ביקורת: המועדפת

the-favourite-poster_resize.jpg

 

זה נחמד שבמאים מגוונים מדי פעם. האחים כהן ידועים בחיבה שלהם לקולנוע ניהיליסטי שאינו פועל לפי הכללים המקובלים של שכר ועונש, אבל הבחירה שלהם בסיפור מסורתי יותר כמו "אומץ אמיתי", הראתה שהם יוצרים מצוינים גם במסגרת החוקים. וס קרייבן הוא אחד הבמאים החשובים ביותר בז'אנר האימה, אבל הקפיצה הנדירה שלו לתחום הדרמה עם "מוזיקה מהלב" לפחות גרמה לכך שאחד מסרטיו הוזכר בטקס האוסקר כיותר מבדיחה. ג'ורדן פיל יצא מעולם הקומדיה ויצר את "תברח" שאמנם איני נמנע על מעריציו, אבל זה בהחלט היה הימור שנתן לפיל חיים חדשים בעולם הקולנוע.

על פניו, "המועדפת" הוא שינוי משמעותי מסוג הקולנוע שאנחנו רגילים לקבל מיורגוס לנתימוס. קודם כל, הוא לא כתב את התסריט, לראשונה מאז החל לביים סרטים בעצמו. את המועדפת כתבו דבורה דיוויס וטוני מקנמרה, שניהם יחסית לא מוכרים. בנוסף, לא מדובר בדרמה איטית המתרחשת בגרסה מעוותת של המציאות שלנו, אלא בסרט היסטורי עם כל המשתמע מכך – תלבושות מרהיבות, סטים מקושטים בהתאם לתקופה, מוזיקת בארוק, מבטא בריטי, כל העסק. לבסוף, המועדפת הוא סרט נגיש בהרבה לקהל הרחב מסרטיו הקודמים של לנתימוס. אין פה עינויים פסיכולוגיים, או אנשים שמנסים להביע כמה שפחות רגש, אלא דרמה-קומית מאוד ישירה בכוונותיה. כמו כן, אין חיה בשם הסרט, שזה נדיר אצל לנתימוס. כל זה על פניו, אבל האם מדובר באמת בכיוון חדש עבור הבמאי היווני?

הסיפור מתרחש בחצרה של המלכה אן, בתחילת המאה ה-18. בריטניה, שאוחדה לאחרונה בזכות הסכם היסטורי בין אנגליה וסקוטלנד, מעורבת במלחמה באירופה שאינה מאיימת ישירות על הממלכה, אולם נצחון בה עשוי להביא לא מעט נכסים ראויים לידי הבריטים. אן מנהלת ישיבות ודיונים עם ראש הממשלה ועם נציג האופוזיציה, אבל נראה שהיא פחות ופחות מוצאת את מקומה בין הפוליטיקאים. הדימוי העצמי הנמוך של המלכה מביא אותה לחשוד שלועגים לה מאחורי הגב ולהתקפי זעם והיסטריה תכופים. המפלט היחיד שלה הוא אצל חברתה הקרובה שרה צ'רצ'יל, דוכסית מרלבורו, האחראית על ענייני הכלכלה של הארמון, ומשמשת תמיכה נפשית ואשת סוד למלכה.

דודניתה של שרה, אביגיל היל, מגיעה לארמון בתקווה למצוא עבודה. שרה שוכרת אותה בתור עובדת מטבח ונקיון זוטרה ומניחה שבזאת לא תצטרך לדאוג לה יותר. ביקור לא מורשה אצל המלכה הסובלת משיגדון, מביא את קיומה של אביגיל לתשומת לבה. מאחר והתרופה שאביגיל מרחה על רגלה של המלכה עזרה להרגיע את הכאב, שרה ממנה אותה לתפקיד ליידי של חדר המיטות, שזו דרך מרשימה לומר משרתת אישית של המלכה. רוברט הארלי, איש המפלגה הטורית, רואה בכך הזדמנות ומנסה לשכנע את אביגיל לרגל עבורו ולספר לו פרטים שיכולים להביא להפעלת לחץ על המלכה לשנות את עמדותיה בעניין המלחמה והמס אותו היא מעוניינת להטיל.

