100 הגדולים: מקומות 80-71

80. האחיות מגדלנה (בריטניה/אירלנד, 2002)

במקור: The Magadalene Sisters

במאי: פיטר מאלן

תסריט: פיטר מאלן

שחקנים: אן-מארי דאף, נורה-ג'יין נון, דורותי דאפי, איילין וולש, ג'רלדין מקיואן, דניאל קוסטלו

 

 

מה קורה כאן: במהלך המאות ה-19 וה-20, פעלו באירלנד בתי מחסה על שם מריה מגדלנה, שמטרתם הייתה לספק פרנסה חלופית והזדמנות לכפרה עבור נשים שעסקו בזנות. מהר מאוד, ההגדרה של זנות התרחבה עד שגם נערות שלא חטאו, נשלחו למוסד שכזה למשך זמן לא ידוע, בו ספגו התעללות מצד הנזירות והכמרים עד שהוכרזו כנקיות מאשמה (אם בכלל זכו לצאת משם). האחיות מגדלנה עוסק בסיפורן של ארבע נערות שנשלחו למוסד כזה בשנת 1964, כל אחת בנסיבות מפוקפקות. מרגרט נשלחה לאחר שנאנסה בידי קרוב משפחה, על מנת להגן על שמו הטוב, ברנדט פלירטטה עם כמה נערים שפנו אליה מעבר לגדר בית הספר, רוז ילדה תינוק מחוץ לנישואים וקריספינה אפילו לא מסוגלת להבין מה באמת קורה סביבה. הסרט מציג את השהיה הקשה של הארבע, לצד נשים אחרות, במקום שכביכול נועד להציל את נשמתן, אבל היה עבורן כמו גהנום.

למה הסרט הזה ברשימה: האחיות מגדלנה הוא אחד הסרטים הקשים והמרגיזים ביותר שראיתי. בגלל זה, כל כך שמחתי לגלות שבתי המחסה מהסוג שמוצג בו כבר אינם קיימים. יש המון עצב בידיעה שהדמויות נענשות על כך שהיו פשוט נשיות מדי לטעם החברה השמרנית והפטריארכלית. העובדה שהורים מוכנים למסור את בתם לידי נזירה סדיסטית וכומר שבעצמו רחוק מלהיות מלאך, רק כדי להגן על כבוד המשפחה, מראה עד כמה הכנסיה הקתולית הצליחה להביא אנשים לאבד צלם אנוש לטובת אמונה עיוורת. האחיות מגדלנה אינו יוצא נגד הכנסיה כרעיון, אבל בדומה לסרטים כמו "ספוטלייט" ו"ספק", מציג את הממסד הדתי כעסוק יותר בהגנה על עצמו מאשר בעבודת קודש ותרומה לקהילה. יש כאן סצנות באמת קשות לצפיה. רובן לא גרפיות במיוחד, אבל מציגות בזמן אמת עינוי מנטלי או פיזי שאין מאחוריו שום הצדקה מוסרית. פיטר מאלן, שביים מאז רק עוד סרט אחד (Neds הלא מוכר יחסית), מצליח למסגר את הדמויות לתוך עולם של סבל והשפלה, כאשר כל אחת מהן מגיבה אחרת למצב ולרצון לצאת לחופשי. בניגוד לאמונה הקתולית, הסבל הזה אינו אמצעי לכפרה, אלא דוגמה לאטימות כלפי עשרות אלפי נשים שגורלן היה דומה, ויציאה אמיתית לחופשי לא תהיה עבורן חזרה אל המשפחות שבגדו בהן, כי אם למציאות לא נודעת מחוץ להשפעת הכנסיה.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בריטי, תסריט מקורי), זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זוכה בפרסי הסרט והבימוי מטעם חוג המבקרים של לונדון, זוכה בפרס National Board of Review לחופש הביטוי

 

79. הנוסע השמיני (בריטניה/ארה"ב, 1979)

במקור: Alien

במאי: רידלי סקוט

תסריט: דן אובאנון

שחקנים: טום סקריט, סיגורני ויבר, ג'ון הרט, איאן הולם, ורוניקה קרטרייט, הארי דין סטנטון, יפת קוטו, בולג'י באדג'ו

