100 הגדולים: מקומות 70-61

70. סיפורי דגים (ארה"ב, 2003)

במקור: Big Fish

במאי: טים ברטון

תסריט: ג'ון אוגוסט

שחקנים: אלברט פיני, יואן מקגרגור, בילי קרודאפ, ג'סיקה לאנג, אליסון לומן, הלנה בונהם קרטר, מריון קוטיאר, מתיו מקגורי, דני דה ויטו, סטיב בושמי, רוברט גיום

 

 

מה קורה כאן: בזמן שאביו אדוארד גוסס מסרטן, חוזר ויל בלום לארצות הברית על מנת לסעוד אותו. אדוארד לא מוותר על ההזדמנות לספר לבנו ולכלתו סיפורים מופלאים על חייו, סיפורים שוויל שמע כל חייו, אבל אשתו מרותקת מכמות הדמיון הכרוכה בהם. הסרט מלווה את סיפוריו של אדוארד בתור ילד שפגש מכשפה בביצה, בחור שעזב את העיירה ופגש בדרך ענק ואת אהבת חייו ואיש משפחה שמצא דרכים מקוריות לחזור מהמלחמה ולהשקיע את הונו בעזרה לזולת.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין סרטיו של טים ברטון, סיפורי דגים הוא בו זמנית המעוגן ביותר במציאות והפנטסטי ביותר. סיפוריו של אדוארד הם בברור גוזמאות, אולם ברטון לקח על עצמו את האתגר להמחיש אותם בעיני הצופה, תוך מודעות לחוסר ההגיון בהם ולכך שחלקם אפילו סותרים אחד את השני. התוצאה היא סרט מקסים, הן חזותית והן רגשית ומסחטת דמעות מהסוג הטוב ביותר, בין השאר כי ברטון התמודד עם מותו של אביו זמן קצר לפני תחילת ההפקה. חלק גדול מהקרדיט מגיע גם לתסריטאי ג'ון אוגוסט, שהצליח לשלב בצורה חכמה בין פרטים אמיתיים מחייו של אדוארד לדמיון הפרוע שלו, שבעצם היה תמיד דרך להפוך חיים די פשוטים ומשעממים למרתקים יותר. החלקים היפים ביותר בעיני הם אלה שמגלים עד כמה הדמיון לפעמים אינו כזה רחוק מהמציאות, אבל אדוארד יצר לעצמו מוניטין של מי שכל מה שיגיד יהיה גוזמה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לפסקול מקורי, מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן משנה לאלברט פיני, פסקול מקורי, שיר מקורי), מועמד ל-7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיני, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים, איפור ושיער)

 

69. מיס סאנשיין הקטנה (ארה"ב, 2006)

במקור: Little Miss Sunshine

במאים: ג'ונתן דייטון, ואלרי פריס

תסריט: מייקל ארנדט

שחקנים: גרג קיניר, טוני קולט, אביגיל ברזלין, פול דנו, אלן ארקין, סטיב קארל

 

 

