ביקורת: האם אי פעם תסלחי לי?

MV5BMjQzMzEzNDU2NV5BMl5BanBnXkFtZTgwMzQ4NTUwNTM@._V1__resize.jpg

 

בחיפוש שערכתי בעקבות צפיה ב"האם אי פעם תסלחי לי", הופתעתי לגלות שיש מעט מאוד סרטים מוכרים המבוססים על חייהם של נוכלים אמיתיים. יש את הסרטים עם דיקפריו, "תפוס אותי אם תוכל" ו"הזאב מוול סטריט", יש את "המתחזה הגדול" הנשכח ואת "21", שעכשיו עוד יותר מוזר לצפיה כי קווין ספייסי מפתה בו צעירים לעבור על החוק. אם ממש מתאמצים, "חלום אמריקאי" מבוסס על מקרה אמיתי, אבל הפרטים שונו עד שהוא בעיקר בדיוני. הוליווד תמיד אהבה סרטים על נוכלים, לפעמים עד כדי הפיכתם לגיבורים האמיתיים של הסיפור, אז איך זה שאין יותר סרטים כאלה המבוססים על אנשים אמיתיים מאשר סרטים על מעלליה של משפחת אושן?

ובכן, אחד מהדברים שנוכל מוצלח באמת יכול לזקוף לזכותו, היא שלא מצליחים לתפוס אותו. אם הצליח לחמוק מרודפיו, בין אם מדובר ברשויות החוק או בעולם התחתון, הוא ישרוד להונות יום נוסף. אלה שאפשר לדבר על סיפורם האמיתי, הם אלה שנתפסו ואז דאגו גם לקדם את עצמם. במילים אחרות, הם לא היו נוכלים כאלה מרשימים בסופו של דבר. כך גם לי יזראל עליה מבוסס האם אי פעם תסלחי לי, סיפור נוכלות שהצליח לעניין מספיק אנשים בכדי להפוך לסרט, מכיוון שיזראל עצמה כתבה את הספר על המקרה. כשחושבים קצת לעומק, לא הייתה שום סיבה שמישהו מחוץ לחוג מאוד מצומצם בכלל ישמע על הסיפור לולא היה מעובד לספר בידי הנוכלת עצמה.

בתחילת שנות התשעים, מצאה עצמה לי יזראל ללא עבודה. היא הייתה כותבת מוערכת עבור חברה המוציאה לאור ביוגרפיות של מפורסמים, אולם כשלונו של הספר האחרון שכתבה, בשילוב עם גילה המתקדם, מביאים את הבוס להודיע לה כי שרותיה אינם נחוצים עוד. בהעדר מקור פרנסה, לי מתחילה למכור חפצים ישנים, בהם ספרים ומזכרות. לאחר שמכתב אישי מקתרין הפבורן משיג לה סכום נאה, היא מנסה למכור מכתב נוסף, אותו היא מוצאת במקרה. כאשר מתברר שללא תחושה של מגע אישי, המכתב שווה הרבה פחות, לי מחליטה להתבסס על יכולות המחקר והכתיבה שלה ולזייף מכתבים נוספים של מפורסמים מן העבר. כאלה שכבר לא יכולים לומר שום דבר אם כותבים משהו בשמם.

היחיד שיודע על מבצע ההונאה, הוא ג'ק הוק, מכר בו לי נתקלת בעודה מטביעה יגונה במשקה. ג'ק הוא לא בדיוק האדם הכי חשאי במנהטן, אבל העובדה שהצליח להישאר רוב חייו מחוץ לכלא היא מרשימה בפני עצמה. השניים הופכים שותפים לפשע, כאשר לי מזייפת מכתבים ומוכרת אותם וג'ק מראה לה מה אפשר לעשות עם הכסף, חוץ מלשלם חשבונות אצל הווטרינר.

