ביקורת: יצירה ללא מחבר

0230552.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

כשאני נכנס לאולם קולנוע לראות סרט שאורכו מעל שלוש שעות, אני מכין את עצמי נפשית. סרט באורך כזה צריך להכיל תוכן שמצדיק את הזמן שהצופים משקיעים בו. ניתן לעשות זאת על ידי הצגת סיפור מלא פרטים, במהלכו דמויות עוברות מסע מנקודת ההתחלה ועד הסוף, כך שכאשר יעלו כתוביות הסיום, תחילת הסרט תראה רחוקה שנות אור מהסצנה האחרונה. כך מצליחים סרטים כמו "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "הסנדק", "רשימת שינדלר" וכל אחד מחלקי "שר הטבעות", לשמור על רעננות לאורך השנים. אם תתחילו את הצפיה באמצע, החוויה שלכם תהיה שונה מהותית מזו של מי שמלווה את הסרט בלי להחמיץ אף רגע. לא כל הסרטים מצליחים בכך, כמובן. חלקם, כמו "כחול הוא הצבע החם ביותר" או "ניקסון", ארוכים רק לשם האורך ואין בהם מספיק תוכן או תהליך מספיק משמעותי בכדי להצדיק את מה שהבמאי תופס כניצול מוצלח של הזמן.

התרחיש הגרוע ביותר הוא להיכנס לסרט שאורכו מעל שלוש שעות ולהשתעמם. זה במיוחד רע אם אתם מתכוונים לכתוב עליו ביקורת ולא יכולים להרשות לעצמכם להחמיץ חלקים שלמים מתוכו. אולי דווקא רגע אחרי שנכנעתם מתרחש הטוויסט שהופך את כל העלילה על הראש? מה אם אחרי שטחן לכם את המוח במשך שעתיים וחצי, דווקא לקראת הסוף הבמאי מעביר הילוך ומציג את הנקודה הכי חשובה בסיפור? לא ידעתי הרבה על "יצירה ללא מחבר" לפני הצפיה בו, כך שהכנתי את עצמי נפשית לגרוע מכל. אני לא יכול לומר שמדובר ביצירה שתעמוד בהיסטוריה לצד כמה מהקלאסיקות שהזכרתי, אבל לפחות לא היה משעמם.

קורט ברנרט שאף להיות אמן מגיל צעיר. כשהיה קטן, בתקופת השלטון הנאצי, לקחה אותו דודתו אליזבת לתערוכה "אמנות מנוונת" בה הוקיעו הנאצים כמה מגדולי האמנים של תחילת המאה ה-20 כנטולי תרומה לאנושות, אולם קורט, בעידוד דודתו, דווקא חשב שהם מעניינים. לאחר שאליזבת מאובחנת כחולת סכיזופרניה, היא נלקחת מבית המשפחה לבית חולים, שם מחליטים שעליה לעבור עיקור ולאחר מכן, באישורו של מנהל בית החולים פרופסור זיבנד, היא נשלחת למקום אליו שולחים את מי שמוגדרים כמיותרים.

השנים חולפות, המלחמה נגמרה וכעת מזרח גרמניה נמצאת תחת שלטון קומוניסטי. קורט מתקבל ללימודי ציור באקדמיה לאמנויות, שם הוא מתאהב בסטודנטית לאפנה שבמקרה, גם שמה הוא אליזבת, או אלי, כפי שקורט מעדיף לקרוא לה. השניים הופכים במהרה לזוג, למרות חשדנותם של הוריה, פרופסור וגברת זיבנד שחוזרים לעיר לאחר שהיה ממושכת בחלק אחר של המדינה. כשרונו הטבעי של קורט מביא את המורה באקדמיה לחבב אותו ולהציע לו עבודות מכובדות בציורי קיר שיבטאו את רוח הקומוניזם, בניגוד לכל מיני אמנים מודרניים שחושבים רק על עצמם ולא מבטאים את האידיאלים שירוממו באמת את האנושות. למרות שקורט מצטיין בלימודיו, הוא לא לגמרי מוצא את מקומו בין הססמאות הריקות ואחוות הפועלים המאולצת. הוא מאמין שיש בו משהו חזק יותר שרוצה לפרוץ החוצה, אבל השלטונות לא מאפשרים לאמן לבטא את תחושותיו האמיתיות.