 

 

מה קורה כאן: צוות החללית נוסטרומו עורך עצירה לא מתוכננת בדרכו חזרה לכדור הארץ, כאשר מחשב החללית קולט אות מצוקה. בעודם חוקרים את מקור האות, מותקף אחד מחברי הצוות בידי יצור חייזרי שנצמד לפניו. הקצינה אלן ריפלי מסרבת להעלות את מי שנחשפו ליצור בחזרה לספינה, עד שיעברו את תקופת הבידוד הנחוצה. אש, קצין המדע של הנוסטרומו, עוקף את הפקודה של ריפלי ומחליט לבחון בעצמו את החייזר. הרעיון מתגלה כמסוכן במיוחד עבור כל חברי הצוות.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו במקרה של "פסיכו", גם כאן קשה לדבר על הסרט בלי הרגע המפתיע שמשנה את האופן בו הסיפור נתפס. למרות שמדובר בסצנה מפורסמת כמו הסרט עצמו, זה עדיין ספוילר עבור מי שצופה בפעם הראשונה, במיוחד בגלל התזמון. הנוסע השמיני הוא דוגמה לסרט אימה שמבוצע כמו שצריך. העלילה בנויה בכיוון אחד, אבל אז מגיע רגע שגורם לצופים להתפכח ולהבין שהסיפור האמיתי רק מתחיל. בחוכמה שלא תמיד מאפיינת את יצירותיו של רידלי סקוט, אנחנו לא רואים את האויב במלואו לאורך רוב הסרט. עד אז, אין לנו דרך לדעת מה גודלו וצורתו האמיתיים, דבר שבוודאי היה מוריד מעוצמת הגילוי. כל המערכה הראשונה בנויה לשם הטעיה, כאשר טום סקריט הוא השם הראשון שמופיע בקרדיטים, אף על פי שסיגורני ויבר היא המזוהה יותר עם הסרט ועם המשכיו. העלילה מתחילה כסיפור מדע בדיוני גנרי, בטרם מתברר שמדובר בסרט אימה שבו החללית הבטוחה והמשוכללת היא בעצם מכשול עבור מי שרוצה לשרוד. הטוויסט הנוסף לקראת הסוף, זה שפחות מדברים עליו, גם הוא מבוצע היטב ומעניק את התחושה שבאמת אין על מי לסמוך ברגעי האימה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים חזותיים ומועמד על עיצוב אמנותי, מועמד לגלובוס הזהב על פסקול מקורי, זוכה שני פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, סאונד) נבחר בשנת 2002 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

78. טעם החיים (בריטניה, 1983)

במקור: Monty Phthon's The Meaning of Life

במאים: טרי ג'ונס, טרי גיליאם

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין, קרול קליבלנד

 

 

מה קורה כאן: בעקבות תהייתם של דגים באקווריום במסעדה על משמעות החיים, מוצגת שורה של מערכונים המתארים את השלבים השונים בחייו של אדם. מהלידה, דרך בית הספר, שרות צבאי, גיל העמידה, השנים המאוחרות ולבסוף מוות.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטם הרשמי האחרון של מונטי פייתון הוא גם לרוב הפחות מוערך מביניהם. אולי הסיבה לכך היא שהנונסנס מופנה פחות לעבר סיפור יחיד ומתפרש על פני תקופות ומקומות שונים בעולם. אין עקביות בין מערכון למערכון, אין אפילו דמות ראשית אחת והסאטירה מופנית גם לעבר גישת המעמדות בצבא בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, גם לעבר הכנסיות השונות וגם לעבר תיירים אמריקאים שמתלהבים מדברים חדשים מבלי להבין אותם. למעשה, הסרט הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לקרקס המעופף שמונטי פייתון עשו מאז שחזרו את מערכוני הסדרה ב"ועכשיו למשהו אחר לגמרי". הנונסנס מגובה בהומור אפל שלא מפסיק להעלות חיוך, אבל מצליח איכשהו גם לעורר מחשבה. החבורה, שתמיד שחקה עם הרעיון ליצור מחזמר, זכתה להכניס לכאן יותר קטעים מוזיקליים מבעבר, כולל שיר על כך שאסור לקתולים להשתמש באמצעי מניעה גם אם הדבר אומר שעליהם למכור את ילדיהם למפעל על מנת לשרוד, או שיר על כמה גדול ונפלא היקום שמטרתו לשכנע אנשים לתרום איברים למרות שהם עדיין משתמשים בהם. טרי ג'ונס, שביים את רוב הסרט (קטעי האנימציה וסרט קצר בהתחלה בוימו בידי טרי גיליאם), נמצא כאן במיטבו ומנחה את החבורה מאחורי ולפני המצלמה, בעוד החמישה האחרים נעים בכשרון רב בין דמויות שונות ומגוונות. מדהים לחשוב שזה הסרט שמסמן את סוף דרכם הקולנועית של הפייתונים כחבורה, כי הם נראים פה בכושר מלא.