מה קורה כאן: כאשר אוליב הקטנה מתקבלת ברגע האחרון לתחרות יופי לילדות, יש למשפחת הובר יומיים להגיע לקליפורניה על מנת שתוכל להשתתף. בתקווה לחסוך כסף, הם מחליטים לנסוע לתחרות בוואן מתפרק במקום לטוס. פרט לאוליב, המשפחה כוללת את ההורים, שריל וריצ'רד – קואצ'ר לחיים טובים שבעצמו מתקשה להודות בהיותו לוזר, האח הגדול דוויין שנטל על עצמו נדר שתיקה עד שיתקבל כטייס לחיל האוויר, הדוד פרנק המומחה לכתביו של מרסל פרוסט ושניסה להתאבד לאחר שבן זוגו עזב אותו ואדווין, הסבא חובב הסמים שאמן את אוליב במשך חודשים לקראת התחרות.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה דברים היו יכולים לעבוד לרעת מיס סאנשיין הקטנה. החל בבדיחות גסות ללא צורך, התעקשות להראות איך אוליב מגיעה ממשפחה של לוזרים, רגעי המבוכה המבוססים על אי-הבנה בין שתי דמויות והעובדה שהסרט הזה די מעתיק מ-National Lampoon's Vacation (שהופץ בישראל בתור "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים"). עדיין, הסרט הזה עובד בצורה מפתיעה וגם מחזיק מעמד בצפיות חוזרות, כשהבדיחות כבר ידועות. הדינמיקה המשפחתית אינה נלעגת והדמויות עצמן אינן קריקטורות שהצופה אמור להתנשא עליהן. אלה אנשים שמנסים להתגבר על תקופה קשה על ידי התאחדות סביב חלומה של הבת הקטנה. התמימות של אוליב מקסימה, כמו גם הזמן שהסבא מוכן להקדיש לה, אף על פי שבעיניו, העולם נועד קודם כל לתענוגות אישיים. הגילויים שמתרחשים לאורך הדרך אינם מביאים לטוויסטים מאולצים, אבל כן מאפשרים לכל אחד מבני המשפחה לחוות רגע של משבר שמעניק לו את העומק שההכרות הראשונית לא ספקה. זה סרט מאוד מצחיק, אבל גם נוגע ללב, שבשורה התחתונה מעביר מסר של התגברות על העבר על ידי חיפוש מטרה חדשה והשלה הדרגתית של מטענים פסיכולוגיים.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד שניים (סרט, שחקנית משנה לברזלין), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בקומדיה/מיוזיקל לטוני קולט), זוכה שני פרסי באפטא (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד ארבעה, זוכה פרס גילדת השחקנים לקאסט הטוב ביותר, זוכה פרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשני פרסי MTV (סרט, הופעה פורצת דרך לברזלין), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטוב של השנה

 

68. שניים עשר המושבעים (ארה"ב, 1957)

במקור: 12Angry Men

במאי: סידני לומט

תסריט: רג'ינלד רוז

שחקנים: הנרי פונדה, לי ג'יי. קוב, ג'ק וורדן, אד ביגלי, מרטין באלסם, ג'ון פידלר, אי.ג'י. מרשל, ג'ק קלאגמן, אדוארד בינז, ג'וזף סוויני, ג'ורג' ווסקובץ', רוברט ובר

 

 

מה קורה כאן: שניים עשר גברים המשמשים כמושבעים, מתכנסים בכדי להכריע במשפטו של נער בן 18 שנאשם ברצח אביו. הם מצביעים על פסק הדין, כאשר כולם פרט לאחד מחליטים כי הנער אשם. מאחר וההחלטה חייבת להיות פה אחד, מתחיל בזאת דיון בין המושבעים בעד ונגד ההכרעה, כאשר מושבע מספר 8 מוביל את הנסיון לשנות את החלטת האחרים ללא אשם, לפחות עד שישתכנע אחרת.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לי חיבה לדרמות משפטיות. הן בדרך כלל משחקות יפה עם נקודת המבט של הצופה, מציגות ראיות לכאן ולכאן וקובעות נרטיב שבסופו יש תחושה ברורה של הקלה או תסכול. דרמה משפטית עשויה היטב, כמו 12 המושבעים (ויהיו עוד בהמשך הרשימה), בנויה כך שכל פרט חשוב, גם הזניח ביותר. המשימה של תריסר הדמויות בסרט היא להפוך אוסף של דעות לא אובייקטיביות לאמת סובייקטיבית אחת. חשוב מאוד שלא יטעו, כי בחירה שגויה עלולה להביא להטלת עונש מוות על אדם חף מפשע, או לחלופין, לשחרור לחופשי של רוצח מסוכן. שני דברים מייחדים את הסרט הזה מאחרים שעוסקים בעולם המשפט. קודם כל, אנחנו לא רואים את המשפט, כל הסרט מתרחש בחדר בו מתנהל הדיון בין המושבעים, כאשר אסור לאף אחד מבחוץ להיכנס, או למישהו מהנוכחים לעזוב. יש מספר קבוע של דמויות לכל אורך הסרט ואנחנו לומדים על כל אחת מהן בהתאם להתפתחות הדיון. הדבר השני שמייחד את 12 המושבעים, הוא היכולת לספר את סיפורה של דמות שכלל אינה מופיעה על המסך. הגברים מתדיינים ביניהם על מעשיו של נער שגדל בשכונת מצוקה, בסביבה מאוד אלימה, בנסיון להבין האם הוא סוג האדם שירצח בדם קר. אנחנו לא יודעים את שמו של הנאשם, או את שמות מרבית האנשים שאמורים להכריע את גורלו, אבל לומדים כל כך הרבה, גם עליהם וגם עליו ועל הדרך גם על החברה שכולם מהווים חלק ממנה.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד), מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה להנרי פונדה, שחקן משנה ללי ג'יי. קוב), זוכה פרס באפטא לשחקן זר (פונדה), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