מבחינת העלילה, המועדפת נראה כמו סרט תקופתי רגיל. תככים ומזימות פוליטיות בארמון, לצד שיחות ארוכות על ענייני הנפש והרבה אנשים שמאוד משתדלים לנהוג על פי כללי הטקס, כולל לחבוש פאות נפוחות במיוחד. עדיין, המועדפת הוא ממש לא סרט תקופתי רגיל. אני לא יודע אם זה התסריט עצמו, הבימוי של לנתימוס, או שילוב בין שניהם, אבל זה בהחלט לא האופן השגרתי בו נהוג להציג את העולם של פעם. נתחיל בכך שהעלילה מבוססת ברובה על המצאות של דיוויס ומקנמרה ולא על ארועים אמיתיים. הדמויות אמנם התקיימו במציאות, אבל הרבה מרכיבים בסיפור, כמו נסיבות הגעתה של אביגיל לארמון, משך ההכרות בין שרה למלכה, חולשתה המנטלית של אן והעדרו המוחלט מהסיפור של בעלה, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, הם חלק מבחירה של התסריטאים להתעלם מהאמת ולהחליפה בפארסה המבוססת באופן חלקי על שמועות ותאוריות שהופרכו בידי חוקרים של התקופה.

גם מידת הציניות בה נוהגות הדמויות כנראה הועלתה בכמה רמות מזו שהייתה באמת. אין שום עדויות מוצקות לכך שאביגיל הייתה תאוות כח, או שהיחסים בין שרה למלכה הכילו רבדים שלא הוצגו כלפי חוץ. המועדפת מציג את הנשים במרכזו בתוך משולש של מאבקי שליטה שמתדרדר לעתים לאלימות של ממש. אביגיל עצמה מוצגת כאישה חדת לשון ומניפולטיבית מטבעה, בעוד שרה היא קשוחה וכמעט גברית בהתנהגותה ובסגנון לבושה. הדבר אינו מקרי, אולם ישנם לא מעט רגעים בהם החופש האמנותי של הסרט סותר בצורה קשה את הידוע על הדמויות האמיתיות. זה לא בהכרח דבר רע, אבל סטיה שכזו מהסיפור האמיתי מצריכה הצדקה כלשהי, משהו שיהיה מעבר ליצירת דרמה רגעית. כמו ש"אמדאוס" מעוות את היחסים בין סליירי ומוצארט על מנת לספר על קנאה ואובססיה, או ש"שחור על לבן" מתעלם מדבריו של האדם עליו הסרט מבוסס בכדי לשים יותר דגש על המאבק למען זכויות האזרח. לא תמיד חייבים להיצמד למציאות, אבל נדרש תרוץ טוב בכדי לא לעשות זאת.

התרוץ של המועדפת הוא, פחות או יותר, הצגת סיפור על שליטה ועל ההבדל בין הדרכים השונות להשגתה. יש מי שנולד עם כח, יש מי שצריך להילחם בשבילו ויש מי שמעולם לא נועד לאחוז במושכות. הגברים בסרט מוצגים כחלשי אופי, המתהדרים במראה מגונדר עד גיחוך ומנוצלים בקלות בידי הנשים בחייהם. בינתיים, שרה ואביגיל מכוונות את הסובבים אותן כך שיפנו להן דרך לעבר יעדן. הגברים יוצאים לקרב, אולם אין שום סצנה שמתמקדת במלחמה עצמה. הנשים מתחרות זו בזו בירי ביונים, בעוד את הגברים מעניין יותר עיסוק נטול סיכונים כמו מרוץ ברווזים. אם היחס השונה לעופות אינו סימן מספיק ברור, שרה משפיעה על החלטות שיקבעו האם בעלה ישלח לחזית או לא, בעוד אביגיל מחליטה עבור מחזרה עד כמה מותר לו להתקרב ומתי מותר לו לגעת בה. המועדפת מספר על נשים חזקות בעולם שתוכנן ועוצב בידי גברים שמרוב שהתרגלו להיות מוגנים מפגעי העולם, השאירו לנשותיהם את רוח הלחימה האמיתית.

