ביקורת: מילים נרדפות

Synonymes1_resize.jpg

 

בשנת 2010, שודר פרק של "משפחת סימפסון" בו המשפחה הצהובה מבקרת בירושלים. בשביל להשיג יותר משיכה לקהל בינלאומי, לוהקו לתפקידי אורח שני דוברי העברית המפורסמים ביותר של אותו הזמן, סשה ברון כהן ויעל נעים (גל גדות עוד הייתה עסוקה בלגלם דמויות משנה עם שמות כמו ג'יזל ונתניה). התגובות לדיבוב של ברון כהן היו חיוביות, כאשר רבים הופתעו כמה טוב לכד את המבטא הצברי של דמותו. הפרק עצמו, לעומת זאת, עורר חוסר נעימות, במיוחד בקרב ישראלים. בעוד היה צפוי שארצנו הקטנטונת תוצג באופן שטחי וקריקטוריסטי, זו הייתה הקריקטורה הלא נכונה. הישראלים הוצגו בפרק כאוסף של דתיים מיליטנטים שיודעים קרב מגע ומדברים יידיש, כאילו כל אדם שני בארץ שרת בנח"ל החרדי. החטא הגדול ביותר היה שיבוש מוחלט של הגאוגרפיה והמצב המדיני-בטחוני כאשר הפרק הציג כיצד ירושלים, ממוקמת במישור מדברי, נמצאת במרחק רכיבת גמל קצרה מחוף נטוש של ים המלח.

ההצגה השגויה הזו של ישראל היא לא דבר חדש. נתב"ג מוצג בדרך כלל כשדה תעופה קטן בלב המדבר, לכל הישראלים יש מבטא של יהודים מבורו פארק, היין המקומי הוא יין פטישים, אף אחד לא זז בשבת, כולם היו קרביים בצבא וישראלית בוגרת שמסתובבת בפאב בלונדון לא מבינה מה זה "ביי" וחושבת שמדברים על השדיים שלה כששואלים אותה לשמה. הדברים האלה עוד נסלחים כשהם מבוססים על חוסר הכרות בגוף ראשון עם המדינה, אבל יש מקרים בהם יוצרים ישראלים מסתמכים על בורות של זרים בכדי ליצור סיפור יותר מרתק. עמוס גיתאי הואשם לא פעם בכך שהוא מתעלם מהמציאות על מנת ליצור סרט שיקרוץ יותר לקהל בינלאומי, ו"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז מתרחש ברובו בנקודה בלתי קיימת, בה שחקנים יהודים מגלמים פלסטינים רק כדי ליצור מראה יותר קוסמופוליטי. אלה פרטים קטנים שצופים בגרמניה, בצרפת, בארצות הברית או באוסטרליה לא יעלו עליהם, אבל כל ישראלי עם טיפה ידע כללי יבין שאינם נכונים. "מילים נרדפות" של נדב לפיד הוא, לפחות במבט שטחי, החבר החדש בקבוצת הסרטים שעוסקים בישראל מבלי באמת לעסוק בישראל ובונים על כך שלא ישאלו יותר מדי שאלות.

יואב הוא ישראלי אחרי צבא שמגיע לפריז כשכל רכושו בתרמיל אחד. הוא מאבד הכל בלילה הראשון ונמצא למחרת בידי שני שכנים, כאשר הוא קפוא. השניים, אמיל וקרולין, מצילים אותו ונותנים לו בגדים וכסף על מנת שיוכל להסתדר לימים הקרובים. אסיר תודה, יואב שומר על קשר איתם והופך לחברם הקרוב. הוא מספר להם שעזב את ישראל ללא שום כוונה לחזור ושמעכשיו, ידבר רק בצרפתית ויחיה כצרפתי. אמיל, הרוצה להפוך לסופר מפורסם, מרותק מהסיפורים של יואב ושואב מהם השראה, בעוד קרולין מנגנת באבוב ומגלה חוסר חיבה מתמשך ללבישת מכנסיים בבית. כן, זו באמת מידת העומק של הדמות שלה.

בלית ברירה, יואב מוצא עבודה כמאבטח בשגרירות הישראלית, שככל הנראה מפעילה מנגנון סינון רופף במיוחד. ההתנהגות המוזרה שלו לא מרתיעה אף אחד, העיקר שהוא משלנו. יואב אפילו מתחבר לירון, מאבטח שלא שמע על ההנחיה לשמור על פרופיל נמוך בחו"ל ומקפיד להציג את עצמו כיהודי, לחבוש כיפה בציבור ואף להמהם את התקווה כדי לראות אם כבר נולד הבן זונה שיעצור את ישראל. בכדי להקל על יואב, מצוות אליו בית"ריסט צרפתי (ואני לא לגמרי בטוח אם הכוונה היא לחניך מבוגר במיוחד בתנועת הנוער בית"ר, או לאוהד בית"ר ירושלים) בשם מישל שכל כך מיליטנטי, שבמפלגת כחול לבן בקשו ממנו להתרחק קצת כי הוא גורם להם להראות כמו ג'ובניקים.