67. קונטרול (הונגריה, 2003)

במקור: Kontroll

במאי: נמרוד אנטל

תסריט: ג'ים אדלר, נמרוד אנטל

שחקנים: שאנדור צ'ניי, זולטן מושי, קסבה פינדרוץ', שאנדור באדר, צולט נגי, באלאש מיכאליפי, לאיוש קובאץ', אסתר באלה

 

 

מה קורה כאן: בולצ'ו הוא כרטיסן העובד ברכבת התחתית של בודפשט ומעביר בה את כל זמנו. הוא ישן ואוכל בתחנות ונמנע בעקשנות מלעלות לפני השטח. חבריו הכרטיסנים עוברים איתו את השחיקה היומיומית של עימות מול נוסעים שלא רוצים לשלם, אנשים שמפרים כללי התנהגות, טיפוסים מפוקפקים שמציעים טובות הנאה ויריבות מול הצוות המתחרה. כאשר גוברים הדיווחים על אדם מסתורי שדוחף אנשים למסילה אל מותם, כל עובדי הרכבת נדרשים לפקוח עין אחר חשוד אפשרי. בינתיים, בולצ'ו מתחבר עם בלה, הנהג השתיין ועם בתו היפה שנוסעת ברכבת בתחפושת דב כחלק מעבודתה.

למה הסרט הזה ברשימה: הקולנוע ההונגרי לא מפורסם בסרטים קצביים שמשלבים בין סטייל, הומור ופילוסופיה קיומית. קונטרול מצליח איכשהו להיות כל הדברים האלה בתמהיל שנדיר למצוא בסרט מזרח אירופי. הוא מצריך לפחות שתי צפיות. הראשונה בשביל לצחוק מהבדיחות, לחוש את התסכול של העובדים ולעקוב במתח אחר הנסיונות לתפוס את הדוחף. הצפיה החוזרת היא כדי להבין שהסרט הוא משל לחיים הגשמיים והרצון בגאולה. אף על פי שהדבר לא נאמר ישירות, נמרוד אנטל לא חסך ברמזים לכך שהרכבת התחתית היא כדור הארץ והעולם שבחוץ, מעבר למדרגות הנעות, הוא גן העדן שרק צדיקים יעברו בשעריו. או שאולי מדובר באותו כור מצרף שמוזכר ב"ברוז'" וכל הכרטיסנים והנוסעים נמצאים בו בכדי לכפר על חטאיהם? יש קצת מרחב לפרשנויות שונות, אבל בתום הצפיה יוצאים עם תחושה שכל הזמן הזה, הסרט הכיל רובד עלילתי נסתר שמתגלה רק במחשבה לאחור. אנטל לא המשיך לקריירה הוליוודית מצליחה. לאחר עשור של נסיונות להשיג דריסת רגל בליגה הבכירה, חזר להונגריה בכדי לעבוד במגרש הביתי שלו. בעיני, יתכן ומדובר באחד הפספוסים הגדולים של המאה הנוכחית. לא חסרים במאים שנודדים להוליווד לאחר סרט אחד שהצליח לפרוץ את גבולות השפה, רק כדי למצוא עצמם מחוייבים בידי חוזה דרקוני לביים רימייק לסרט אימה שאף אחד אחר לא רצה. אם אנטל היה מוצא פרויקט רציני יותר ממה שהוצא לו, אולי היה הופך לאחד הבמאים המשפיעים והאהובים בעולם. בהעדר הזדמנות ראויה, נסתפק בסרט הביכורים שלו, שהצליח למצוא קהל גם מחוץ למולדתו.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הקולנוע האירופי לבימוי, זוכה פרס הנוער ומועמד במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן

