ביקורת: הספר הירוק

MV5BMjMyNzExNzQ5OV5BMl5BanBnXkFtZTgwNjM2MjIxNjM@._V1__resize.jpg

 

אי שם בשנות השבעים: "שמעו, הוודי אלן הזה מאוד מצחיק ואנשים אוהבים את הסרטים שלו. עדיין, אין סיכוי שמישהו שתחום ההתמחות שלו הוא קומדיות פרועות על סקס ויהדות יגיע אי פעם לכדי מועמדות לאוסקר, שלא לומר זכיה."

אי שם בשנות השמונים: "בטח, גם אני אוהב קומדיות של האחים צוקר. זה עדיין לא אומר שמישהו מהם יביים אי פעם סרט שיהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ויזכה על תסריט ושחקנית משנה. עוד מעט תגידו לי שהאקדמיה גם אוהבת מותחן קומי על רוחות רפאים."

אי שם בעשור שעבר: "אדם מקיי? זה לא ההוא שכל הקריירה שלו מביים סרטים של ויל פארל ואף אחד אפילו לא שם לב שיש להם את אותו במאי? כן, אני ממש רואה אותו מועמד לאוסקר על שני סרטים שונים שעוסקים בנושאים טעונים פוליטית."

בקיצור, סרט אוסקר מבית היוצר של האחים פארלי היה רק עניין של זמן.

 

בעשרים וחמש השנים האחרונות, האחים פארלי ביימו כמה מהקומדיות הפופולריות, אבל גם יותר שנויות במחלקות שיצאו. "טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מרי" ו"הפנטזיה של הל" היו הצלחות כלכליות, אבל גם העלו שאלות לגבי כמה נמוך האחים מוכנים לרדת בשביל בדיחה. הסרטים האלה, לצד הפחות מוכרים שלהם, לקחו נכויות, סטיות מיניות, מוסריות מפוקפקת, אינטליגנציה נמוכה ואף מוות ובנו סביבן קומדיות. לפעמים הם חשבו שלצחוק על זה שמישהי שמנה יעביר מסר על הסתכלות מעבר לקליפה החיצונית. לפעמים בחרו בפיצול אישיות כמקור לצחוק ולפעמים בתאומים סיאמיים. גם מכות לביצים, נוזלי גוף במיקום לא ראוי ופגיעה בזנים בסכנת הכחדה אינם טבו עבור הפארלים. הם מעולם לא ירדו עד לרמת הגועל נטול ההקשר של טום גרין בשיאו, אבל בהחלט התקרבו.

בהתחלה, הקהל אהב את זה והסרטים שלהם הפכו לקאלט. פחות הצליח להם בקרב מבקרים, אבל הם גם ככה לא היו קהל היעד של הסרטים. יש מי שמביים בשביל האמנות ויש מי שמביים כי לגרום לשחקנים מפורסמים לעשות דברים משפילים לעיני המצלמה זה משהו שהוא מתמחה בו. ההצלחה הלכה ופחתה עם השנים, כשהאחים פארלי פשוט הפסיקו להצחיק. השיא היה ב"סרט 43", שהיה כל כך רדוד ונצלני, שפיטר פארלי למעשה עבד על במאים ושחקנים על מנת שיסכימו להשתתף בפרויקט. קשה למצוא אדם אחד שקשור לסרט הזה ולא שונא את פארלי ושאר המפיקים על שהוסיפו את הכתם המצחין הזה לרזומה שלהם.

כל זה רק מדגיש עד כמה מפתיע שארבע שנים אחרי "סרט 43", פיטר פארלי הוא אחד השמות החמים בהוליווד. "הספר הירוק" שונה משמעותית מכל דבר שהוא ואחיו נגעו בו עד כה. זה סרט רציני, עם נגיעות קומיות לא מאולצות, המבוסס על סיפור אמיתי, במרכזו שני שחקנים מוערכים שנושאים את רוב העלילה על כתפיהם והעיסוק שלו בנושא חברתי רציני למעשה נראה מכובד. אין בדיחות גועל, אין השפלה, אין אפילו דיווחים על כך שהבמאי חשף את איבר מינו בפני שחקנים (למקרה שתהיתם למה קמרון דיאז לא עבדה איתו שוב). הספר הירוק הוא סרט… טוב?

