ביקורת: הצד האחר של הרוח

MV5BNDg5NTQ0NDU1Nl5BMl5BanBnXkFtZTgwMTExNzIyNjM@._V1__resize.jpg

 

ב-1917, הציג האמן מרסל דושאן את היצירה "מזרקה". היצירה מיד עוררה עניין רב והעלתה שאלות רבות על מהותה של האמנות, מי בעצם יכול להגדיר אותה, ומה דושאן חושב על עמיתיו בני זמנו. היצירה עשתה סבב בתערוכות ומוזיאונים ברחבי העולם ונחשבת עד היום לאבן דרך חשובה בתולדות האמנות. דושאן יצר לאורך השנים מספר העתקים של היצירה על מנת שיוכלו להיות מוצגים במקומות נוספים ומכיוון שהיצירה המקורית אבדה.

"מזרקה" היא משתנה, כזו שמוצאים בשירותים ציבוריים. זו לא מטפורה, דושאן למעשה לקח משתנה, רשם עליה את שם היצרן ושנת היצור והציג אותה בתערוכה. הדיונים הרבים סביב היצירה לא נבעו מערכה האסתטי או מהסיפור מאחוריה, אלא מכך שיש משתנה באמצע מוזיאון לאמנות, בין כל היצירות מעוררות ההשראה, והמבקרים אמורים להתיחס אליה כאל יצירת אמנות מעצם נוכחותה במוזיאון. זאת אומרת שבתאוריה, מישהו יכול לאבד צרור מפתחות שיפול לו מהכיס בין שתי יצירות אמנות, ולפחות עובר אורח אחד יחשוב שמדובר בחלק מהתערוכה.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות צפיה ב"הצד האחר של הרוח", סרט שאורסון ולס התחיל לצלם ב-1970 והושלם רק לאחרונה בזכות עריכת חומרי הגלם הרבים שהותיר אחריו. אורסון ולס לא היה שותף לעריכה הסופית של הסרט, הוא לא בחר להפיץ אותו דרך נטפליקס, במיוחד כי החברה נוסדה רק שנים לאחר מותו, אנחנו לא יודעים בוודאות כיצד רצה שהסרט יראה, והוא לא זמין להעניק ראיונות בנושא. אנחנו מנחשים שזה הסיפור שוולס רצה לספר ושזה הסדר הסופי בו הסצנות אמורות להופיע, כי ככה זה מוצג לנו. "סרטו של אורסון ולס", אפילו שבהקבלה למרסל דושאן, ולס הוא היצרן ששמו רשום על המשתנה, העורך בוב מורבסקי הוא זה שהחליט איך למקם אותה ונטפליקס הם התערוכה שמציגה יצירה מחוץ להקשרה המקורי בכדי לעורר תגובות ולמשוך קהל.

הצד האחר של הרוח, בגרסה הערוכה בידי מורבסקי, עוסק בסרטו האחרון של במאי ותיק בשם ג'ייק הנאפורד. ג'ייק נהרג בתאונת דרכים והסיפור מציג את הארועים שהובילו לאותו ערב קטלני. הוא סיים לעבוד על "הצד האחר של הרוח", סרט ארטהאוס בסגנון אירופי, שזו דרך אחרת לומר הרבה עירום ומעט עלילה. הסרט עצמו לא באמת גמור, מכיוון שהשחקן הראשי נטש את הצילומים באמצע, אבל כאשר יש דדליין להגיש עותק סופי והמפיק מסרב לשפוך עוד כסף על הפרויקט, אפשר לומר שהוא גמור. ג'ייק לא מרוצה מהתוצאה הסופית, אבל העניין כבר לא נמצא בידיים שלו.

הדעה הרווחת היא שאורסון ולס התכוון ליצור סאטירה על תעשיית הקולנוע, כאשר הוא לועג גם לחוסר היעילות והמגבלות המתישות בהוליווד, וגם לחופשיות הילדותית שבמאים אמנותיים מתגאים בה. לרוע המזל, הנסיבות הביאו לכך שעלילת הסרט די מייצגת את מה שקרה במציאות. ולס לא הצליח לסיים את מלאכת העריכה במועד הרצוי, שנה שוב ושוב את תאריך ההפצה המיועד ואף אולפן לא נתן את הגב הנדרש בכדי להוציא את הסרט שרצה באמת. נוסף על הכל, הפרויקט נגרר כל כך הרבה זמן, שכבר החלו ויכוחים משפטיים לגבי מי באמת מחזיק בזכויות עליו. עברו כמעט חמישים שנה מאז החלו הצילומים ורק עכשיו, נטפליקס החליטה שהסרט הלא גמור הזה מספיק אטרקטיבי בכדי להפיץ אותו.