מבחינת עלילה, יצירה ללא מחבר בהחלט מסוגל למלא 188 דקות. הוא מקיף תקופה של יותר משני עשורים, במהלכם העיר דרזדן הפכה ממקור גאווה למפלגה הנאצית, לגל חורבות ומשם לעיר זניחה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מדינה שרק אחת משלוש המילים בשם שלה מבטאת את אופיה האמיתי. לאורך הזמן הזה, קורט מתבגר, רואה איך משפחתו נהרסת בידי המלחמה, מתחיל ללמוד, מתאהב, נכנס למשפחה חדשה שקשורה ישירות לפשעי מלחמה ומחפש את זהותו האמיתית כאמן. התוכן קיים, אבל הסרט עצמו לא יודע מה לעשות עם כל זה.

הנושא המרכזי בעלילה משתנה כל כמה זמן, אבל החל מנקודה מסוימת, ברור שהרעיון הוא להציג כיצד אמן מיוסר מוציא מעצמו ומההיסטוריה האישית שלו את האמנות שמייצגת אותו, כזו שאף אחד פרט אליו לא מסוגל ליצור באותה כנות ובאותו להט. הבעיה היא שקורט הוא אולי אמן, אבל ממש לא מיוסר. למרות האסונות והאיומים שרודפים אותו, קורט תמיד משיג דברים בדרך הקלה. המשפחה שלו לא גרה בדרזדן בזמן שהעיר מופגזת מהאוויר, טרגדיות מבית לא מונעות ממנו להמשיך בעבודה באין מפריע, הוא מתקבל לאיזה מוסד שהוא רוצה, גם אם תנאי הקבלה קשים במיוחד וכל מה שהוא צריך בשביל למצוא את אהבת חייו ולעבור לגור איתה, זה לבקש. אומה שלמה עוברת טלטלה על גבי טלטלה סביבו, אבל קורט די חופשי לעשות מה שבא לו ושומע בתמורה כמה שהוא מוכשר ובעל פוטנציאל. הסרט מנסה לבנות מתח סביב ההיסטוריה המשותפת שלו עם פרופסור זיבנד, אבל השניים מעולם לא נפגשו לפני כן וקורט היה צעיר מכדי לדעת שזה מנהל בית החולים ששלח את דודתו לתא הגזים. זיבנד אינו דמות חיובית, אבל הוא אוהב את הבת שלו מספיק בשביל לא להקשות על קורט יותר מדי. גם כשהוא מנסה להפריד ביניהם, הסרט מצליח למצוא דרך לבטל את זה ולהרוס את הסיכוי לאירוניה מתוחכמת.

הרמזים לכך נמצאים כבר מהתחלה. הנאצים מוצגים כמי שאובססיבים לגבי טוהר הגזע, אבל זה מתבטא בסרט רק בהשמדת חולי נפש ובעלי פיגור שכלי. אין שום מילה לגבי נסיון להשמיד עם שלם, לכבוש יבשת במחיר של עשרות מיליוני הרוגים, או לשעבד נוצרים שאינם בני הגזע הארי. קומוניסטים הם פשוט אנשים שבאו אחר כך ולא קבוצה פוליטית נרדפת וכל הגברים נמשכים לנשים יפות וחטובות, אז אין מה לדאוג לגבי זה. המילה "יהודי" לא מוזכרת בשום שלב, כאילו כל מה שעניין את הנאצים היה לדלל את כמות חולי הנפש באוכלוסיה. ברור שמדובר בפשע נוראי בפני עצמו, אבל זה כאילו יש פיל ענק בחדר ולא רק שהסרט לא מדבר עליו, הוא גם מתחיל להתלונן על בעיית הטרמיטים בסביבה. הרצח של מי שהוגדרו כלא מתאימים להתרבות מבחינה רפואית ראוי להתיחסות בכל פעם שמדברים על זוועות השלטון הנאצי, אבל זה כל כך לא הדבר היחיד בגללו הנאצים ידועים לשמצה.

