכדי להראות שהנאשמים לא היו האחראים האמיתיים, אלא רק מלאו את תפקידם, בעוד שאלות אודות מוסר אישי ומקומו במערכת המשפט עולות משני הצדדים. בין דיון לדיון, מתיידד אחד השופטים עם אלמנתו של קצין גרמני שהוצא להורג בידי בעלות הברית, ולומד דרכה כיצד תושבי העיר רואים את מקומם בסדר העולמי החדש.

למה הסרט הזה ברשימה: אם לתאר את יום הדין בנירנברג במילה אחת, הוא מהפנט. שלוש שעות של דיבורים הלוך ושוב, חלקם במסגרת המשפט וחלקם מחוץ לכותלי בית הדין, ואין דקה אחת מיותרת. זהו אחד הסרטים ההוליוודיים הראשונים שעסק ישירות בנושא השואה ללא צנזורה ומבלי לרדד את הצד המוציא לפועל לכדי מפלצת תת-אנושית. כל אחד מהנאשים הוא דמות בפני עצמה שמגיבה אחרת להאשמות. פרקליט ההגנה, בגילומו האנרגטי של מקסימיליאן של, אינו מדקלם דברי תעמולה ורטוריקה פשטנית, אלא מעלה נקודות רציניות, עליהן השופטים נדרשים לחשוב. עד כמה הייתה לנאשמים ברירה? עד כמה אזרחי גרמניה אשמים בכך שלא התנגדו למעשי הזוועה של הנאצים? עד כמה הבחירות שלהם שונות מאלה של שופטים בצד המנצח? קשה שלא לחשוב על כך שהמשפט המוצג בסרט מכור מראש, מכיוון שהצד התובע הוא גם זה שבחר את השופטים. עם זאת, רצף העדויות המוצגות לאורך הסרט מבהיר את עמדתם האמיתית של יוצריו: מוסר הוא דבר קשה להגדרה ועל כן, השאלה היא פחות מה היו עושים במקום ויותר מה עשו בפועל. מרלן דיטריך מגלמת ברגישות ובהבנה את הצד האזרחי של המלחמה, זה שהתעורר יום אחד לגלות שמנהיגיו הנערצים הם רוצחי המונים ושעיני כל העולם מופנות כעת אליהם במבט מאשים. זוהי אחת הדרמות המשפטיות הטובות בכל הזמנים, לא רק בגלל העיסוק בשאלות לא נעימות, אלא גם בגלל ההתיחסות אל המשפט ככזה שנערך לבני אדם ולא לרעיון או לקבוצה. בניגוד מוחלט לגישה הנאצית, השופטים האמריקאים מסתכלים על כל אחד מהאנשים היושבים מולם ומתחשבים באחריות האישית שלו, בלי קשר למוצאו או מצבו הבריאותי.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לשל, תסריט מעובד) ומועמד לעוד תשעה, זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (בימוי, שחקן בדרמה לשל), מועמד לשלושה פרסי באפטא (סרט, שחקן זר לשל ולקליפט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

55. מת על המתים (בריטניה/צרפת/ארה"ב, 2004)

במקור: Shaun of the Dead

במאי: אדגר רייט

תסריט: אדגר רייט, סיימון פג

שחקנים: סיימון פג, ניק פרוסט, קייט אשפילד, דילן מורן, פנלופי וילטון, ביל ניי

 

 

מה קורה כאן: שון הוא בחור בריטי ממוצע. עובד בעבודה משעממת, מתווכח עם השותף לדירה פיט, אוהב לשחק במשחקי וידאו עם חברו הטוב אד, מרבה לשבת בפאב הווינצ'סטר השכונתי ומדבר מדי פעם עם אמו ובעלה החדש פיליפ. החברה שלו, ליז, נפרדת ממנו בעקבות תחושה ששון לא משקיע מספיק בקשר והוא מחפש דרך להחזיר אותה אליו. בוקר אחד, מתעוררת לונדון למציאות חדשה. מגפת זומבים השתלטה על העיר וכל מי שננשך בידי זומבי, הופך לאחד בעצמו. כששון מבין מה המצב, הוא מפתח תכנית פעולה גאונית: לקחת את המכונית של פיט, לנסוע לבית של אמא, להיכנס, לטפל בפיל, לקחת את אמא, לאסוף את ליז, לנסוע לווינצ'סטר, לשתות בירה קרה ולחכות שכל העסק ירגע.