ממבט על העלילה, רוב האנשים יתהו למה בכלל יש שוק למכתבים של אנשים מפורסמים מפעם. ברור שיש להם ערך היסטורי, אבל מדובר בתכתובות אישיות של אנשים שחלקם מתים כבר הרבה מאוד זמן. איך יש לזה מספיק אספנים בכדי שיהיה ניתן להתקיים ממכירת זיופים? אז מתברר שיש שוק והאנשים ששותפים בו הם אנשים שמלכתחילה יכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים גדולים על פיסת נייר חתומה. השוק הזה גם מאוד תחרותי, כפי שמעידה כמות הקונים שלא מוכנים לקחת את הסיכון ומשלמים ללי עוד לפני שבדקו בעצמם את אמיתות המכתבים. זה לא מרשים כמו לרוקן כספת של קזינו בערב פתיחה חגיגי, או להשיג מעטפה בעזרתה ניתן לסחוט את מנהל הבנק, אבל לי יזראל גם לא מנסה להתעשר, רק לחיות בכבוד. אף מכתב אינו נמכר תמורת יותר מכמה מאות דולרים וגם זה ניפוח לעומת הסכומים האמיתיים ששולמו עבורם. כדי להפוך את הסיפור למעניין, נדרשים תכסיסים שיסיחו את הדעת ממעשה ההונאה עצמו, לעבר האישה שעומדת מאחוריו.

לי יזראל היא טיפוס לא חברותי, בעלת סטנדרטים מפוקפקים של נקיון, אגו שברירי וחוסר יכולת לשמור על קשר עם האנשים הקרובים אליה. הסרט עוסק מעט במערכת היחסים שלה שהסתיימה שנים לפני תחילת העלילה ובאפשרות לקשר רומנטי חדש, אבל הדגש העיקרי הוא על הרצון של לי להתקיים בזכות משהו שהיא טובה בו. במקרה הזה, היא כותבת כל כך טובה, שאנשים מאמינים לסיפורים אותם היא טווה על גבי ניירות של אחרים, אפילו אם מדובר בשקר מוחלט. יש לה מספיק ידע על חייהם הפרטיים של מושאי הכתיבה בכדי שהתוכן יראה אמין במבט שטחי והיא עצמה חשה סוג של גאוה ביכולת למכור בסכומים גבוהים דברים שיצרה, גם אם אסור לה בשום אופן לקחת עליהם קרדיט.

ג'ק, לעומתה, הוא טיפוס שחי את הרגע. הוא מתחיל עם גברים אקראיים, מוכר סמים באמצע היום ומדבר בנוסטלגיה על הפעם בה עשה צרכים בארון בגדים באמצע מסיבה. למרות שהוא אדם מבוגר, ההתנהגות שלו היא כמו של ילד שהרגע גלה צעצוע חדש ורוצה לשחק איתו כמה שאפשר. במקרה הזה, הצעצוע הוא הפרנסה החלופית של לי, שמאפשרת לו לשמור על קשר עם אישה שלא באמת מעוניינת בחברים פרט לחתולה שלה.

מליסה מקרתי מזכירה שהיא יכולה להיות שחקנית דרמתית טובה בהינתן תפקיד נכון. הדמות של לי יזראל היא בו זמנית שונה מהדמויות הגסות והצעקניות שמקרתי מגלמת בדרך כלל (למרות שבשבילי, היא תמיד תהיה סוקי) וגם דומה להן. מדובר באישה שמאוד קנאית לפרטיותה ובאופן כללי, משתדלת שלא להתבלט. היא לבושה בצבעי אדמה, מסדרת את שיערה באופן נטול עניין, מעבירה את זמנה בין דירתה לבין חנויות ספרים שקטות ופאבים שוממים, וסרובה לערוך ראיונות בתקשורת ולקדם את ספריה, הביא גם את הסוכנת שלה להרים ידיים.

מנגד, לי מכילה את אותה תחושה של עליונות על פני המין האנושי שהרבה מהדמויות הקומיות של מקרתי מכילות. היא מוכנה לעזור לאב הבית ולאמא שלו ואוהבת את החתולה שלה מכל הלב, אבל מסוגלת בקלות לשרוף גשרים ברגע שראתה מי מחכה בצד השני. היא שונאת את טום קלנסי, המצליח משמעותית יותר ממנה ומזלזלת בספריו. היא מתיחסת לג'ק כאל נטל יותר מאשר חבר ולא נמנעת מפגיעה ברגשותיו במידה ועשה משהו לא נכון. לא שג'ק הוא כזה מלאך, אבל היכולת של לי להרחיק ממנה אנשים תוך שהיא מחזרת אחר כספם של זרים, יוצרת דמות מלאה ניגודים.