 

66. רטטוי (ארה"ב, 2007)

במקור: Ratatouille

במאי: בראד בירד

תסריט: בראד בירד

שחקנים: פייטון אוסוולט, לו רומאנו, ג'נין גרופלו, איאן הולם, בראד גארט, פיטר אוטול, בריאן דנהי, פיטר סון, ויל ארנט

 

 

מה קורה כאן: רמי, עכברוש בעל חוש ריח וטעם מפותחים במיוחד, מואס בחיטוטים באשפה וגניבת המזון ששאר העכברושים מורגלים בהם. כאשר הוא מופרד ממשפחתו, רמי מוצא את עצמו בפריז, בסמוך למסעדתו של השף האגדי אוגוסט גוסטו. בעוד גוסטו המנוח מופיע בפני רמי כרוח רפאים, השף שהחליף אותו בניהול המסעדה מואשם בהתמסחרות והמנעות מחשיבה מחוץ לקופסה. רמי מוצא דרך לשלוט בתנועותיו של לינגוויני, סו שף צעיר במסעדה ונעזר בו על מנת ליצור בחשאי מנות שמחזירות למסעדת גוסטו את תהילתה.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הוא מעלה תהיות מסוימות לגבי האתיקה המקצועית בה הדמויות נוהגות, קשה להכחיש שרטטוי הוא אולי הסרט בעל הרעיון המאתגר ביותר שפיקסאר הפיקו. במקום להתמקד בשורה של דמויות שחיות בעולם מקביל לזה של בני האדם, רטטוי מציג אגדה המתרחשת כביכול בעולם האמיתי. פריז של הסרט היא פריז של העולם שלנו והיחסים בין בני האדם והעכברושים זהים לאלה שקיימים במציאות. ההבדל הוא בשתי דמויות שהיו כה נואשות לשנות את מצבן, שהן יצרו קשר שאינו אפשרי מחוץ לסרט. אנחנו מבינים את שפתו של רמי, אבל לינגוויני לא. הוא אפילו לא יודע את שמו של המכרסם הגאון ומכנה אותו "שף קטן". גם רוחו של גוסטו מודה שהיא קיימת בעצם רק בדמיונו של רמי. אף על פי שהסרט אינו מתאר תרחיש אפשרי, בראד בירד לקח על עצמו את אותו אתגר מ"ענק הברזל" והשחיל את הפנטזיה לתוך עולם זהה כלפי חוץ לעולמו של הצופה. זה אתגר שרק במאי עם רגישות אדירה לפרטים ומוכנות להתחייב לסיפור יכול לעמוד בו בכזו הצלחה. רטטוי אחראי גם על אחד הרגעים האהובים עלי בתולדות הקולנוע. פיטר אוטול בתפקיד קטן יחסית כמבקר המסעדות אנטון אגו, נושא בקולו מונולוג מופלא על מהות הביקורת שכל מבקר צריך לשמוע לפחות פעם אחת, לא משנה מה התחום אותו הוא מסקר.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לסרט אנימציה ומועמד לעוד ארבעה (תסריט מקורי, פסקול מקורי, מיקס סאונד, עריכת סאונד), זוכה גלובוס הזהב לסרט אנימציה, זוכה פרס באפטא לסרט אנימציה, זוכה פרס גילדת המפיקים לסרט אנימציה, זוכה פרס National Board of Review לסרט אנימציה