אם שמעתם על מילים נרדפות לפני שעלה לאקרנים, סביר להניח שזה היה בזכות הזכיה שלו בדב הזהב בפסטיבל ברלין. כבוד גדול שמראה על הנגישות של הסרט לקהל בינלאומי, אבל באופן לא מפתיע, גם על הריחוק שלו מעיסוק רציני בזהות הישראלית והיהודית. זה נושא מאוד רחב לדבר עליו, הרבה מעבר למה שניתן בדרך כלל להספיק בשעתיים, ומילים נרדפות בקושי מתחיל לחקור את הנושא. אין הסבר מפורט להחלטה של יואב להתכחש לישראליותו, רק שזה כנראה קשור למשהו שקרה בזמן השרות הצבאי. אנחנו יודעים שהוא היה חיל מצטיין ושהוריו נהגו לקרוא לו בילדותו על מלחמת טרויה, תוך שהם משמיטים את הסוף של הסיפור. אתם יודעים, הקטע עם הסוס שהוא החלק היחיד ש-99% מהמין האנושי יודע על מלחמת טרויה. אני לא יודע אפילו למה הקריאו לו דווקא את זה, כנראה שבדיוק נגמרו העותקים של פינוקי מחריב את קרתגו.

ככל שאנחנו לומדים יותר על יואב, ידוע עליו פחות. כל פרט שהוא מוסיף על חייו לפני המעבר לפריז, רק מרחיק עוד יותר את ההסבר למעבר עצמו. הוא אומר בתחילת הסרט שישראל תמות לפניו ורוכש מילון בעזרתו הוא לומד מגוון מילים צרפתיות לתאר את עלבונה ורשעותה של ישראל, אבל לא עומד מאחורי זה שום סיפור. כל הסיפורים שהוא מספר לאמיל הם אישיים וקצרצרים. אף אחד מהם לא מעיד על התנהלות חריגה של צה"ל או של הממשלה וחלקם בברור אינם נכונים אם אתם יודעים משהו על השרות הצבאי בישראל. אם "פוקסטרוט" ספר גוזמאות על צה"ל ועל ההתנהלות הלקויה שלו, מילים נרדפות בקושי מכיר בכך שחיילים עושים משהו מעבר לנשיאת נשק. השרות הצבאי שלי היה יותר מעניין מזה של יואב כפי שהוא מוצג בסרט, ואני העברתי שליש מתוכו במשחק סוליטר והחלפה יומיומית של תמונת הרקע במחשבי המשרד לתמונה של אורנגאוטן.

ככל שהסרט מתקדם, נדמה שהעדר הסיבה המדויקת לעזיבת הארץ הוא מכוון. יואב נראה כמי שנמצא בהלם קרב, עם דגש על המילה הלם. הוא מדבר מוזר, לא רק בגלל פערי השפה, אלא גם כי הראש שלו בונה משפטים בצורה הרבה יותר יצירתית מהאדם הממוצע. הוא מתעקש לא לדבר עברית, גונב גלויות בזמן שהוא משלם על מוצר יקר בהרבה ורוב הזמן, בקושי מרים את הקול. כאשר הוא סוף סוף פותח את הפה, אפשר להבין שהסיפור אינו קשור למדינת ישראל, אלא לאדם עצמו. לפחות, אני מקווה שזו הכוונה של הבמאי, כי בתור סרט פוליטי, מילים נרדפות הוא די נוראי. אין לו אמירה, אין לו נכונות לתאר ארועים ספציפיים, הוא מציג את הישראלים בצורה שטחית ואת הצרפתים כחסרי עמוד שדרה. הוא מכיר בכך שהיו פיגועים המוניים באירופה ושחלקם נבעו ממניעים אנטישמיים, אבל מציג עובדה זו דרך פיהן של דמויות מוקצנות שאינן מסוגלות לצאת ממצב לחימה. המפגש בין ירון ומישל כאילו נלקח מפרק של "ארץ נהדרת" מרוב שהוא מגוחך ושוב, לא ברור אם זו הכוונה או לא. אמירה פוליטית לא שווה הרבה אם היא לא באמת אומרת כלום ומילים נרדפות, כמו הדמות הראשית בו, מסרב להיכנס לפרטים החשובים באמת.

