ביקורת: רומא

roma-mexican-movie-poster-md_resize.jpg

 

בכל שנותי כחובב קולנוע, תופעה אחת תמיד הרגיזה אותי במיוחד: סרטים שאמורים לאהוב. אני לא מתכוון לסרט שהרבה אנשים סביבי נהנו ממנו ואני מגיע אליו באיחור, אלא כזה שאנשים שאני לא מכיר אהבו ואני אמור ליישר איתם קו כדי להיחשב רלוונטי. לפני שנה, "ליידי בירד" הפך לסרט עם מאזן הביקורות החיוביות הטוב ביותר בתולדות האתר רוטן טומייטוז. לא הצליחו למצוא עליו אפילו ביקורת שלילית אחת במשך זמן מה. טוב, היו מצליחים למצוא, אם היו סופרים את הבלוג הזה בחישוב הכללי. לא אהבתי את "ליידי בירד". חשבתי שהוא משעמם, מאוהב בעצמו, מתחמק מלהציג התפתחות אמיתית ושמרני להחריד בשורה התחתונה. יש לי הערכה כלפי המעורבים ביצירתו, אבל במקרה הזה, המאמץ המשותף הניב משהו שלא אהבתי. אותו הדבר גם עם קלאסיקות כמו "האזרח קיין" ו"הסנדק" שחייבים לאהוב כדי להיות חלק לגיטימי מהשיח על קולנוע, למרות שלדעתי, שניהם לא מתקרבים בכלל למידת ההערכה שמקובל להעניק להם. התרגלתי כל כך להירתע מסרטים שיש כלפיהם קונצנזוס מוחלט בקרב מבקרים, שלמעשה הופתעתי כאשר ראיתי סוף סוף את "חלף עם הרוח" וחשבתי שהוא ממש ממש טוב.

עכשיו תורו של "רומא" להיות הסרט שאמורים לאהוב. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אלפונסו קוארון, אני חושב שהוא אחד הבמאים הטכניים הטובים בהיסטוריה, אבל הסרטים שלו תמיד נראים לי מרוחקים רגשית, כאילו הוא לא אוהב להציג עולם שיש בו חיים (מה שרק עושה את זה שהאסיר מאזקאבאן הוא לא הסרט הכי אפל בסדרת הארי פוטר, לעוד יותר מדהים). מצד שני, ראיתי את כל סרטיו, להוציא את סרט הביכורים שלו וכנראה שתמיד יהיה בי הרצון לגלות כיצד קוארון מאתגר את עצמו לצלם סרט שנראה בלתי אפשרי מבחינה טכנית. לפעמים, התשובה היא לשכור את שירותיו של הצלם עמנואל לובצקי, אבל ברומא, קוארון החליט לצלם בעצמו. האם התוצאה היא סרט בעל תחושה אינטימית שמציג נקודת מבט יחודית, או נפיחה מלאה בחשיבות עצמית שמוצגת בידי היוצר שלה כביאה השניה של ישו? אני מניח שכבר נחשתם מה דעתי.

רומא נקרא על שם השכונה בה הוא מתרחש, במקסיקו סיטי של תחילת שנות השבעים. קלאו היא סוכנת משק בית צעירה ממוצא ילידי בביתה של משפחה לבנה עשירה. אבי המשפחה טס לכנס בקנדה ודי נעלם לאחר מכן. קלאו נשארת לעזור לטפל בארבעת הילדים, באם המבולבלת, בסבתא שמשלמת את המשכורת שלה ובכלב, שמאוד מאוד אוהב אותה. העוזרת הצעירה מסתבכת כאשר היא יוצאת עם בחור חובב אמנויות לחימה שמכניס אותה להריון ואז נעלם. רואים מוטיב חוזר?