 

65. ברטון פינק (ארה"ב, 1991)

במקור: Barton Fink

במאים: האחים כהן

תסריט: האחים כהן

שחקנים: ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, מייקל לרנר, ג'ון מאהוני, ג'ודי דייוויס, סטיב בושמי, ג'ון פוליטו, טוני שלהוב

 

 

מה קורה כאן: מחזאי ניו יורקי בשם ברטון פינק מגיע להוליווד בשנת 1941 על מנת לכתוב תסריט בהזמנת אולפן קולנוע. התסריט, שנועד לפנות לקהל חובבי ההאבקות המקצועית, מאתגר את ברטון שרואה בעצמו גאון ומבין בהדרגה שנתקע עם סרט שאין לו שום רצון להיות חלק ממנו. הוא מקווה לקבל השראה מהכותב הנודע וו.פ. מייהיו, אבל זה מתגלה כשתיין מעורר רחמים. חברו היחיד של ברטון בעיר הכוכבים הוא צ'רלי, סוכן המכירות הרועש המתגורר בחדר השכן.

למה הסרט הזה ברשימה: מתי שהוא, האחים כהן היו צריכים להופיע ברשימה ולא בטוח שיש סרט שמייצג טוב יותר את הסגנון שלהם מאשר ברטון פינק. התחושה המייאשת שבונה מדי פעם ציפיות, רק בכדי לרסק אותן כי הדמויות הן כלים במשחק גדול יותר, המונע בידי אנרכיסט בלתי נראה, היא טריק שעובד להם גם היום. הם לא יוצרים סיפורים על היופי שבחיים, או על הצלחה כנגד הסיכויים. הקטע של האחים הוא יותר להזכיר לצופה ששום דבר לא משנה בסופו של דבר, זה העולם שלהם ואין להם שום מחויבות לנהוג על פי כללי המשחק של אחרים. משחק מצוין של ג'ון טורטורו וג'ון גודמן מדגיש עד כמה ברטון פינק נוטה לשכוח את מקומו. הוא חושב שהגיע להוליווד בכדי לכתוב יצירת מופת, כי הוא יודע יותר טוב מהאדם הפשוט מה טוב בשבילו. צ'רלי, האדם הפשוט היחיד שברטון בכלל מדבר איתו, מנסה שוב ושוב לספר לו את סיפור חייו, אבל ברטון משתיק אותו בכדי לשמוע את קולו שלו. האחים כהן יצרו בסרט הזה את הסחת הדעת המושלמת. אנחנו עוקבים אחרי ברטון ורוצים שיצליח, או שלפחות ימצא דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע, אבל כל הזמן הזה היה סיפור גדול יותר בחדר ליד. כמו ברטון, גם אנחנו מתעלמים מהתמונה הגדולה, כי אנחנו רגילים שאם סרט נקרא על שם דמות ומלווה אותה מתחילתו ועד סופו, זו הדמות החשובה ביותר בו. זאת למרות רמזים שנשתלים בכל מקום לכך שברטון הוא לא מרכז העניינים, אלא מקסימום שחקן משנה בתרחיש שמתפתח מחוץ לשליטתו.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקן משנה למייקל לרנר, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות), מועמד לגלובוס הזהב לשחקן משנה (ג'ון גודמן), זוכה דקל הזהב, פרס הבימוי ופרס השחקן (ג'ון טורטורו) בפסטיבל קאן

 

64. כיכר החלומות (ישראל, 2001)

בימוי: בני תורתי

תסריט: בני תורתי

שחקנים: ניר לוי, שרון רג'יניאנו, יונה אליאן, יוסף שילוח, מוחמד בכרי, איילת זורר, אורי גבריאל

 

 

מה קורה כאן: בעקבות חלום שחלם, מחליט ניסים מנדבון לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שאביו נהל. יחד עם אחיו ג'ורג', הוא פועל לעשות זאת בזמן ליום השנה למות האב. בדיקה מהירה אצל ישראל ההודי, הנוהג להסתובב ברחבי השכונה על אופנוע ולשמוע שירים ברדיו-טייפ, מגלה שהסרט האהוב ביותר בשכונה היה "סאנגאם". ניסים וג'ורג' מנסים להשיג עותק של הסרט, אבל מגלים שהוא נעלם והיחידים שיכולים להשיבו הם אמם סניורה ודודם אברם, שחזר לשכונה לאחר העדרות של שנים.

