ביקורת: האחים סיסטרז

wTgomqYRTXT3BXQScnIo8uHDyWC_resize.jpg

 

עולם הקולנוע אוהב להזכיר לנו את מחירו האמיתי של זהב. לא בדולרים, אלא המחיר הנפשי שחיפוש אחר זהב גובה ממי שמוצא אותו. עוד מימי "תאוות בצע" של אריך פון שטרוהיים, דרך "האוצר מסיירה מדרה" של ג'ון יוסטון ועד ל"הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן, גילוי זהב מוצג כעסק מאוד מסוכן, הן למחפשים והן למי שנמצא בקרבתם. מוזר לחשוב על זה היום, כי מי ילך לחפש בעצמו זהב בהרים כשכל כך הרבה מהמתכת היקרה זמין בחנויות בצורות שונות, אבל הרעיון לפיו לא כל הנוצץ זהב הוא עדיין מוטיב בסיפורים המעובדים לסרטים בשנת 2018.

הספר "האחים סיסטרז" נכתב בידי הסופר פטריק דה-ויט במאה הנוכחית ועובד לסרט בידי הבמאי ז'אק אודיאר. הסיפור לא מבוסס על ארועים אמיתיים, או על דמויות היסטוריות, אלא שואב השראה מיותר ממאה שנה של מיתוסים על המערב ועל הבהלה לזהב. זו לא בדיוק אגדה, אבל בהחלט תתאכזבו אם בתום הצפיה תנסו לחקור קצת על המעורבים בסיפור ותגלו שאיש מהם לא היה ולא נברא. הם פשוט כל כך מציאותיים ביחס לרוב כוכבי המערבונים, שקשה להאמין שלא מדובר בתיעוד של חוויות אמיתיות.

איליי וצ'רלי סיסטרז מסתובבים באורגון של אמצע המאה ה-19 בחיפוש אחר אנשים שהכעיסו את הקומודור. כשמישהו מנסה לגנוב ממנו, או לא מחזיר חוב בזמן, הקומודור שולח את האחים סיסטרז שיפטרו מהמטרד ועל הדרך גם יעבירו את המסר שלא מתעסקים עם הבוס שלהם. איליי, המבוגר בין השניים, פחות נלהב מהעבודה אליה התגלגלו, אבל מאמין שהגנים שירשו מאביהם האלים הופכים אותם לציידי ראשים טובים. צ'רלי, בינתיים, ירש גם את הנטיה להשתכר ואת האופי הפרוע של האב, מה שגורם לאיליי לדבוק בעבודה גם כדרך להשגיח על אחיו.

השניים נשלחים לחסל אדם בשם הרמן קרמיט וורם, שלטענת הקומודור, גנב ממנו משהו. בתור עזרה לאתר את וורם, נשלח בעקבותיו הבלש ג'ון מוריס, אדם משכיל ונעים הליכות, שאמור לעכב את המטרה מספיק זמן עד שהאחים סיסטרז יגיעו לחסלו. התכניות משתבשות כאשר וורם חושף בפני מוריס את הסיבה האמיתית שהקומודור רוצה במותו. וורם טוען כי פתח נוסחה שיכולה לאתר זהב במים ולחסוך בכך ימים של עבודה קשה, והקומודור רוצה אותה לעצמו. מוריס מתחיל להאמין לוורם ומשנה את דעתו לגבי המשימה, מה שמאלץ את האחים סיסטרז להאריך את דרכם ולחפש כעת את שני הגברים, לפני שהקומודור יחשוד שגם איליי וצ'רלי נטשו אותו באמצע העבודה.

מוזר לציין את זה, כי הוא כבר כתב את אחד המערבונים המפורסמים בהיסטוריה (ועוד אחד פחות מפורסם), אבל האחים סיסטרז נראה כמו תסריט של ויליאם גולדמן. התסריטאי המנוח הצטיין בבניית דמויות ורגעי מתח, כאשר הפרטים הקטנים מקבלים לפעמים את הדגש מול המצלמה, בעוד רגעים גדולים חולפים כמעט בדרך אגב. ז'אק אודיאר עושה שימוש בגישה דומה. יש הרבה פרטים קטנים, אבל כולם חשובים. הערה סתמית של צ'רלי על כמות הרקונים המתים בעיירה היא רמז מטרים להמשך הערב. מברשת השיניים שאיליי קונה הופכת גשר דרכו הוא מסוגל לתקשר עם יריב לשעבר. החיבה של צ'רלי לליקר בצבע דם, בעוד איליי מתלהב משירותים ביתיים, מראה על הבדלי האופי בין האחים ועל הגורל שכל אחד מהם מעוניין בו. האופן בו הרמן קרמיט וורם זורק את מגבעתו לעבר תרנגולת חולפת, מזכיר את הצורך העולה מאוחר יותר בדיוק ובסבלנות. מעבר לשחזור התקופתי המרשים, התסריט מלא בפרטים שמעשירים את הסיפור ומעניקים לו ממד של ריאליזם.