הסרט מחזיק מעמד בזכות דמויות משנה מגוונות. בעוד קורט הוא טיפוס משעמם שדברים פשוט מסתדרים לטובתו (עוד מאפיינים של האמן ה"מיוסר"), לפחות העולם שלו מלא באנשים שמייצגים גישות שונות וטרגדיות ונצחונות להם יש למעשה משמעות. אביו של קורט אינו תומך בנאצים, אבל משתכנע להצטרף למפלגה כערובה לאחרי המלחמה, בחירה שכמובן מתגלה כשגויה. הסטודנטים והפרופסורים שמכירים לקורט את עולם האקדמיה, הם תערובת בין סטירה על הצביעות של האמנות משני צדי המתרס, לבין תזכורת שהמצב הפוליטי המשתנה בגרמניה מהדהד גם שנים ארוכות לאחר מכן. הדמות המפותחת ביותר היא של פרופסור זיבנד שמוצא דרכים שונות לשרוד בזכות מיומנותו המקצועית, אף על פי שהעבר תמיד ירדוף אותו. על אף השתתפותו הפעילה במדיניות החיסול הנאצית, יש לזיבנד את היכולת לשכנע אנשים שלא הייתה לו ברירה ושאינו באמת תומך בנאציזם, שקר שהיה המציאות עבור אביו של קורט, אבל דווקא לזיבנד בוחרים להאמין.

למרות הנושאים הכבדים בהם הוא עוסק, יצירה ללא מחבר מוצא זמן להומור ולרומנטיקה מדי פעם. לפעמים הוא מצחיק בלי כוונה, לפעמים הוא לא מצחיק חרף כוונתו, אבל רוב הזמן האיזון עובד. ההשוואה בין הגישה הנאצית לאמנות לזו של הקומוניסטים היא בסיס מעניין לדיון והסרט אינו מתבייש בהצגת הדמיון בין שתיהן. אפילו שהחיים תחת משטר אחד שונים משמעותית מהחיים תחת האחר, שניהם אינם מתאימים לאמן שרוצה לבטא את עצמו. אם רק האמן עצמו היה אדם מעניין, או שהיה חווה על בשרו קשיים ומגבלות במקום לעשות מה שבא לו כשאחרים סובלים, המסר היה עובר בצורה מוצלחת יותר. זה לא שאין מקום להציג את ההשראות החיוביות לצד הרגעים הכואבים, אבל בתור סרט שכל כך מתעקש לתת תשובה מהי אמנות וכיצד אמן מוצא דרכה ביטוי לרגשות ולשדים הפנימיים שלו, יצירה ללא מחבר עושה לעצמו חיים קלים. הדמויות מדברות על דברים רעים, אבל רובן מוגנות מנזקים ארוכי טווח. קורט יודע כל חייו מה הוא רוצה לעשות ואין שום מכשול בדרך, פרט לממשלות שלא אוהבות אמנות מודרנית. זהו דיוקן של אמן לא סובל. אמן שלא תמיד הולך לו, אבל האתגר הגדול ביותר בחייו הוא להפוך למפורסם יותר. זו לא דמות שקל להזדהות איתה והאופן בו התסריט מבזבז את סבלם של מיליונים כלא יותר מסיפור רקע, מעלה בעיקר תהיות איך שלוש שעות הן לא זמן מספיק לפתח סיפור עם עומק. הסרט לא צריך להיות יותר ארוך, אבל הוא בהחלט נזקק לתסריט חזק יותר שמדבר ביותר מסיסמאות ריקות ולמעשה מעביר מסר בצורה עמוקה וחכמה, לא על ידי הצגה סתמית של רצף התרחשויות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s