למה הסרט הזה ברשימה: פנינה נשכחת יחסית בנוף הקולנוע הישראלי, כיכר החלומות הוא סרט שהיה צריך להפוך לקאלט ומשום מה לא עשה זאת. במהלך צפיה עם חברים, הצלחתי להדביק אותם בכמה מהציטוטים החביבים עלי מהסרט, שמייצגים את אופיו היחודי. מצד אחד, דמויות עממיות וחסרות תחכום, שחיות בשכונה עניה ומעבירות את זמנן בין בטלה לבין הטברנה המקומית של משפחת מנדבון. מצד שני, מכתב מלא אהבה לקולנוע כפי שהוא נתפס בידי הקהל. לא מנסים להציג את "סאנגאם" כיצירה חשובה ששנתה את פני ההיסטוריה, אלא בתור הסרט של השכונה, שכולם מתגעגעים לצפות בו ביחד. בהברקה חצי קומית וחצי טרגית, מוצגים חלק מהמבוגרים בסרט כילדים מגודלים. הם עדיין מתנהגים ומדברים כמו ביום שהקולנוע נסגר, לא מסוגלים להמשיך בחייהם. זה עצוב, אבל גם מוביל לכמה סצנות משעשעות במיוחד. בעוד האחים מנדבון הם המבוגרים האחראים, רבים מבני גילם (ואף מבוגרים מהם) עדיין מתכננים להכין בובה של דה גול כדי לשרוף בל"ג בעומר, או מתקשים להבין איך מתחילים עם בנות. יש בזה משהו קסום והשחקנים מתמסרים לאינפנטיליות המכוונת, אבל זו גם דרך מקורית של בני תורתי להראות עד כמה הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחיי השכונה. ברגע שהוא נסגר, הזמן כאילו קפא.

פרסים בולטים: זוכה חמישה פרסי אופיר (בימוי, שחקן משנה ליוסף שילוח, עיצוב תלבושות, עיצוב אמנותי, מוזיקה מקורית)

 

63. החוש השישי (ארה"ב, 1999)

במקור: The Sixth Sense

במאי: מ. נייט שאמלאן

תסריט: מ. נייט שאמלאן

שחקנים: ברוס ויליס, היילי ג'ואל אוסמנט, טוני קולט, אוליביה ויליאמס, דוני וולברג

 

 

מה קורה כאן: פסיכולוג ילדים מוערך בשם מלקולם קרואו נורה במהלך מפגש עם מטופל לשעבר שהתבגר ואבד כל תקוה. חודשים לאחר מכן, מלקולם מנסה לחזור לעצמו דרך סדרת פגישות עם קול, ילד מפוחד ושקט שמתקשה להשתלב בחברת ילדים אחרים. לאחר כמה נסיונות כושלים, מלקולם מצליח להתחבר לקול שמגלה לו את הסוד הנורא שלו: הוא רואה אנשים מתים.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהפך מושא ללעג בזכות שורה של סרטים גרועים, מ. נייט שאמלאן ביים את אחד הסרטים המשפיעים ביותר של סוף המילניום. זה הסרט שלמד את הוליווד איך עושים טוויסט. למרות שהיו טוויסטים מפורסמים לפניו, החוש השישי הביא את האמצעי הסיפורי הזה לדרגת אמנות. הוא לא רק מפתיע, אלא באמת גורם לכל הסרט להראות אחרת. פתאום, כל מיני פרטים ברקע מקבלים משמעות ואם חושבים על הסיפור מחדש, הפעם מנקודת מבטו של קול, מתקבל סרט חדש לגמרי. נוסף על כך, החוש השישי אמנם נעזר בהקפצות לשם הפחדה, אבל הן בעלות משמעות לעלילה והתזמון שלהן מתחבר להתפתחות של הדמויות הראשיות בנסיון להתמודד עם היכולת הנדירה של קול. ברוס ויליס מציג פה את אחת ההופעות הטובות בחייו, יחד עם טוני קולט והיילי ג'ואל אוסמנט שנהנו מאנונימיות יחסית בכדי להיכנס לתפקיד ללא מטעני עבר, דבר שאוסמנט לא זכה להנות ממנו יותר לאור הפרסום שהחוש השישי הביא לו. זה סרט אימה שעושה הרבה מעבר להפחדה. מסופר כאן סיפור מותח מתחילתו ועד סופו, ואז אפשר לחזור ולצפות שוב בכדי לגלות סיפור אחר לחלוטין.