יחד עם זאת, יוצרי הסרט לא הצליחו להחליט על הטון איתו הם רוצים להתיחס לעניין ההונאה. הבמאית מריאל הלר והתסריטאים ניקול הולופסנר וג'ף ויטי עוברים בין הצגת לי כאישה טובת לב ולא מובנת שהנסיבות הובילה אותה לחיי פשע, לבין אפיונה כמוח קרימינלי נטול חרטה. לפעמים היא מצטערת על מה שעשתה, ולפעמים רק על כך שאין לה אפשרות לפרסם את המכתבים בשמה. היא אדם מורכב, אבל הטיפול של הסרט הוא פחות נסיון לגשר בין הסטירות באופיה של לי ויותר יצירת רצף של סצנות לא עקביות, בהן לי יזראל היא גם הגיבורה, גם הנבל וגם הצופה מן הצד שאמור לשמש מצפן מוסרי לשני הצדדים. בהתחשב בכך שהתסריט נכתב על פי גרסתה של לי האמיתית לארועים, מוזר שהוא כל כך דליל בהסברים למעשיה ולשינויים באופיה. אם האישה שעמדה בלב הפרשה לא מספקת מספיק מידע בכדי להפוך לדמות בעלת ניואנסים, אין מי שיעשה את זה במקומה.

יש לסרט תחושה כללית של התקופה בה הוא מתרחש. מוזיקת ג'אז מלווה את המקומות השונים בהם לי וג'ק מסתובבים ונותנת תזכורת לניו יורק כפי שוודי אלן ומרטין סקורסזה אוהבים להציג אותה. התקציב הנמוך אלץ את ההפקה לצלם במקומות סגורים ובזוויות שלא יחשפו שום מבנה שלא היה קיים בעיר לפני כמעט שלושים שנה. המדפים בחנויות הספרים נראים אינסופיים בתאורה העמומה שמלווה אותם והאופן בו יש להגיע אישית למישהו על מנת להציע לו מכתב מזויף, מתאים לשנים האחרונות שלפני מהפכת האינטרנט. יש בזה משהו נעים ומחמם, גם למי שלא חי בניו יורק באותו הזמן. ניו יורק היא עיר שמאוהבת בהיסטוריה של עצמה והצליחה להדביק את שאר העולם באהבה הזו. האם אי פעם תסלחי לי אינו סרט היסטורי כפי שהוא משתדל למקם את עצמו בנקודה הנכונה על ציר הזמן על מנת שהעלילה תעבוד. בכך הוא מספק חלון לבירת התרבות המערבית כשעוד לא חוותה את הארוע המצלק בתולדותיה והייתה מסוגלת לסעור בגלל מכתבים מזויפים.

השאלה בשמו של הסרט היא ציטוט מאחד המכתבים שלי יזראל מנסה למכור והופך לתהיה המהדהדת בראש הצופה לשארית ההקרנה. האם לי עשתה משהו נורא כפי שחלק מהאנשים יגידו? האם בכלל פגעה במישהו באופן בלתי הפיך? האם לי מבקשת סליחה ממישהו, או שאנחנו כחברה מבקשים שתסלח לנו על היחס המזלזל ביכולותיה? זו לא שאלה שאמורים לענות עליה והיא משתלבת בסיפור בצורה כמעט אקראית. זו כן הכותרת שלי יזראל בחרה לספר שכתבה על הפרשה ושמפיקי הסרט החליטו להשאיר בכתוביות הפתיחה ובכל החומר הפרסומי הנלווה. כמו שאר הסרט, גם בשאלה הזו התסריט לא מתעמק וזה אולי חבל, אבל גם חוסך סחיטת רגש מיותרת. לי יזראל היא כותבת וזו הזהות שלה. אם היא כותבת טובה או לא, היא עונה בעצמה. האם היא אדם טוב או לא, זו שאלה שהסרט החביב והמעט נוסטלגי הזה מסרב ואולי גם מפחד לתת לה תשובה רצינית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s