אחת הבחירות היותר מעוררות מחלוקת בסרט, קשורה בעבודתו של הצלם רובי ראיין. בהחלטה משותפת עם הבמאי, מרבה ראיין לצלם סצנות בהן המצלמה נעה על צירה, מצד אחד של החדר לצד השני, במקום בו רוב הסרטים חותכים בכדי לחסוך זמן. לא מדובר בתנועה איטית שנועדה לסרוק את כל הפרטים בחדר, אלא בסיבוב מהיר שיכול להיות לא נעים לעין כשלא מצפים לו. בנוסף, הסרט מצולם לרגעים במצלמת עין הדג שמעוותת את התמונה. בהתחשב בכמה הצילום של ראיין יפה ללא הגימיקים האלה, כולל שוטים שנראים לרגע כמו ציורי שמן משומרים היטב, ההחלטה של לנתימוס להוסיף טכניקות שמדגישות עד כמה מדובר בזיוף ולא בהצצה דרך חלון אל העבר, מתמיהה. יתכן וזו דרכו של הבמאי להזכיר את ההבדלים מהסיפור האמיתי, או להבהיר שמשהו אינו כשורה. יכול גם להיות שהוא פשוט התלהב מהרעיון לתת לסרט מראה קצת שונה. בכל אופן, מדובר בבחירה שיכולה להביא לניתוק רגשי מהסרט ואני לא חושב שזו הייתה המטרה.

מבחינת מה שכן מדויק היסטורית, המועדפת הוא תענוג לעיניים. הבגדים, האיפור והרקעים אמנם אינם צבעוניים במיוחד, אבל הם מצליחים להציג שחזור מרשים של התקופה. זמן שלטונה של אן אינו מוצג באור חיובי או רומנטי, אלא כבועה בתוך עולם מכוער ומעוות שבו גם האנשים המהודרים ביותר נוהגים באכזריות אחד כלפי השני. זה עולם בו הראות בלילה מוגבלת במיוחד, הדרכים לארמון מלאות בוץ, המטבח מכיל חומרים מסוכנים לעור, האיפור של המלכה מזכיר גירית ובני מעמד האצולה גסים וחרמנים לא פחות מפשוטי העם. יורגוס לנתימוס לא מנסה ליפות את התקופה כנהוג בסרטים היסטוריים, אלא להראות שגם סביב קירות מקושטים ושמלות מרהיבות, הסרחון הוא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.

שלוש השחקניות במרכז הסרט עושות עבודה טובה. אוליביה קולמן מנצלת את היכולות הקומיות שלה בכדי לגלם מלכה שברירית וילדותית ששונאת את עצמה. רייצ'ל וייס מציגה קרירות ואינסטינקטים רצחניים שמסבירים כיצד שרה צ'רצ'יל לא רק הגיעה למעמדה בעקבות שנים של תכנון זהיר, אלא גם מתכוונת להישאר בו לאורך זמן. אמה סטון מצליחה לזייף מבטא אנגלי אמין ולהיות מקסימה וכובשת, למרות שאביגיל מוצגת כתחמנית שתעשה הכל בשביל לשרוד.

כמות הפרטים שמספרים סיפורים קטנים משלהם בסרט, מצדיקה את החריגה המשמעותית מהמציאות. אני לא חושב שהתוצאה מרתקת יותר מחייה האמיתיים של שרה צ'רצ'יל, אבל אני מבין את השימוש בה ובהשפעתה על הממלכה כבסיס לסרט על נשים חזקות והגברים שמסתובבים להן בין הרגליים. יש פה את האכזריות והביזאריות שהופיעו בסרטים קודמים של יורגוס לנתימוס, אולם הפעם ניתן למצוא יותר רגש ונסיון כן לתפוס אווירה כפי שהיא, ללא הגזמות לכאן או לכאן. המועדפת דורש מידה של סבלנות, חרף הקצב המהיר בו הוא מתנהל, פשוט כי גם לדברים הכי אקראיים יהיה בסופו של דבר קשר לסיפור. לפעמים לוקח זמן עד שקולטים את הכוונה ולפעמים הסרט ישיר במידה שכמעט לועגת לצופה. בתור מסמך היסטורי, הוא כמעט חסר ערך, אבל המועדפת כן ממלא את תפקידו כסיפור על עליות ומורדות במלחמת המינים, כמו גם במאבק בין הנשים עצמן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s