ביקורת: אנחנו

MV5BZTliNWJhM2YtNDc1MC00YTk1LWE2MGYtZmE4M2Y5ODdlNzQzXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

 

בואו נאמר שלא התלהבתי במיוחד מ"תברח". בעוד הרבה אנשים ראו בו גאונות צרופה והתחלה מבטיחה לקריירה החדשה של ג'ורדן פיל כבמאי, אני הרגשתי שמדובר באוסף של קלישאות שמתבסס יותר על הקפצות ומסר חברתי מאולץ, מאשר על סיפור מעניין או התעמקות בנבכי הנשמה. במיוחד לא אהבתי את התחושה שפיל מאמין שהצופים כל כך יתבלבלו מצבע העור והמצב הכלכלי של הדמויות, שיחשבו את ההפך ממה שהאינסטינקט של כל מי שראה לפחות שלושה סרטי אימה בחייו יאמר. כאילו היינו אמורים להיות מופתעים מי טוב ומי רע בסרט שמחלק את התפקידים האלה מראש ונצמד אליהם.

"אנחנו" הוא סרטו החדש של ג'ורדן פיל והנסיון שלו לביים אימה יותר מובהקת. לדבריו, הוא הופתע מכך שאנשים התקשו להגדיר את "תברח" לפי ז'אנר מסוים והחליט שסרטו השני יהיה אימה קלאסית יותר, שלא יהיו טעויות. התפלאתי לקרוא שזו עמדתו, כי חרף משאיות הפרסים שהועמסו על סרטו הקודם, נראה שפיל מסכים איתי לפחות לגבי נקודה אחת – "תברח" לא עובד בתור סרט אימה נטו, כי הוא מנסה להיות יותר מדי דברים בבת אחת. זה בדיוק מה שהחליט להימנע ממנו באנחנו.

בשנת 1986, הגיעה אדלייד עם הוריה לחופשה בסנטה קרוז. במהלך שיטוט ברחבי הקרנבל על הטיילת, היא נכנסה לבדה לתוך בית מראות חשוך. בעודה מחפשת את היציאה, ראתה ילדה שנראית בדיוק כמותה. לא השתקפות, אלא מישהי אחרת, כפילה מדויקת של אדלייד. החוויה הותירה בה טראומה, והיא נעשתה שקטה ומסוגרת. רק שנים של טיפול ועידוד לבטא את עצמה, החזירו לאדלייד את השקט הנפשי.

הטראומה, עם זאת, לא נעלמה לחלוטין. כאשר אדלייד מגיעה עם משפחתה, הפעם בתור אישה נשואה ואם לשניים, לבית נופש בקרבת סנטה קרוז, היא חוששת ללכת שוב לחוף. אחרי שכנוע מצד בעלה גייב, היא מסכימה ללכת ולפגוש חברים בחוף, אבל מתחילה להבחין בכל מיני צרופי מקרים משונים. כאשר בנה הצעיר ג'ייסון מודיע בערב להוריו שיש משפחה של ארבע נפשות שעומדת בשביל הכניסה לבית, אדלייד מבינה שהיה עדיף לנפוש במקום אחר.

אני חייב להוריד את הכובע בפני ג'ורדן פיל, הפעם הוא תפס גם אותי. אנחנו הוא בהחלט סרט אימה מובהק יותר מקודמו, אבל הוא אינו מסתמך על טריקים זולים כמו הקפצות ומראות מזעזעים שלא קשורים לכלום. אנחנו הוא אימה שנבנית לאט, סביב מסתורין שמציב בפני הדמויות הראשיות שורה מתמשכת של דילמות, כיצד להתמודד עם הסכנה, האם ניתן לעצור אותה ואיפה בטוח להסתתר. כשהאנשים שצריכים לשרוד הם זוג הורים ממוצעים למראה, נערה ספורטיבית וילד עם בעיות קשב וריכוז, השאלה מה עשו שזה מגיע להם חזקה במיוחד. זו הייתה יכולה להיות כל משפחה, אבל דווקא אדלייד היא זו שטראומת הילדות שלה חוזרת לרדוף אותה.

את מרבית סרטי האימה ניתן לחלק לאחת ממספר תת-קטגוריות: אימה פסיכולוגית, אימה על-טבעית, מרדף, אימה מעורבת באקשן, קומדיית אימה וכו'. גם המפלצות הן לרוב משהו מוכר כמו חפץ מכושף, רוח רפאים, רוצח מטורף, זומבי, חייזר או ניסוי מעבדה שהשתבש. אנחנו אמנם אינו חורג לז'אנרים אחרים, אבל גם לא נופל ישירות לאף חלוקה מוכרת בתוך הסוגה שלו. יש בו אימה פסיכולוגית, משולבת באלמנטים שנראים חלק מהזמן על-טבעיים, אבל יתכן ובעצם אינם. יש בו מספיק מודעות עצמית בשביל שהדמויות לא תמיד יעשו את הדבר הכי צפוי, אבל גם את היכולת של הבמאי להודות שעליהן לבצע בחירות שגויות מדי פעם על מנת להעניק לסכנה יתרון. הסכנה עצמה מוכרת כמו זומבי, מוזרה כמו חייזר ומחושבת כמו רוצח מטורף. שילוב חכם של אלמנטים סיפוריים וטכניים, לצד משחק טוב של רוב המעורבים, הביאו ליצירת סרט אימה שמצליח להיות מותח גם כשלא קורה שום דבר חריג על המסך. זה אחד המאפיינים של סרט אימה טוב, הוא לא מרפה ולא נותן תחושה שיודעים מה עומד לקרות בעוד רגע ומתי יש הפסקה לנשום.