פרסים בולטים: זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב, מועמד לפרס באפטא לשיר הטוב ביותר

 

77. ברוז' (בריטניה/ארה"ב, 2008)

במקור: In Bruges

במאי: מרטין מקדונה

תסריט: מרטין מקדונה

שחקנים: קולין פארל, ברנדן גליסון, רייף פיינס, קלמנס פואסי, ג'ורדן פרנטיס

 

 

מה קורה כאן: ריי, גנגסטר אירי צעיר, נשלח עם שותפו המבוגר יותר קן לברוז' בבלגיה, שם נאמר להם לחכות להוראות מהבוס שלהם, הארי. הדבר קורה לאחר שריי הרג בטעות נער מזבח במהלך חיסול של כומר. בעוד הוא מתמודד עם דכאון בעקבות תאונת העבודה, מתברר שריי נשלח לברוז' על מנת שיהנה מהעיר היפהפיה לפני שהארי מורה על חיסולו. זאת למרות שריי ממש ממש שונא את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: מרטין מקדונה נולד בלונדון להורים שהגרו מאירלנד. באופן טבעי, חינוך קתולי ומוסרנות אנגלית הם חלק בלתי נפרד מחייו. ברוז' הוא פירוק של שני הדברים האלה בתוך קומדיה שחורה ורוויית אלימות מיותרת. זו לא ביקורת על כמות האלימות בסרט, אלא התיחסות לכך שחלק ניכר מהרגעים המצחיקים בו קשורים לכך שדמות נוהגת באלימות ללא צורך, שלא מקדמת אותה לשום מקום. בלי רגישות פוליטית, מקדונה יצר את סיפורם של גברים שמנסים למצוא משמעות לחייהם, כל אחד בדרכו. ריי מחפש אהבה וסמים כדרך להתגבר על הדכאון והאשמה, הארי משוכנע שהכל צריך להתנהל לפי מערכת כללים אוניברסלית ושכולם חושבים כמותו, בעוד קן מנסה להיות גורם מאזן בין השניים שיחסוך עוד מוות מיותר. עם הרקע הקתולי, מדובר גם בסיפור על חיפוש כפרה לאחר ביצוע חטא בלתי נסלח והאפשרות שברוז' אינה רק עיר שהשתמרה היטב מאז ימי הביניים, אלא כור המצרף אליו מגיעים במטרה לקבל הזדמנות אחרונה להיכנס לגן עדן. זהו סרט קליל שעוסק בנושאים כבדים ומצליח לעשות זאת מבלי לצאת טרחני או מלא מדי בעצמו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מקורי, זוכה גלובוס הזהב לשחקן בקומדיה/מיוזיקל (קולין פארל) ומועמד לעוד שניים (הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, שחקן משנה לגליסון), זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מהסרטים העצמאיים הטובים של השנה

 

76. פנטזיה (ארה"ב, 1940)

במקור: Fantasia

במאים: סמואל ארמסטרונג, ג'יימס אלגר, ביל רוברטס, פול סאטרפילד, דיוויד די. הנד, המילטון לסקי, ג'ים הנדלי, פורד ביבה, טי. הי, נורמן פרגוסון, וילפרד ג'קסון

תסריט: 23 כותבים שונים, נדמה לכם שאני מציין את כולם

שחקנים: לאופולד סטוקובסקי, דימס טיילור, וולט דיסני

 

 

מה קורה כאן: פרשנות באנימציה לשבעה קטעים מתוך יצירות קלאסיות בניצוחו של לאופולד סטוקובסקי.