יש בסרט עיסוק רב לא רק בזהות לאומית, אלא גם במיניות וגם כאן, יואב לא מספר הרבה. אמיל וקרולין מציגים יותר משיכה על המסך כלפי יואב מאשר אחד כלפי השניה ויואב לא באמת מסרב לשום נסיון פיתוי ולא חשוב מצד מי הוא מגיע. אולי זה עניין של בלבול ואולי חלק מהחופש החדש שהוא מרגיש בפריז. גם כאן, לא נאמר דבר על ההיסטוריה המינית שלו בישראל, להוציא שיחת וידאו קצרצרה שנותנת הצצה למה שנשאר מאחור. הסרט מתחיל בהצגה מלאה של נתוניו הטבעיים של טום מרסייה, המגלם את יואב, מה שמבהיר מהתחלה שנדב לפיד לא הגיע להציג תמונה מצונזרת של ההווה, חרף סרובו לעסוק בעבר.

רוב השחקנים בסרט אינם מוכרים לצופה הממוצע. חלקם, כמו מרסייה, הם שחקני תאטרון שזהו הצעד הראשון שלהם בעולם הקולנוע. הדבר מורגש מאחר ונראה שמרסייה ושות' חשים טבעיים יותר במונולוגים מלאי פתוס מאשר בשיחות חולין פשוטות מול מצלמה. מנגד, אולי זו אשמת התסריט. אני לא אומר שמילים נרדפות נכתב בידי תוכנת מחשב שסרקה כל קישור אפשרי על המילים "ישראל", "צרפת" ו"צה"ל", אבל מעטים הסרטים שנראו כל כך קרובים לכך. התקשורת בין בני האדם בסרט מרגישה מלאכותית, כאשר הדמויות נעות בין סטראוטיפ אחד לשני, בלי שאף אחד יספק שורה מקורית. אמיל נראה, נשמע ומתלבש כמו תאו מ"החולמים" של ברטולוצ'י ולקרולין אין תפקיד מעבר ללהיות יפה ולחכות שהגברים ירשו לה להשחיל מילה. היצוג של ישראל כל כך מבוסס על הדימוי שלה בעולם, שהשיר היחיד בעברית שנשמע לאורך הסרט הוא "הללויה", וזה בהקשר עוד יותר אקראי מזה שהופיע בו ב"סיפורים פרועים". בנוסף, אפשר להפסיק כבר עם סצנות של חיילים רוקדים עם נשק? עברו 11 שנים מאז "ואלס עם באשיר", הגיע הזמן למצוא ביטוי מקורי יותר לאבסורד של המלחמה.

עוד קושי משמעותי בסרט הוא הצילום. שי גולדמן הוא צלם ותיק שלזכותו כמה מהסרטים היותר מרשימים חזותית בתולדות הקולנוע הישראלי. עם זאת, הוא לא יודע ולא צריך לצלם תוך הליכה. יש לא מעט סצנות בהן יואב מסתובב ברחובות והמצלמה כאילו הולכת לצדו. מדובר בסיוט בלתי ניתן לצפיה. הייתי חייב להסיט את העיניים מהמסך כדי לא לקבל כאב ראש מהנדנוד נטול הפוקוס של התמונה. כשהמצלמה יציבה, הסרט נראה בסדר. לא משהו יוצא דופן, אבל לפחות נסבל. כבונוס לחוסר הנעימות, פריז אמורה להיות עיר יפהפיה, אבל כאן היא אפרורית ומשעממת, בעוד דווקא הצילומים מישראל הם שטופי שמש ומלאי חיים. שוב, אני נאלץ לחזור על עצמי, לא ברור אם זה מכוון או לא.

ואלה המילים המגדירות את הסרט כולו. מצד אחד, לפיד שתל לכל אורכו רמזים קטנים לכך שהסיפור של יואב הוא יותר אישי מאשר לאומי. מצד שני, כל שאר היהודים בסרט מוצגים כבעלי תסביך רדיפה וחיבה מוגזמת לאקשן. מצד אחד, כל מי שיודע חשבון פשוט וקצת היסטוריה ימצא חורים בטענה שחיל משוחרר בן עשרים וקצת שרת בדרום לבנון ושסבו הוא ניצול שואה שעלה לארץ בתור אדם בוגר (וכן, הסרט מתרחש כיום). מצד שני, מה אם זו הנקודה? נדב לפיד יצר פה אולי את התחקיר האנושי המעמיק ביותר שנראה בקולנוע הישראלי מזה לפחות עשור, או שהוא יצר אוסף של קלישאות שמנסות להתחנף לקהל אירופי תוך התעלמות ממורכבותה של המציאות. שום דבר בסרט לא מבהיר מה הכיוון האמיתי וזה הופך את כולו לדי חסר פואנטה. כשאי אפשר לקבוע האם הוא מבריק או מטופש לחלוטין, סאטירה או דרמה נטולת מודעות עצמית, התחושה בתום הצפיה היא בעיקר "זהו?".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s