בשנות השישים של המאה שעברה, טוני ואללונגה, המכונה טוני ליפ, עובד בתור באונסר במועדון הקופה קבאנה. לאחר שהמועדון נסגר זמנית לשיפוצים, טוני מחפש עבודה חדשה ומגיע לראיון בתור נהג עבור הפסנתרן דוקטור דון שירלי. למרות ההבדלים התהומיים ביניהם, שירלי מחליט לשכור את טוני למסע הופעות בן חודשיים בדרום ארצות הברית. בתקופה בה חוקי הפרדה גזעיים עוד היו הנורמה במדינות הדרום, שירלי מודע היטב לסיכון אותו הוא לוקח בתור אדם שחור שנוסע במטרה להופיע בפני קהל לבן. הוא סומך על טוני שידאג לדברים נוספים סביב הנסיעות, למשל שהפסנתר הנכון מוצב על הבמה, או שישלח לחדרו של שירלי בקבוק יין מדי ערב, וטוני מסכים מדי פעם לעשות דברים שמחוץ להגדרה הישירה של עבודתו כנהג.

במהלך הנסיעה, השניים לומדים להכיר זה את זה. טוני העממי וחסר ההשכלה מלמד את שירלי להעריך דברים חסרי תחכום, בעוד דון שירלי מנסה להפוך את טוני ליותר יצוגי ומזכיר לו מדי פעם שגם בתור נהג, יש לו יותר זכויות מלבוס שלו בחלקים גדולים מהמדינה.

את הסרט כתב ניק ואללונגה, בנו האמיתי של טוני. לטענת ואללונגה הבן, כמעט כל מה שמוצג בסרט מבוסס על האינטראקציה האמיתית בין אביו לבין דון שירלי. משפחתו של שירלי דווקא טוענת שהרוב מומצא ושהיחסים בין השניים היו מקצועיים גרידא. על כל מקרה, הסרט מוגדר כמבוסס על סיפור אמיתי ולא כשיקוף מלא של המציאות. הספר הירוק נועד לרגש, לעורר מחשבה וגם להצחיק מדי פעם ואת כל אלה הוא עושה, גם אם לא ברמה אליה יוצריו כוונו.

ויגו מורטנסן עשה כמעשה כריסטיאן בייל והוסיף למשקל גופו קילוגרמים חדשים על מנת לסגל לעצמו פיגורה של אדם פחות רזה. הוא גם אמץ מבטא איטלקי כבד ודרך עבודת איפור מרשימה, נדמה שהוא תמיד מיוזע, גם כשאין סיבה לכך מבחינת הסיפור. משהו בשפת הגוף של מורטנסן ובעבודת האיפור, יוצר את התחושה שטוני תמיד עובד ותמיד מתאמץ, אפילו כשהוא לוקח את הזמן. לעומת זאת, מהרשלה עלי מגלם את דון שירלי כאליטיסט ששונא ללכלך את הידיים, זקוק לזמנים של שקט במהלך היום, נוהג להתבודד ומקפיד להתבטא בשפה גבוהה. בניגוד לטוני שחי עם משפחתו בדירה שבה תמיד ישנם אורחים, שירלי חי בגפו מעל קרנגי הול בדירת סטודיו מלאה במזכרות ובסממנים אפריקאים.