למה הסרט הזה ברשימה: אל תתנו לתקציר העלילה השטחי להטעות אתכם, מדובר בסרט מלא בפרטים וסיפורים קצרים. פנטזיה נחשב לסרטו היומרני ביותר של וולט דיסני מאז הוכיח שיש קהל לסרטי אנימציה באורך מלא. רוב היצירות המנוגנות מוכרות גם למי שאינו חובב מוזיקה קלאסית, והן יגרמו לרבים להתעניין יותר בתחום. הפרשנויות נעות מקלילות וחולמניות (החיות השונות הרוקדות בלט), לנטורליסטיות (בריאת העולם ועידן הדינוזאורים), לאפלות ומפחידות (השד צ'רנאבוג). הקטע המפורסם ביותר הוא "שוליית המכשף" בכיכובו של מיקי מאוס, אבל פנטזיה הוא הרבה מעבר לכוכב הגדול ביותר של האולפן ומטאטאים שקמים לתחיה. זה סרט שמדגים את האופי היחודי של כל יצירה ולמרות שכולו נוצר באנימציה ידנית, מציג גם מגוון רחב של גישות להנפשה, החל ממופשטת וכלה במפורטת עד שניתן לטעות ולחשוב שמדובר בתצלום. פנטזיה נוצר בידי צוות ענק של במאים, כותבים, מוזיקאים ואנימטורים ובעוד הדבר היה מוביל ברוב המקרים לבלגן בלתי נשלט, ההפקה של דיסני הצליחה לספק סרט שהוא יצירה קלאסית בפני עצמו.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר מיוחדים, נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשרת הסרטים של השנה, נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

75. מטרופוליס (גרמניה, 1927)

במקור: Metropolis

במאי: פריץ לאנג

תסריט: ת'אה פון הארבו, פריץ לאנג

שחקנים: גוסטב פרייליך, בריגיטה הלם, אלפרד אבל, רודולף קליין-רוגה

 

 

מה קורה כאן: העיר העתידנית מטרופוליס מחולקת לשני חלקים עיקריים. העשירים גרים במגדלי יוקרה ומעבירים את זמנם בגנים מטופחים ובמגרשי ספורט, בעוד הפועלים העניים חיים מתחת לאדמה, לצד המכונות שמאפשרות את פעילותה השותפת של העיר. פרדר, בנו של מושל העיר, חוזה במצבם הקשה של הפועלים ומציע עצמו כמגשר בהתאם לנבואה שנושאת מריה, מנהיגתם הרוחנית של העניים. פרדר מתאהב במריה, אולם ממציא מרושע בונה רובוט שיתחזה לה ויסית את הפועלים לאלימות שתחריב את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטים אלמים מתקשים לעתים רבות להעביר סיפורים גדולים מכיוון שהקהל המודרני רגיל לשימוש בפעלולי סאונד ותנודות בקול השחקנים בכדי להשיג תחושה אפית. מטרופוליס מעביר את התחושה הזו באמצעות עיצוב אמנותי מהמורכבים והמרשימים שנוצרו אי פעם ובעזרת ניצול נכון של המשחק הפיזי שנדרש משחקנים לא מדברים. בריגיטה הלם, בתפקיד כפול, מדגימה עד כמה אפילו מצמוץ יכול להוות גורם משמעותי בסיפור ללא קול. במקביל, הנאומים שלה הם ניגוד פציפיסטי אפקטיבי לקריאות המרד וההפיכה של העולם האמיתי. כשהרוחות סוערות במולדתם גרמניה וארגוני פועלים התנגשו באופן עקבי עם ארגוני ימין, מטרופוליס התכוון להעביר מסר של פיוס בין הצדדים, אבל הוביל בעצם לקרע בין יוצריו. הבמאי פריץ לאנג והתסריטאית ת'אה פון הרבו היו זוג נשוי בזמן ההפקה, אולם הם התגרשו לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון. לאנג היה מתנגד חריף למפלגה הנאצית ונאלץ לעזוב את גרמניה, בעוד פון הרבו הביעה נאמנות לשלטון החדש והוסיפה לעבוד תחתיו. היטלר היה חובב גדול של הסרט, אף על פי שפריץ לאנג ראה בו את ההפך המוחלט מהשקפת עולמו של הרודן. כיום, עוד קיים ויכוח לגבי אופיו האמיתי של מטרופוליס, האם יצג את השקפותיו הסוציאליסטיות של הבמאי, או את עמדותיה השמרניות של התסריטאית. כנראה שקצת משניהם וחוסר היכולת לדעת בוודאות הוא חלק ממה ששומר את הסרט רענן ופתוח לפרשנויות.