למה הסרט הזה ברשימה: לקח לי זמן לאהוב באמת את שון אוף דה דד (כתבתי את השם העברי פעם אחת וגם זה יותר מדי). בצפיה ראשונה, הוא נראה כמו עוד סרט זומבים, רק עם בדיחות, ואני לא מעריץ גדול של סרטי זומבים. אחרי זה, הבנתי שסרטים של אדגר רייט אי אפשר לראות כמו סרט רגיל. הם מלאים ברמזים מטרימים, בדיחות רקע, טריקים של עריכה וסאונד שקל לפספס בפעם הראשונה וזה עוד בלי לציין את המובן מאליו – הרבה משפטים שכיף לצטט. נתתי לסרט עוד הזדמנות ועוד אחת ועוד אחת ופתאום הבנתי שלא רק שאני ממש נהנה מהצפיות החוזרות, אני ממש מחפש במהלכן עוד דברים שפספסתי לפני כן. זה הפרק הראשון בטרילוגיית הקורנטו של רייט, פג ופרוסט. שלושה סרטים מאוד בריטיים באופיים, שכל אחד הוא טוויסט על ז'אנר אחר של בי-מוביז. שון הוא סרט זומבים, "שוטרים לוהטים" הוא שילוב של באדי-קאפ מובי ואקשן בסגנון שנות השמונים, ו"סוף העולם" (היחיד בסדרה עם שם עברי נורמלי) הוא סרט פלישת חייזרים. בכולם מה שעושה את ההבדל אלה הפרטים הקטנים והבריטיות הכמעט מוגזמת של הדמויות. שון אוף דה דד הוא כנראה החביב עלי בסדרה, אם כי זה כמו לומר שהשוקולד האהוב עלי הוא שוקולד חלב עם אגוזים. זה נכון, אבל לא מוריד בכלום מהחיבה שלי לטעמים אחרים.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי באפטא (הסרט הבריטי הטוב ביותר, ה-די.וי.די הטוב ביותר, הקולנוען החדש הטוב ביותר למפיקה נירה פארק)

 

 

54. הקוסם מארץ עוץ (ארה"ב, 1939)

במקור: The Wizard of Oz

במאי: ויקטור פלמינג

תסריט: נואל לנגלי, פלורנס ריירסון, אדגר אלן וולף

שחקנים: ג'ודי גארלנד, מרגרט המילטון, פרנק מורגן, ריי בולג'ר, ג'ק היילי, ברט לאר, בילי ברק

 

 

מה קורה כאן: דורותי, ילדה הגרה עם דודה ודודתה בחווה בקנזס, חולמת על מקום מרגש יותר מהסביבה המוכרת. בזמן שהם נמלטים משכנה מרושעת, דורותי וכלבה טוטו נלכדים בסופת טורנדו המעיפה אותם לארץ עוץ הקסומה. הבית בו הם נמצאים נוחת על המכשפה הרעה מהמזרח והורג אותה, מה שהופך את דורותי לגיבורה בעיני המקומיים, אבל גם לאויבת מספר אחת של אחותה מהמערב של המכשפה המתה. פיה טובה מבטיחה לדורותי שאם תלך בעקבות שביל האבנים הצהובות, תגיע לטירתו של הקוסם שיכול להחזיר אותה הביתה. בדרך לטירה, היא פוגשת בדחליל חסר שכל, איש פח חסר לב ואריה חסר אומץ שכולם מקווים שהקוסם יהיה מוכן להשלים את החסר להם.