הפרט האחרון מוצג כאירוני בהקשר של הסרט מכיוון שדון שירלי אמנם שחור, אבל טוני שוב ושוב מציב בסימן שאלה את הכרותו עם התרבות האפרו-אמריקאית. שירלי לא שומע מוזיקה פופולרית, חושב שנגני ג'אז במועדונים אינם ראויים לכבוד משום שאינם מכבדים את עצמם, לא מדבר בסלנג, יודע רוסית ומופיע מול קהל לבן בעוד שאר השחורים בסביבה ממתינים מחוץ לבניין לבוסים שלהם. ברגע מעורר מחלוקת במיוחד, טוני מנסה לשכנע את שירלי לאכול עוף מטוגן, מאכל שמזוהה במידה פוגענית עם השחורים בארצות הברית, ולא מבין את הבעיה שבאימוץ סממן גזעני שכזה.

כאן טמונה הבעיה שמלווה את הסרט לכל אורכו. למרות שהוא נושא מסר של סובלנות ומציג את אפליה על רקע גזעני כדבר שיש להתנגד לו, הוא עדיין מתבסס על סטראוטיפים. טוני, משפחתו וחבריו הם כולם סטראוטיפים של אמריקאים ממוצא איטלקי, ועוד מניו יורק, אז בכלל. אין אפילו אדם אחד בקרבתם שאינו איטלקי עם מבטא כבד, שיער משוך לאחור והכרות עם כל איטלקי אחר בעיר. מילא אם זה היה המאפיין של טוני, שאכן מצא במציאות קריירה מאוחרת כשחקן בתפקידים קטנים של איטלקים-אמריקאים, אלא ש-100% מהאיטלקים בסרט מוצגים כחלק מאותו סטראוטיפ, מה שרק יותר פוגעני כשחושבים על כך שמורטנסן הוא בכלל ממוצא נורדי.

גם בדרום, הדמויות מחולקות לשתי קבוצות בלבד. או שמדובר בלבנים גזענים שבין אם בנימוס או באלימות, מנסים לאכוף את ההפרדה הגזעית מבלי לחשוב אפילו לרגע שיש בה משהו לא צודק, או שמדובר בשחורים חסרי השכלה שעובדים בשדה במהלך היום ומשחקים בקוביות וזריקת פרסות במהלך הלילה. להוציא סצנה אחת לקראת סוף הסרט, אף דמות שחורה חוץ מדון שירלי לא זוכה ליותר משורת דיאלוג אחת. עד כמה שחשוב להראות כיצד אפליה מסלילה אנשים ודוחפת אותם לראות דברים בשחור ולבן (תרתי משמע), הספר הירוק מתקיים בעולם בו כולם חוץ מדון שירלי הם חלק מקבוצה נוחה להפליא לאפיון וגם שירלי עצמו מגלה שאין בכוחו לשבור סטראוטיפים.

הספר הירוק הוא סרט טוב במהותו. אין בו כוונה רעה והמסר שלו באמת חיובי. הוא גם נכתב מתוך אהבה של התסריטאי לשני אנשים שמאוד השפיעו על חייו. הוא מרגש ומבדר ומשוחק היטב. הבימוי של פיטר פארלי אינו מבריק, אבל בהחלט מראה את מה שצריך להראות ולא מתעכב על סצנות מיותרות שאינן תורמות לסיפור. זה סרט שבברור נוצר בכדי להביא לידיעת העולם על אישיותו הכובשת של טוני ליפ והוא מצליח בכך. טוני, למרות אינספור תכונות שליליות, מצליח לעבור כדמות חיובית שאפשר ללמוד ממנה. אפילו שהוא לפעמים משתמש באלימות בתור פתרון, מעשן בכל מקום, מגלה בעצמו גזענות כלפי שחורים, או לא מבין שהוא אומר דברים פוגעניים, תצאו מהסרט עם חיבה לאיטלקי שמעיד על עצמו כי הוא מסוגל לצאת מכל תסבוכת בעזרת אמנות הבולשיט. כנראה שחלק מזה עבר לבנו, כי לא הייתי אמור לחבב את טוני, אבל התסריט, בתוספת המשחק של מורטנסן, גרמו לי לסלוח על התנהגות שהייתי מוצא מאוד בעייתית במציאות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s