פרסים בולטים: נבחר לשימור במסגרת תוכנית זכרון עולם של אונסק"ו

 

74. ואלס עם באשיר (ישראל/גרמניה/צרפת, 2008)

במאי: ארי פולמן

תסריט: ארי פולמן

משתתפים: ארי פולמן, אורי סיוון, מיקי ליאון, יחזקאל לזרוב, רון בן ישי, זהבה סולומון

 

 

מה קורה כאן: ארי פולמן מנסה להבין את משמעותו של סיוט חוזר אודות כלבים שרודפים אחריו בלב תל אביב. המסע אל תוך תת-המודע מחזיר אליו זכרונות אבודים מתקופת שירותו במלחמת לבנון. הוא מבין שהיה בסביבה בזמן טבח סברה ושתילה, אבל הדחיק לחלוטין את יחוסו לרצח ההמוני. הוא מתחיל לראיין אנשים נוספים שהיו שם, בנסיון להבין מה בדיוק קרה ולמה לא זכר זאת בעצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: מלחמת לבנון הראשונה היא פצע פתוח שמדינת ישראל ממעטת לעסוק בו מחוץ לעולם הקולנוע. מדברים על מלחמות קודמות, על פיגועים ועל השואה, אבל לבנון איכשהו נותרת מחוץ לדיון. ואלס עם באשיר הוא הערה על כך שאי אפשר לשכוח באמת, מתישהו הזכרון יחזור. זה לא כתב אישום ישיר כנגד צה"ל או ממשלת ישראל, אבל גם לא נסיון לנקות אותם מאחריות, גם אם חלקית, למותם של חפים מפשע. ארי פולמן חושף את עצמו, לפעמים יותר מהצפוי, בכדי להבין מה קרה בלבנון כאשר שהה שם. הבמאי הרגיש והדברן היה 25 שנים לפני כן חיל צעיר שנדרש לירות לפי פקודה בלי לחשוב פעמיים, לעתים תחת איום מיידי על חייו. בשיחות עם ישראלים שהמשיכו בחייהם מתברר שכל אחד הושפע אחרת מאותה תקופה, אבל כולם בהחלט הושפעו. דוד פולונסקי ויוני גודמן העניקו לסרט יופי חזותי בטכניקת אנימציה שאינה נפוצה בקולנוע, אבל מעבירה היטב את הערבוב בין מציאות לזכרון עמום. הרבה התעסקו בזמנו בשאלה האם הסרט מטיל יותר מדי אחריות על ישראל, או לא מספיק והאם הוא נחשב לסרט תעודי או לא. זה לא מנע ממנו להיות פורץ דרך בשילוב בין אנימציה, ראיונות אמיתיים והצגת חלקם בידי שחקנים כחלק מיצירה שכולה מבט סובייקטיבי על טרגדיה אמיתית ותקופה שנדמית כמו חלום מרוחק.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אופיר (סרט, בימוי, תסריט, עריכה, פסקול, עיצוב אמנותי), מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, זוכה גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה, מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בשפה זרה, סרט אנימציה), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס הקולנוע האירופי למלחין, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה לבימוי סרט תעודי, זוכה פרס גילדת התסריטאים של אמריקה לתסריט של סרט תעודי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מחמשת הסרטים בשפה זרה הטובים של השנה