למה הסרט הזה ברשימה: מאז שהספר התפרסם לראשונה בשנת 1900, הוא עובד פעמים רבות לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה, שלא לדבר על כמות ספרי ההמשך שהתפרסמו, חלקם לאחר מותו של ל. פרנק באום, הסופר המקורי. עדיין, כשמדברים על הקוסם מארץ עוץ, רוב האנשים יחשבו מיד על הסרט של ויקטור פלמינג. הגרסה הזו כל כך איקונית, שעד היום שירים מתוכה משולבים בארועים שונים והמושג "החברים של דורותי" אומץ בחום בידי הקהילה הגאה. כשמדברים על כלב טוטו, כל מי שראה את הסרט יודע למה הכוונה, המשפט "לא נראה לי שאנחנו עדיין בקנזס" הפך לאחד המצוטטים גם מחוץ להקשר המקורי ואף אחד כמעט לא זוכר שהנעליים הקסומות המופיעות בסרט בכלל לא היו אמורות להיות בצבע אודם במקור, אבל שונו כך שיראו טוב יותר על המסך. כשג'רי מיירן, שגלם דמות כל כך שולית שהמפיקים לא טרחו לתת לו קרדיט במקור, נפטר במאי 2018, הדבר צוין באמצעי התקשורת ברחבי העולם. למרות החריגות מהסיפור המקורי והאהבה של רבים ל"מרשעת", הסיפור כפי שהוא מוצג מנקודת מבטה של המכשפה מהמערב, מעט מאוד עיבודים מחזיקים מעמד כמו זה מ-1939. זה מוזר במיוחד בהתחשב בכמה שהסרט נראה מיושן. רוב האפקטים לא מרשימים כיום (אם כי, הטורנדו עדיין מעורר התפעלות) והתפאורה נראית בברור כמו במת סאונד ולא כמו ארץ קסומה. עדיין, זה עובד. אותו פלא שהכה את הצופים לפני שמונים שנה, עדיין שובה קהל חדש. בזמנו, המעבר מצילום גוונים המייצג את קנזס, לטכניקולור מלא המייצג את ארץ עוץ, היה חדשני. כיום, הוא בעיקר מודל לחיקוי ואף אחד לא יכול להשתמש ברעיון הזה מבלי שישוו אותו לסרט של פלמינג. אפשר והסוד טמון בתזמון ההפקה. ארה"ב התאוששה מהשפל הכלכלי הגדול וטרם נכנסה למלחמת העולם השניה, כך שאולפנים יכלו לשפוך הרבה מאוד כסף על הפקות ממושכות. הקוסם מארץ עוץ זכה לתקציב שאפשר לבנות סטים ענקיים, לשלב אפקטים חדשניים, טכניקות צילום מתקדמות לזמנן, שירים ששוכתבו ושוכתבו עד שהתאימו בדיוק לאוזן של הקהל, וגם להעביר חודשים ארוכים בחיפוש אחר הדורותי המושלמת. בדומה ל"חלף עם הרוח" שיצא באותה שנה (ואף הוא בוים בידי פלמינג), הוליווד יכלה להרשות לעצמה להשקיע כמו שצריך בסרט שנועד לשנות את ההיסטוריה של תעשיית הבידור, והצליח בכך מעבר למצופה.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 4 (סרט, צילום, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

53. שגעון בחלל (ארה"ב, 1987)

במקור: Spaceballs

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס, רוני גרהם, תומס מיהן

שחקנים: ביל פולמן, ריק מוראניס, ג'ון קנדי, דפני זוניגה, מל ברוקס, ג'ואן ריברס, ג'ורג' ויינר, דיק ואן פאטן, מייקל וינסלו

 

 

מה קורה כאן: בגלקסיה רחוקה מאוד, תושבי כוכב הלכת ספייסבול מנסים לגנוב את האוויר הנקי מכוכב הלכת דרואידיה. לשם כך, נשלחת חללית בפיקודו של דארק הלמט לחטוף את הנסיכה הדרואידית וספה על מנת להפעיל לחץ על המלך שיעניק להם את הקוד לפתיחת מגן האוויר של כוכבו. המלך שוכר את שרותיהם של נווד החלל לון סטאר וחברו האדם-כלב בארף, על מנת שימצאו את וספה ויחזירו אותה הביתה בטרם הספייסבולים יגיעו אליה.