אודיאר מקפיד להראות לנו רק את מה שרלוונטי לאותו רגע. התקפה של דב ענק על המחנה מתגלה רק בדיעבד, כאשר הגופה שלו מופיעה בבוקר, מה שמבהיר עד כמה אחת הדמויות לא הייתה מודעת לסביבתה באותו לילה. גם קטעי היריות מצולמים ברובם ממרחק, כאשר קולות הנפץ והבהובי פליטות הקליעים הם הרמזים היחידים למיקום הנוכחים. בעוד רוב הבמאים המודרניים נוטים להראות יותר מדי מסצנות קרב וליצור בלבול מרוב עומס בפרטים, אודיאר שומר על סטריליות יחסית ומשתף את העיקר, בלי הסחות דעת מיותרות.

הסרט חייב הרבה גם להופעות המשחק המשובחות שלו. ג'ון סי. ריילי בולט במיוחד לטובה בתור איליי הרגיש והשקול שיכול להיות קשוח וקטלני בעת הצורך, אבל ממש לא נהנה מכך. הכימיה בינו לבין חואקין פניקס גורמת להם להיראות כמו אחים אמיתיים, למרות השוני הרב בהופעתם החיצונית. השוני הזה הגיוני בהתחשב בהבדלים הנוספים בין איליי וצ'רלי, אבל מה שבהחלט לא מובן מאליו זה שעד סוף הסרט, יכולתי לראות אותם כאחים שגדלו באותו בית ומכירים אחד את השני טוב יותר מכל אדם אחר. השחקנים מצליחים לגרום לאשליה לעבוד. ריז אחמד אניגמטי כנדרש בתפקיד הרמן, בעוד ג'ייק ג'ילנהול אמנם מגזים מעט את המבטא של ג'ון מוריס, אבל משכנע בתור מישהו שתפס את עצמו באמצע פעולה ועכשיו מנסה לשנות מסלול תוך התכחשות לעברו המפוקפק.

החסרון היחיד של האחים סיסטרז הוא באורך. זה לא שהוא ארוך באופן יוצא דופן, אולם מאחר ומדובר בסרט של שעתיים, ישנם רגעים בהם נדמה שהוא מגיע לשיא, אבל אז מבינים שזה לא הגיוני, כי אין סיכוי שעבר מספיק זמן. יש כל הזמן תחושה כאילו מגיעים עוד רגע לסיום, רק כדי לקלוט שיש עוד לפחות חצי שעה עד לכתוביות. זה מאפשר לסרט להמשיך ולהפתיע, אבל בו זמנית גם יוצר קהות מסוימת כלפי הסוף האמיתי. כאשר הוא באמת מגיע, הרגשות החזקים כבר בוזבזו על נקודות מוקדמות יותר בעלילה. בנוסף, היה אפשר לקצץ קצת מהמערכה האחרונה. במיוחד חמש הדקות האחרונות נראות כמו מריחה, אחרי שכל הקצוות כבר נסגרו. עד כמה שהאחים סיסטרז הוא סרט טוב, יש לו לפחות סוף אחד יותר מדי.

יחד עם "הבלדה על באסטר סקראגס" (מתנצל על כך שלא פורסמה ביקורת בזמן), האחים סיסטרז הופך את סוף 2018 לזמן טוב למערבונים. בלי נסיון להתחכם מעבר לנדרש, אבל עם שילוב של הומור ורגש, סרטו של ז'אק אודיאר מביא הרבה כבוד לז'אנר הוותיק. הוא נמנע בחכמה מקלישאות ומציג עולם בו מגוון סיבות יכולות להשפיע על גורלן של הדמויות הראשיות. לפעמים הם יורים את דרכם החוצה מתוך הסבך, לפעמים האחים רבים ביניהם, לפעמים דם סמיך יותר מוויסקי, לפעמים זו טיפשותם של אחרים שמשפיעה על מה שקורה. איליי וצ'רלי הם לא גיבורים, אבל הם גם לא נבלים. מדובר בשני אנשים שהתגלגלו לעסקי ציד הראשים מתוך חוסר ברירה, כאשר אחד מהם מאמין שיש סיכוי לפתוח דף חדש, בעוד האחר משוכנע שלא מחכה להם משהו יותר טוב מזה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s