 

73. החיים יפים (איטליה, 1997)

במקור: La Vita e Bella

במאי: רוברטו בניני

תסריט: רוברטו בניני, וינצ'נזו צ'ראמי

שחקנים: רוברטו בניני, ניקולטה בראשי, ג'ורג'יו קנטאריני, ג'וסטינו דוראנו, הורסט בוכהולץ

 

 

מה קורה כאן: באיטליה הפאשיסטית, מגיע יהודי בשם גווידו לרומא על מנת לעבוד בתור מלצר. הוא מתאהב בנוצריה בשם דורה המגיעה ממשפחה עשירה, אולם דורה מאורסת לפקיד מרובע וכעסן. הדבר מעורר בגווידו יצר תחרות והוא מחליט לכבוש את לבה של דורה באמצעות קסם אישי והרבה הומור. מספר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השניה, נשלחים השניים עם ילדם למחנה ריכוז נאצי. גווידו, שמבין כי בנו ירצח ברגע שהשומרים במחנה יגלו אותו, מספר לו שמדובר במשחק בו עליהם לצבור נקודות ועל הילדים להסתתר בזמן שהמבוגרים מבצעים משימות.

למה הסרט הזה ברשימה: מכל הסרטים שבחרתי לדרג, זה אולי המעורר מחלוקת מכולם. החיים יפים זכה להרבה אהבה מצד הממסד כשיצא והיה גם להצלחה קופתית גדולה, אולם כבר מההתחלה היו רבים שחשו אי נוחות בגלל הטיפול שלו בנושא השואה. העובדה שהדמות הראשית מספרת לבנה שהכל בכאילו, עוררה לא מעט זעם בגלל דמיון לנרטיבים של מכחישי שואה. עם זאת, וזה פרט שרוב המקטרגים נוטים לפספס, בניני לא נמנע מלהציג מוות בסרט. חושבים שהוא סטרילי ונוח לצפיה, אולם ישנה סצנה אחת בה גווידו מבין היטב איפה הוא נמצא ומה יעלה בגורלו של מי שהשומרים במחנה יחליטו שאינו מועיל. הסרט אמנם משחק עם מידת חופש התנועה בתוך המחנה, אולם צריך לזכור שהוא מוצג מנקודת מבט של אב שיעשה הכל בכדי לשמור על בנו בחיים, גם אם זה אומר להסתיר ממנו את האמת. הסרט אינו מכחיש שואה, אלא מסתמך על כך שיש לקהל מספיק ידע בכדי להבין למה דמות מסוימת לא מופיעה יותר על המסך לאחר שעזבה בליווי שומרים, או מה יקרה אם גווידו יעשה צעד אחד לא נכון. בעוד ההתחלה היא קומדיה מלבבת על שמחת חיים ורומנטיקה בתקופה בה כולם נעשו יותר מדי לאומניים ורציניים, החלק השני עוסק באהבה בין אב לבנו על רקע הסכנה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. רוברטו בניני אמנם אינו יהודי, אבל אביו שהה במשך שנתיים במחנה ריכוז בגרמניה וספר לילדיו על החוויות במחנה, לעתים בתוספת הומור שעזר לו להתמודד עם הטראומה. החיים יפים נוצר כמחווה לאדם שלמד את רוברטו הצעיר תמיד לחפש את החיובי באנשים ולא להישבר גם ברגעים הקשים ביותר. זו הסיבה שהסרט הזה עובד כל כך טוב בעיני, כי הוא נוצר מתוך אהבה לאדם שהיה ההשראה לדמות הראשית ולא מתוך נסיון להיות מדויק היסטורית.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי אוסקר (שחקן ראשי לבניני, פסקול מקורי, סרט בשפה זרה), פרס באפטא לשחקן ראשי, פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס חבר השופטים ומועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה שני פרסי הקולנוע האירופי (סרט, שחקן), פרס מיוחד מטעם National Board of Review ובחירה מטעמם לאחד הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