זה בערך כל מה שאפשר לגלות על העלילה של רומא מבלי להיכנס לספוילרים ולא כי יש בסרט כל כך הרבה התרחשויות והפתעות שחבל להרוס אותן. לרומא אין כמעט עלילה וכל מה שקורה מעבר לפרטים שציינתי, הוא כבר בשלב מתקדם יותר של הסיפור. זה לא בהכרח דבר רע, אחרי הכל מאוד אהבתי את "מר טרנר" נטול הדרמות, אבל זה כי הסרט היה ראי קסום המאפשר לבקר בתקופה אחרת, עם ערכים ושפה שונים, כאשר העולם כולו מוצג כהשראה לציוריו של צייר אהוב. רומא מתרחש לפני קרוב לחמישים שנה, במה שאמורה להיות אחת השכונות היפות והצבעוניות ביותר בבירת מקסיקו, אז כמובן שהוא מצולם כולו בשחור לבן ומתרחש בעיקר ברחובות צרים, בתים חשוכים ושדות פתוחים. זה כמו שסרט בשם "נוה צדק" יצולם דרך פילטר כרום ויתמקד בעיקר בנסיון להבין איך יוצאים מהשכונה לכיוון הדולפינריום. אפשר לעשות את זה, אבל אפשר באותה מידה גם לפתוח סרט עם חמש דקות של ספונג'ה וזה יציג את השכונה באותו עניין.

אלפונסו קוארון פותח את רומא עם חמש דקות של ספונג'ה. מצטער על המניפולציה, אבל יש לי נקודה להעביר. זה לא פורץ דרך, זה לא מרשים טכנית, להוציא השתקפות של מטוס לרגע ואז חזרה לספונג'ה. הדבר הכי מבריק בסצנה הזו הן הרצפות וגם הן לא נראות מי יודע מה נקיות, כי הן אפורות והסרט צולם בשחור לבן. אני מתמקד בצילום, כי באמת שאיני מטיל ספק במיומנות של קוארון בתור במאי. כצלם, הוא בהחלט מעניק נקודת מבט יותר אינטימית, במיוחד כאשר רבות מהסצנות לא צולמו בעזרת מספר מצלמות, אלא בשוט אחד ארוך שנע לאורך החדר. הבעיה היא שלא תמיד השוטים האלה מספרים משהו, או חושפים פרט חשוב על הדמויות ועל התקופה. חלקם אפילו די עושים כאב ראש ונדמה שמאריכים את הסרט ללא סיבה. ישנם רגעים מרשימים, כמו מבט מתוך חנות על הפגנה ברחוב, או שוט שמדגים תליית כביסה על מספר גגות בו זמנית. לעומת זאת, ההתעקשות להראות עשרות אנשים ניגשים כדי לקחת מוטות מתוך סל, במקום פשוט להציג כמה מהם מתחילים לקחת ואז לחתוך לתמונה הבאה, היא מיותרת ולא תורמת שום דבר. על כל פעלולן ברקע שנורה מתוך תותח, יש שיכור ששר מול המצלמה ולא זז במשך דקה, למרות שדמותו לא הוצגה עד לאותו רגע ולא זוכה להתיחסות משאר הדמויות.

אני מבין מה קוארון מנסה להעביר חלק גדול מהזמן, מה שמראה שיש לו את היכולת לספר את הסיפור באמצעים חזותיים פשוטים. כשקלאו יושבת עם המשפחה שמעסיקה אותה לראות טלוויזיה, זה רגע של חמימות שמראה עד כמה הבחורה הצנועה היא בת בית. לעומת זאת, הסיפור לא מרוויח שום דבר מלראות אותה ואת סוכנת משק הבית השניה עושות מתיחות לפני השינה. באופן לא מפתיע, אלפונסו קוארון גם ערך את הסרט, אז זה לא שמישהו בא ואמר לו "אתה יודע, באמת שלא צריך להראות אותה מכבה את כל האורות בבית אם רגע אחרי זה יש סצנה בה היא אומרת שעשתה את זה. הסרט מספיק ארוך גם ככה."