חלק גדול מההצלחה של אנחנו נובע מבחירה מצוינת לתפקיד הראשי. לופיטה ניונגו היא השילוב הנכון שנדרש עבור סרט מסוג זה. היא נראית כמו אשת משפחה נורמטיבית, שאוהבת את ילדיה וסובלת בשקט את בדיחות האבא של בן זוגה, אבל בו זמנית מוכנה להגן על כולם בכל אמצעי שידרש. אדלייד היא בברור המנהיגה של השבט. אף על פי שאינה החזקה, היצירתית או המהירה ביותר בבית, כולם זקוקים לה. גייב הוא הכוח, בתם זורה היא זו שיכולה לעמוד במרדף ממושך ולג'ייסון הצעיר יש יצר השרדותי ואומץ. לאדלייד יש את היכולת לעמוד בין כולם ולהיות הגורם המאזן. היא לא יודעת את כל התשובות ועושה בעצמה טעויות, אבל לא זזים לשום מקום בלי אישור שלה. ניונגו מצליחה להביע מנעד רחב של מבטים ולהעביר תחושות ברורות גם בשקט וגם כשיש לה קושי פיזי לדבר. גם אליזבת מוס ראויה לציון בתפקיד החברה השתיינית של אדלייד וגייב שמגדלת משפחה משלה, הרבה פחות מתפקדת, אבל נראה שגם פחות מטריד אותה שזה המצב.

לצערי, אני לא יכול לפרט הרבה על הדברים שקורים במהלך הסרט. הוא מסתמך על גילויים מפתיעים שחבל להרוס למי שטרם צפה. רק אציין שיש לי עדיין תחושות מעורבות לגבי המערכה האחרונה. מצד אחד, אני חושב שהיא מבריקה בפני עצמה ובמיוחד מבחינת המשמעות שלה לגבי כל מה שהוביל אליה. מצד שני, לא בטוח שהסרט היה זקוק לתשובות שניתנות במהלכה. חלק גדול מהכח שלו עד לאותה נקודה היה במסתורין. כשלא יודעים מה מניע את הסכנה, אלמנט ההפתעה יעיל יותר. בניגוד ל"תברח", לא מדובר כאן במסר חברתי שמתערבב עם סיום שגרתי של סרט אימה, אלא בנקודה שמראה עד כמה ג'ורדן פיל הוא תסריטאי חכם. הוא פזר רמזים לכל אורך הדרך, אבל רואים אותם רק במבט לאחור. אנחנו היה יכול להרוויח מקיצוץ של רבע שעה בערך, מאחר והוא נוטה להיות מעט רפטטיבי, אבל הוא קרוב לשלמות מעבר לכך. הסיום נהדר, והמוזיקה שמלווה אותו היא מהיותר מוצלחות שנשמעו בקולנוע מזה זמן רב. אני רק לא יכול להבטיח שהסרט לא היה מרוויח יותר מהחזקת המסתורין עד הסוף.

לפני הצפיה באנחנו, הוקרנו באולם מספר טריילרים לסרטי אימה שיגיעו לארץ בקרוב. שניים מהם היו חידושים, אחד ל"משחק ילדים" והשני ל"בית כברות לחיות". הם נראו רע, כאילו נוצרו על ידי צפיה בסרט אחר ונסיון לחקות את העריכה והאפקטים הקוליים שבו מבלי לטרוח לקרוא את התסריט. ברור שטריילרים נערכים בנפרד מהסרטים אותם הם מקדמים, אבל הטריילרים האלה הדגישו שתי בעיות קשות בז'אנר. קודם כל, הם נראים כולם אותו דבר. גם טריילר לסרט שלישי, "מקוללת", היה עוד גרסה של אותם טריקים נדושים שכבר מזמן הפסיקו לעבוד. דבר שני, זה מייאש לדעת שמעדיפים להשקיע יותר ברימייקים מאשר ברעיונות מקוריים. עד כמה צ'אקי יכול להפתיע היום, כשכולם כבר מבינים לפי הרמזים מה עומד להיות הגילוי הגדול של הטריילר? התגובות הן יותר חיוך משועשע, או אפילו נבוך, מאשר תחושה שיש סיבה להקדיש לסרט זמן.

אלה שני הדברים שהמנעות מהם הופכת את אנחנו לסרט אימה כל כך טוב. הוא נמנע מטכניקות הפחדה שחוקות לטובת בניה אמיתית של מתח ושימוש נכון בהפתעה, והוא מבוסס על רעיון מקורי. אם אני אומר לכם סרט זומבים, אתם יודעים בדיוק למה לצפות. אם אני מדבר על מכשפה עתיקה, יש לכם מושג לא רע איך הסרט יראה. אם אתאר לכם את תחילת העלילה של אנחנו, תתקשו לנחש לאן ההמשך מוביל. ג'ורדן פיל רצה ליצור סרט אימה שלא יהיו שום טעויות לגבי הז'אנר אליו הוא משתייך ועשה עבודה טובה יותר מ-99% מהעוסקים כיום בתחום. אנחנו הוא לא רק מפחיד, הוא גם עוכר שלווה, מעורר מחשבה ובשום אופן לא מזלזל בקהל שלו. הוא מוצלח גם כסרט אימה וגם כסרט בכלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.