למה הסרט הזה ברשימה: אומרים שתזמון זה הכל בחיים. האמירה הזו נכונה במיוחד עבורי כשמדובר בשגעון בחלל. הסרט יצא כמה שנים אחרי הפרק האחרון בטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, שעלה לאקרנים בשנה בה נולדתי. הייתי צעיר מכדי לראות את שובו של הג'דיי בזמן אמת, אבל שגעון בחלל הגיע למכשיר הווידאו בבית שלנו כשהייתי בגן ומספיק גדול בשביל להפעיל את המכשיר בעצמי. כך יצא שראיתי את הפרודיה של מל ברוקס עשרות פעמים לפני שראיתי סרט כלשהו מאלה שהוא צוחק עליהם. כשסוף סוף ראיתי את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה", למעשה התאכזבתי מכמה שהוא לא דומה לשגעון בחלל. מל ברוקס מעולם לא היה האדם המעודן ביותר, אבל הוא גם מעולם לא עשה פרודיה על סרט שלא העריך. כשרצה ליצור פרודיה על מלחמת הכוכבים, פנה לג'ורג' לוקאס על מנת לקבל אישור ואף סיוע בעבודה על הסרט לאחר הצילומים. לוקאס הסכים, בתנאי שלא ימכר אף מוצר נלווה של שגעון בחלל, מתוך חשש שאנשים יתבלבלו בינו לבין מוצרים של מלחמת הכוכבים (לוקאס באופן ידוע הרוויח הרבה יותר כסף מהמוצרים האלה מאשר מהסרטים עצמם), אז צר לי אם אי פעם רציתם לקנות בובה מדברת של יוגורט. ברוקס הסכים, לוקאס אהב את התוצאה ואפילו הרשה לכלול בסרט עקיצה כלפי המסחור של הטרילוגיה. בעוד אפשר לראות בשגעון של חלל לעג לסרטי וסדרות מד"ב שונים (בהם גם מסע בין כוכבים, כוכב הקופים והופעת אורח של ג'ון הרט באותו תפקיד אותו גלם בהנוסע השמיני), זה בברור סרט שנעשה מתוך אהבה. אף במאי לא משקיע כל כך בסרט שאין מאחוריו להט אמיתי ומל ברוקס הצליח לגייס לפרויקט כמה מהקומיקאים הגדולים של שנות השמונים, בהם ג'ון קנדי, ריק מוראניס ודום דה לואיז. האהבה שלי לסרט גם הובילה לאכזבה מהצפיה בתקווה חדשה. שגעון בחלל מחקה את הסגנון והמראה של מלחמת הכוכבים, אבל נכתב עם עלילה שונה לחלוטין. למעשה, שגעון בחלל דלג לחלוטין על יצירת פרודיה לדמותו של לוק סקייווקר ומתמקד דווקא בדמות בהשראת האן סולו בתפקיד הראשי. זה סוד הקסם של הסרט בעיני, שלמרות החיקוי הסגנוני, הוא עומד בפני עצמו כסיפור ולדמויות יש קיום עצמאי גם בלי ההשוואה לסרטיו של ג'ורג' לוקאס.

פרסים בולטים: שגעון בחלל לא זכה בשום פרס ראוי לציון. הביקורות אליו בזמן יציאתו היו מעורבות, בין השאר בגלל התחושה שעבר יותר מדי זמן בשביל ליצור פרודיה מעניינת על מלחמת הכוכבים. זה בסדר, גם מבקרים טועים.