יליצה אפריציו, המגלמת את קלאו, אינה שחקנית מקצועית. זוהי הופעתה הראשונה בסרט והיא שואבת עבורה השראה מהחיים האמיתיים. אמא של אפריציו גדלה אותה ללא נוכחות גברית בבית ועבדה כמנקה, שתי תכונות שמגדירות את קלאו כדמות. זו לא הופעה מדהימה, אבל יש לאפריציו רגעים בהם היא מפגינה כישורי משחק לא רעים. הרגעים האלה מעטים, כי רוב הזמן קוארון מדריך אותה לא להביע רגש, לדבר בשקט ולהיות צנועה. אני שונא את הוראת הבימוי הזו, כי נעשה בה שימוש מוגזם. אם אנחנו אמורים לחבב את קלאו, או לפחות להבין מה עובר עליה, מבט שקט ומעבר לסצנה הבאה ללא תגובה, ממש לא עוזרים. הדמות מעצבנת חלק גדול מהזמן, דווקא בגלל ההנחיה המטופשת הזו, לא להגיב בצורה אנושית. גם לליידי גאגא לא היה נסיון כשחקנית ראשית לפני "כוכב נולד", אבל היא קבלה אישור להגיב לסיטואציות ולא סתם לבהות רוב הזמן.

אם כבר הזכרתי את "כוכב נולד", מדברים עליו ועל רומא כשניים מהמתחרים החזקים על האוסקר לסרט הטוב ביותר. מן הסתם, כולנו נהיה חכמים יותר בתום הטקס, אבל כדי להבין למה רומא כנראה לא הולך לזכות באוסקר, רק צריך לצפות בו. הסרט איטי, כמעט נטול עלילה, משוחק בצורה מרוחקת ואנחנו כמעט ולא יודעים כלום על הדמות הראשית. האקדמיה אוהבת סיפורים והתפתחויות, בעוד קלאו מגלה מעט מאוד על עצמה. אנחנו יודעים שיש לה אמא עם בית בכפר ושהיא גדלה במקום דומה, אבל זה כל הרקע שניתן לנו על הדמות שהסרט מוצג דרך העיניים שלה. קלאו לא מביעה דעה על שום דבר, לא מתווכחת עם אף אחד, לא חושפת שום פרט אישי ומאפשרת לדברים פשוט לקרות סביבה. היא לא רובוט נטול רגשות, אבל קשה להתייחס אליה כדמות מלאה כאשר לפעמים בא לצעוק לעברה שלפחות תמצמץ בתגובה לגילוי מרעיש.

הרקע ההיסטורי לסרט הוא המלחמה המלוכלכת והמהומות סביב אולימפיאדת 1970 שנערכה במקסיקו סיטי באקלים פוליטי מתוח במיוחד. אם לא ידעתם את זה מראש, בעיה שלכם, כי קוארון לא יטרח להסביר. חוץ מפוסטר שתלוי באחד החדרים, אין שום סימן לכך שהאולימפיאדה נערכת ואם אתם לא יודעים בדיוק באלו תאריכים התרחשה, הסרט לא יגלה האם כבר הסתיימה או שטרם התחילה. כנ"ל לגבי המהומות. יש דיבורים עליהן מדי פעם וסצנה אחת שממש מציגה ארוע משמעותי במהלכן, אבל אם לא גדלתם במקסיקו באותה תקופה, או שאתם בקיאים במיוחד בהיסטוריה של המדינה, כנראה שתהיו מבולבלים לגבי מה שקורה. לא מדובר בחלק משמעותי בעלילה, אבל קוארון בהחלט רצה שנהיה מודעים למצב. אז למה הוא טורח לביים סצנה כל כך מורכבת בשביל משהו שיש לו אפס השפעה על הסיפור? גם הגילוי הדרמתי שמלווה את הסצנה הוא לא באמת גילוי. זה רק חיזוק למשהו שהיה ידוע לפני כן ופשוט לא נאמר ישירות.

רומא הוא סרט שמבוים במיומנות, אבל כתוב, משוחק, מצולם וערוך בצורה בינונית. כמו "כוח משיכה", הקודם של קוארון, יש סיכוי שגם רומא יעבור במהרה ממעמד של יצירת מופת לסרט מרשים טכנית, אבל רווי בעיות. הרי היה ברור שמתישהו אנשים יתחילו לדבר על כך ש"כוח משיכה" נשען במידה מוגזמת על צרופי מקרים ועל הסגברה, אז מי יודע, אולי בעוד כמה שנים ידברו על כך שרומא הוא נסיון להשוויץ בסצנות מורכבות על חשבון כתיבה מעודנת ובניית דמויות. סביר להניח שלא, אבל מותר לי לחלום שעוד אנשים יתלוננו על הדברים האלה כדי שלא ארגיש מוזר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.