הבעיה נעוצה במילים "לא גמור". אורסון ולס צלם 96 שעות של פילם, מתוכן הספיק לערוך רק ארבעים דקות למשהו שמזכיר את החזון המקורי שלו. רוב הסרט שמופץ כעת בידי נטפליקס, נערך לאחר מותו של ולס, שלא השאיר הנחיות ברורות. חלק גדול מהסצנות סובלות מבעיות סאונד שהיה צריך לנקות באמצעים דיגיטליים, לפחות שני שוטים חשובים אבדו והיה צורך להשלימם ללא במאי וגם לאחר עריכה נוספת, מופיעה מדי פעם כתובית לפיה חסרות כמה שניות שלא נמצאו בזמן השחזור של הסרט. דבר כזה הוא נסלח אם מדובר בסרט אבוד שכבר הופץ בעבר ונותרו רק עותקים שחוקים ממנו. במקרה של הצד האחר של הרוח, זו הפעם הראשונה שהסרט מופץ במלואו, ורובו בעצם אלתור של עורך שהיה צריך לעבור על עשרות שעות של צילומים ולנסות להבין איך הם משתלבים בנרטיב של ולס.

אני מאוד נדיב כשאני מתאר זאת כנרטיב. בעוד ברור שהיה לאורסון ולס מסר שרצה להעביר לגבי במאים בני דורו, כמו גם בני הדור הצעיר יותר, המסר הזה נותר, מילולית, על רצפת חדר העריכה. בהנחה שוולס הספיק לצלם את כל מה שרצה, ההתעקשות שלו לערוך את הסרט בעצמו מביאה לכך שאף אחד אחר לא יכול באמת להבין מה רצה להכניס למוצר הסופי. אפילו לא בטוח שוולס התכוון שאורך הסרט יהיה שעתיים, או שזו החלטה שהתקבלה מאוחר יותר, בהסתמך על כמות החומר המצולם שנותר.

כל חובב קולנוע יודע שעבודתו של עורך טוב היא לא לדחוס כמה שיותר תמונות לתוך מסגרת זמן, אלא לקבוע טון וקצב לסצנות בהתאם להנחיות הבמאי. יחסי עבודה תקינים בין במאי לעורך הם מרכיב חיוני ביצירת סרט ראוי לצפיה. זו הסיבה שמרטין סקורסזה עובד מתי שרק יוכל עם העורכת תלמה סקונמייקר, כי היא מבינה את החזון שלו ועוזרת לחדד אותו. קוונטין טרנטינו למעשה שנה את הקצב הרגיל של סרטיו לאחר שהעורכת הקבועה שלו, סאלי מנקה, נהרגה. אורסון ולס לא ערך את רוב סרטיו, אבל היאוש מהעבודה מול האולפנים, הביא לכך שסמך רק עצמו והוא, איך לומר, לא היה עורך טוב במיוחד. את סרטו המהולל ביותר, "האזרח קיין", ערך רוברט וייז, שהפך לאחר מכן לבמאי חשוב בפני עצמו. ולס ערך בעיקר את הסרטים הפחות מוכרים בפילמוגרפיה שלו.

הנקודה בחפירה הנ"ל היא שכאשר בוב מורבסקי נגש לערוך את הצד האחר של הרוח, הוא נסה לעשות זאת בהתאם לשליש הסרט שאורסון ולס ערך בעצמו. מורבסקי עורך בכלל לא רע, כאשר לזכותו עבודה על סרטים כמו "מטען הכאב" (עליו זכה באוסקר) ובערך כל דבר שסם ריימי ביים בעשרים השנים האחרונות. בלי להוריד מיוקרתו של סם ריימי, הגישה שלו לאיך סרט אמור להיראות, די שונה מזו של אורסון ולס. גם "מטען הכאב" המאופיין בשוטים ארוכים ומותחים, רחוק מהסגנון של הצד האחר של הרוח. התוצאה היא בלגן מוחלט. אורסון ולס ערך ארבעים דקות של שוטים מבולבלים, חלקם בברור לא צולמו באותו מיקום כמו אלה שצמודים להם, עם מצלמה רועדת, לפעמים בצבע ולפעמים בשחור לבן, ואז מורבסקי נסה להוסיף עוד שעה ועשרים של אותו דבר.