 

 

52. זמנים מודרניים (ארה"ב, 1936)

במקור: Modern Times

במאי: צ'רלי צ'פלין

תסריט: צ'רלי צ'פלין

שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, סטנלי "טייני" סנדפורד, אל ארנסט גרסיה

 

 

מה קורה כאן: עובד במפעל עובר התמוטטות עצבים בעקבות עומס העבודה. כאשר הוא משתחרר מבית החולים, אין לו עבודה, אין לו כסף ואין לו מושג מה לעשות. הוא נעצר בגלל טעות בזיהוי ומבין שבכלא יש לו תנאים טובים יותר מאשר בחוץ. בשל כך, הוא מנסה לחזור לבית הסוהר, עד שמפגש עם יתומה יפה שנמלטת מהחוק משכנע אותו לנסות ולבנות חיים טובים יותר עבור שניהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זה לא סוד שצ'רלי צ'פלין החזיק בעמדות שנתפסו לעתים כקומוניסטיות. בעוד הוא מעולם לא הגדיר את עצמו ככזה, הסרטים של צ'פלין בהחלט הציגו הזדהות עם מעמד הפועלים וביקורת כלפי הממסד המערבי. זמנים מודרניים הוא כנראה השיא, סרט שנפתח בהשוואה בין פועלים במפעל לעדר כבשים, מציג את הגיבור מפוטר שוב ושוב ללא פיצויים, לצד זלזול של בעלי השליטה בזכויות אנוש בסיסיות. עם זאת, לא מדובר בסרט מטיפני. צ'פלין שוטח את עמדותיו כחלק מסיפור קומי, כזה שמכיל בתוכו אלמנטים טרגיים, אבל עדיין נועד לגרום לאנשים לסיים את הצפיה עם חיוך על הפנים. דמות הנווד מופיעה פה בפעם האחרונה במראה הקלאסי וזוהי גם הפעם הראשונה בה קולו של צ'פלין נשמע על המסך. הוא אמנם בחר שמילותיו היחידות יהיו בג'יבריש, אבל זהו בכל זאת מפנה חשוב בקריירה שלו. עשור לאחר מכן, צ'פלין יעורר כותרות יותר בגלל דעותיו הפוליטיות ופחות בגלל היותו גדול הקומיקאים של דורו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, אמריקה הפנתה עורף לצ'פלין המהגר, ממש כפי שהמודרניזציה הקיאה מתוכה את הנווד בסרט. יחד עם זאת שהסרט מצחיק ומכיל כמה מהרגעים המפורסמים ביותר בפילמוגרפיה של צ'פלין, הוא גם מעורר מחשבה. זמן קצר אחרי שארצות הברית החלה להתאושש מהשפל הגדול, בעודה מלקקת עדיין את פצעיה, זמנים מודרניים הוא תמונת מצב של מדינה על סף מלחמה. לא מלחמה צבאית (למרות שכזו אכן הגיעה כמה שנים לאחר מכן), אלא מלחמת מעמדות. הנווד והיתומה הם אנשים טובי לב, קרבנות של כוחות גדולים מהם שאינם מאבדים את חוש המוסר בזמן האמת. סביבם, הרבה פחות סובלנות. הפועלים שובתים ומפגינים, השוטרים עוצרים ללא הבחנה, המנהלים עורכים ניסויים על חשבון עובדיהם ומשפחות נקרעות בחסות הממשלה. אם הוא לא היה כל כך מצחיק, זמנים מודרניים היה יכול בקלות להיות אחד הסרטים הקשים לצפיה של המאה ה-20. למרבה המזל, או לפחות למרבה השמחה, צ'רלי צ'פלין התכוון לבדר והוא עושה זאת במיומנות גבוהה, תוך שילוב בין טריקים מעניינים של צילום ועריכה, מוזיקה מקסימה, רומנטיקה בלתי מתנצלת וכשרון משחק פיזי אדיר.

פרסים בולטים: אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

51. פרנקנשטיין הצעיר (ארה"ב, 1974)

במקור: Young Frankenstein

במאי: מל ברוקס

תסריט: ג'ין ויילדר, מל ברוקס

שחקנים: ג'ין ויילדר, מרטי פלדמן, טרי גאר, פיטר בויל, קלוריס ליצ'מן, מדלן קאן, קנת' מארס, ג'ין הקמן

 

 