פרסים בולטים: מועמד ל-6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקן משנה לאוסמנט, שחקנית משנה לקולט, עריכה), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן משנה לאוסמנט, תסריט), מועמד לארבעה פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, עריכה), מועמד לפרס גילדת השחקנים לשחקן משנה (אוסמנט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס MTV לשחקן חדש (אוסמנט)

 

62. רשימת שינדלר (ארה"ב, 1993)

במקור: Schindler's List

במאי: סטיבן ספילברג

תסריט: סטיבן זייליאן

שחקנים: ליאם ניסן, בן קינגסלי, רייף פיינס, קרוליין גודול

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, רוכש אוסקר שינדלר, חבר המפלגה הנאצית, מפעל בקרקוב. הוא שוכר את שירותיו של רואה חשבון יהודי בשם יצחק שטרן על מנת שיעזור לאזן את החשבונות, אולם הקשיים בהם נתקל שטרן בדרכו לעבודה, גורמים לשינדלר להפנים לראשונה שהיחס ליהודים באירופה הוא יותר מסתם אי-נוחות על רקע פוליטי. ההבנה הופכת ליוזמה של ממש כאשר שינדלר עד לחיסול הגטו המקומי. הוא מחליט לנצל את מפעלו ואת הונו האישי על מנת להציל כמה שיותר יהודים מהשמדה.

למה הסרט הזה ברשימה: קיימים מעט מאוד סרטים ש"אסור" לומר עליהם משהו שלילי. יש שיאמרו שרשימת שינדלר הוא אחד מהם. זה לא שהסרט חף מבעיות, כולל סצנה אחת שכמו משחקת לידיהם של מכחישי שואה, אבל הוא עוסק בטרגדיה המפורסמת ביותר של המאה ה-20 וכל התנהגות שאינה כבוד לזכר הנרצחים (כולל התמזמזות בזמן הסרט, לפי ג'רי סיינפלד), תוביל לגערות רבות. העניין הוא שרשימת שינדלר ממש לא צריך צבא של סנגורים על מנת להיחשב לסרט טוב. מכל סרטיו של ספילברג, זהו אולי השלם והכן ביותר, האחד שלא מסתבך בתוך עצמו לקראת סיום ולא מבכר יכולת טכנית על פני אמינות. ספילברג במאי נפלא, אבל כמעט תמיד יש לי בעיה עם הטון הכללי של סרטיו. רשימת שינדלר הוא הסרט שבו אני לחלוטין מוריד בפניו את הכובע. ספילברג הבין שבכדי ליצור סרט על השואה, לא צריך להתמקד רק בעצב ובתחושת ההשפלה, אלא גם (אולי בעיקר) בפחד. אנשים היו יכולים למות בלי שום אזהרה, סתם כי חייל נאצי החליט שבא לו להרוג יהודים, ואין שום השלכות לכך. זה כמעט אבסורדי לראות את התרוצים בהם אוסקר שינדלר משתמש על מנת למנוע רצח של חפים מפשע מול אנשים שחונכו לשנוא כל דבר שרק מזכיר יהודי. ספילברג הצליח להעביר את ההרגשה שכל יום יכול להיות היום האחרון בחייה של דמות, לא כקריאה לאהוב את החיים, אלא כשיעור על התהומות המוסריים אליהם המין האנושי מסוגל, וכבר הצליח לא פעם, להתדרדר. מעבר לצילום האפקטיבי בשחור לבן, ההופעה המשכנעת של השחקנים, האפקטים שגורמים לכל קליע להיראות אמיתי והעריכה והכתיבה שהצליחו לגרום לסרט בן יותר משלוש שעות לעבור מבלי להתיש, רשימת שינדלר הוא יצוג אמין של עולם על סף אבדון, שהדבר היחיד שיציל אותו הוא נס. זה מתחבר גם לסצנה הכי מעוררת מחלוקת, בה ספילברג מרשה לרגע של אופטימיות לחדור ורומז שבמציאות איומה, הפתרון צריך להיות לפעמים לא מציאותי.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי) ומועמד לעוד חמישה, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט), זוכה 7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיינס, צילום, עריכה, פסקול), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לסרט הטוב ביותר