מה שהתקבל הוא סרט מכוער, לא קוהרנטי, שגם מעט התוכן שיש בו, בלתי אפשרי למעקב. נראה שמורבסקי הכניס בלי לשים לב טייקים לא מוצלחים בהם השחקנים לא בטוחים מה עליהם לעשות. אם אורסון ולס נהנה מהספק כי לא ברור בוודאות איך תכנן שהסרט יראה בסופו של דבר, מורבסקי לקח על עצמו משימה יומרנית שבברור גדולה עליו. אם יש משהו שהסרט הזה צריך, זה במאי ועורך תסריט שיעשו סדר בבלגן שאורסון ולס הותיר אחריו, אבל כמו משתנה במוזיאון, אף אחד לא מעז לשנות את המצב, כי הוא כבר שם.

אני לא מסתיר את זה שאורסון ולס מוערך יתר על המידה בעיני. קטונתי מלהבין את כל אלה שרואים ב"האזרח קיין" את הסרט הטוב בכל הזמנים, או אפילו של שנת 1941 (יותר אהבתי את "49th Parallel"). עדיין, אני מכיר בו כאחד המוחות המרתקים והיצירתיים בתולדות הקולנוע ומישהו ששווה אפילו לנסות לראות גם את יצירותיו המאוחרות יותר בשביל לקבל נקודת מבט שרוב הבמאים אינם מכירים. הצד האחר של הרוח היה יכול להיות מעניין ומרתק כאשר צולם, לפני ארבעים ושמונה שנים, אבל כיום הוא נראה כאילו טוני סקוט ערך סרט של אוליבר סטון והוציא ממנו כל פיסת דיאלוג שעלולה ללמד משהו על הדמויות. כשקוראים את תקציר העלילה, הוא נראה מעניין, אבל אי אפשר לומר שהפרטים באמת עוברים כמו שצריך דרך הקשקשת על המסך.

סרט טוב צריך עורך טוב. "הרומן של עם אנני" לא היה הופך לקומדיה רומנטית קלאסית לו היה נערך בהתאם לחזון המקורי של וודי אלן, שבכלל התכוון לצלם מותחן בלשי. הפתיחה של "השור הזועם" הייתה מאבדת את עוצמתה לו סקורסזה היה מנסה לערוך אותה בעצמו. "מועדון קרב" היה סתם אוסף של גברים חצי ערומים שמדברים על צרות עולם ראשון לולא העריכה של ג'יימס הייגוד שקשרה כל מילה לתמונה בתזמון מושלם. להצד האחר של הרוח יש במאי אגדי ועורך מוכשר, אבל מפרידים ביניהם עשורים של אפס יכולת לתקשר (אלא אם בוב מורבסקי מכיר ילד שרואה אנשים מתים). מה שאורסון ולס התחיל בשנות השבעים, לא קשור לטכניקות העריכה שמורבסקי מתרגל מאז הניינטיז. כל העומק של הסיפור הולך לאיבוד, הסרט בתוך הסרט נראה כמו פרק של "יומני הנעל האדומה" והרגעים החזקים ביותר שהבמאי רצה להכניס, הולכים לאיבוד ברצף מקהה חושים של משפטים כמעט אקראיים וזוויות צילום שעושות כאב ראש. זה אחד מאותם סרטים שהסיפור על איך לא נעשו מעניין יותר מהתוצאה הסופית. אם לא יכלו להעביר את המסר הרצוי, או אפילו לחדד אותו כך שהסרט יהיה מובן ונסבל יותר לצפיה, באמת שלא היה טעם להחזיר את הפרויקט הזה מהמתים. הוא היה מוצלח יותר כשיכולנו רק לנחש איך יראה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s