מה קורה כאן: דוקטור פרדריק פרונקנסטין (נכתב פרנקנשטיין) הוא נכדו של המדען המפורסם ויקטור פרנקנשטיין, שהטיל קלון על המשפחה כאשר נסה להחיות גופה ואבד שליטה על הניסוי. פרדריק מתבשר כי הוא היורש של טירת פרנקנשטיין ונוסע לטרנסילבניה על מנת לבחון את הנכס. הוא פוגש שם עוזר גבן בשם אייגור (נכתב איגור) ואת אינגה, המאוד אוהבת להתגלגל בחציר. את הטירה מנהלת פראו בלוכר (קול צניפת סוסים) הנוקשה, שבטוחה כי פרדריק הגיע על מנת להמשיך את מפעל חייו של סבו. פרדריק שונא בתחילה את ההשוואה לקרובו המפורסם, אולם מתחיל להשתכנע שאולי לא היה מטורף כפי שחושבים.

למה הסרט הזה ברשימה: אני יודע, שני סרטים של מל ברוקס באותה עשיריה, אז למה הם לא פשוט צמודים אחד לשני? האמת היא שאין לזה סיבה מיוחדת. אני אוהב גם את שגעון בחלל וגם את פרנקנשטיין הצעיר במידה דומה וביום בו ערכתי את הרשימה הסופית, חבבתי את הסרט הזה טיפה יותר מזמנים מודרניים. כמו שגעון בחלל, גם פרנקנשטיין הצעיר מבוסס על סרט מפורסם שקמו לו חיקויים ומחוות לרוב וגם במקרה הזה, אני יותר אוהב את הפרודיה. כאן מל ברוקס לא כתב עלילה חדשה שרק נשענת על אלמנטים חיצוניים של מושא הבדיחה, אלא ממש התבסס על סצנות שלמות מ"פרנקנשטיין" ומ"כלתו של פרנקנשטיין", את שניהם ביים ג'יימס וייל. מפורסמת במיוחד הופעת האורח של ג'ין הקמן בתפקיד האיש העיוור, שהיא כמעט העתק אחד לאחד של הסצנה אותה וייל ביים, רק עם טוויסט קומי. כך מתנהל רוב הסרט, מראות מוכרים, כולל העיצוב הגותי, הצילום בשחור לבן והמשחק המוגזם, שהופכים פתאום בסיס לקומדיה. חלק מהסצנות פונות לסלפסטיק, חלקן למשחקי מילים, חלקן פשוט לועגות לעצם הסיטואציה שנלקחה לפני כן ברצינות. הסרט חייב לפחות חצי מהצחוקים שהוא גורר למרטי פלדמן שמגלם את אייגור לא כעבד נרצע, אלא כתחמן שמפצה על נכויותיו הפיזיות בחדות לשון. ג'ין ויילדר, כהרגלו, סוחף לפעמים את הדמות מגיבור מוסרי קלאסי לעבר טרוף מוחלט, אולם הוא עושה זאת בכן ועם מספיק קריצה בכדי שנזכור שהכל חלק מבדיחה אחת גדולה. אולי זו בדיחה על הרצינות בה אנחנו לוקחים סרטים לפעמים, עד שאנו שוכחים שאפשר סתם לעשות שטויות לפעמים. ככל שהדמויות רציניות, ככה הסצנה יותר מגוחכת וככל שברוקס אוהב לחקות את הסגנון של וייל, הוא מרשה לעצמו לשנות פרטים על מנת לחדש ולהפתיע עם הפאנצ'ים הכי לא צפויים שעוד מסוגלים לעבוד. לא מדובר בקומדיה אנרכיסטית, אלא בסיפור מהודק מתחילתו ועד סופו שמרשה לעצמו להתפזר רק כדי להישאר צמוד לסרט עליו הוא צוחק. מל ברוקס אוהב לכתוב בעצמו את הסיפור ולא סתם לחזור על דברי אחרים, מה שמוציא ממנו כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בקריירה שלו, דווקא כשהוא מכריח את עצמו לשחזר משהו שכבר קיים במקום להמציא אותו מחדש.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (תסריט מעובד, סאונד), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (שחקנית בקומדיה או מיוזיקל לליצ'מן, שחקנית משנה לקאן), מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2003 לשימור בידי ספריית הקונגרס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s