 

61. הרפתקאות הברון מינכהאוזן (בריטניה / ארה"ב / גרמניה, 1988)

במקור: The Adventures of Baron Munchausen

במאי: טרי גיליאם

תסריט: טרי גיליאם, צ'רלס מקיואן

שחקנים: טרי נוויל, שרה פולי, ג'ונתן פרייס, אריק איידל, צ'רלס מקיואן, ג'ק פרוויס, וינסטון דניס, רובין ויליאמס, ולנטינה קורטז, אוליבר ריד, אומה תורמן, פיטר ג'פרי

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמה נגד הצבא העותמאני, מנסה ראש העיר הורשיו ג'קסון להגיע להסכם עם הסולטן. בינתיים, מעלה להקת שחקנים בתוך העיר הנצורה הצגה על הרפתקאותיו של הברון מינכהאוזן. ההצגה מופרעת בידי הברון האמיתי שטוען כי לא כך היו הדברים. הוא מתחיל לספר את הגרסה שלו לארועים, כאשר העולם שבחוץ מתחיל להתערבב עם זכרונותיו האישיים. הוא יוצא אל הירח יחד עם ילדה בשם סאלי בנסיון לאסוף את משרתו, שהוא גם האדם המהיר ביותר בעולם, ולמצוא את חבריו משכבר, אחד מהם חזק במיוחד, אחד בעל שמיעה יוצאת דופן ואחד צלף שאינו מחטיא אף פעם.

למה הסרט הזה ברשימה: עד כמה שקו הזמן הבלתי אפשרי של הברון מינכהאוזן מבלבל, הוא גם מספק סרט מבדר עד מאוד. השילוב בין דמיון ומציאות תואם את אופיו של המספר, שעד סוף הסרט לא ברור האם הוא שקרן, סנילי, או יודע דברים שאף אחד אחר לא מבין. המסע שלו להצלת העיר עובר לא רק בירח, אלא גם במעמקי כדור הארץ, בים ובבטנו של דג ענק. הצירוף של שרה פולי הצעירה למסע נותן לסרט אופי שנדמה ידידותי לכל המשפחה, אולם טרי גיליאם לא באמת מכיר קהל שאינו גיליאם עצמו. כפי שניתן לצפות ממנו, הסרט חוגג את הביזאר והמעוות, לצד אמונה כמעט נאיבית בגיבור שמעז לקבל את הדברים כפי שהם, במקום לזלזל ולבטל אותם כבלתי אפשריים. למעשה, החוק האחד בסרט מלא הדמיון והנונסנס הזה הוא שהכל אפשרי אם רק נותנים לסיפור להמשיך ללא הפרעה.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, אפקטים חזותיים, איפור), זוכה 3 פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, איפור)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s