72. אני והחבר'ה (ארה"ב, 1986)

במקור: Stand by Me

במאי: רוב ריינר

תסריט: ברוס א. אוונס, ריינולד גידאון

שחקנים: ויל ויטון, ריבר פיניקס, קורי פלדמן, ג'רי אוקונל, קיפר סאת'רלנד

 

 

מה קורה כאן: גורדי לאצ'אנס נזכר בסוף שבוע אחד ב-1959, בו יצא יחד עם שלושה חברים למצוא גופה של ילד נעדר. הארבעה, אז בני 12, צועדים לעבר היער הסמוך לעיר מגוריהם מבלי לדעת מה בדיוק ימצאו שם. בדרך, הם מספרים זה לזה סיפורים, מנהלים שיחות נפש על כלבים מצוירים ונתקלים באיומים שונים, בהם בריון וחבורתו המעוניינים גם הם במציאת הגופה וקבלת הקרדיט על כך.

למה הסרט הזה ברשימה: רוב סרטי ההתבגרות די דומים זה לזה, במיוחד אם הם מתרחשים בפרברים ולא בעיר גדולה. אני והחבר'ה הוא מהסרטים הנדירים בהם לא נראה שהגיבורים ממהרים להתבגר. הם מכירים בכך שזה רק עניין של זמן לפני שדרכיהם תפרדנה וכל אחד יתחיל חיים משלו, אבל בינתיים עוסקים בנושאים שאמורים להעסיק ילדים בני זמנם וגילם. הסרט מתאפיין בשילוב בין נוסטלגיה אמריקאית, לחוויות שכל נער מודרני יכול להזדהות איתן. גם כאשר המראות על המסך לא נעימים, הם נשארים בנקודת המבט של בני 12. אפילו הקריינות של ריצ'רד דרייפוס, קולו של גורדי המבוגר, לא מנסה להסביר איך כל דבר ישפיע עליהם בעתיד. למעשה, נראה שגורדי הבוגר מופתע מכך שהיה כל כך קרוב לאנשים איתם כבר אין לו קשר, כמו שקורה לרבים מאיתנו כאשר מביטים לאחור. התסריט, המבוסס על נובלה של סטיבן קינג, אינו הולך בדרכו של "זה" שמנסה לשלב אימה על-טבעית באווירה של שנות החמישים. במקום, רגעי המתח נובעים ממטענים פסיכולוגיים, אנשים שאינם אוהבים ילדים, או מהדרך עצמה. אלה רגעים שמפרים את האווירה הרגועה יחסית ומזכירים שעבור ילדים בלי השגחה, כל דבר יכול להיראות כמו דרמה גדולה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, מועמד לשלושה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה

 

71. דדפול (ארה"ב, 2016)

במאי: טים מילר

תסריט: רט ריס, פול ורניק

שחקנים: ראיין ריינולדס, מורנה בקרין, אד סקריין, טי.ג'יי. מילר, ג'ינה קרנו, סטפן קפיצ'יץ', בריאנה הילדברנד, לזלי אוגמס, קאראן סוני, ג'ד ריס

 

 

מה קורה כאן: וייד וילסון, חיל לשעבר שעובד באזרחות כשכיר חרב, פוגש בנערת ליווי בשם ונסה. השניים מתאהבים ומתכננים לבלות את שארית חייהם ביחד, תכנית שמשתבשת כאשר בגופו של וייד מתגלה סרטן מתקדם שאינו ניתן לריפוי. כמוצא אחרון, וייד מצטרף לתכנית שתרפא אותו ותעניק לו כוחות-על, אולם במחיר עליו לא ידע מראש. הוא בורח ומאמץ לעצמו את הזהות של דדפול, לוחם בלתי ניתן להשמדה שמחפש את מנהל התכנית בכדי שיתקן את פניו שעוותו בעקבות הניסוי. על הדרך, דדפול מחוזר בידי שניים מחברי האקס-מן שמנסים לשכנע אותו להשתמש בכוחותיו לטוב ולא לנקמה.

למה הסרט הזה ברשימה: דדפול הוא הסרט החדש ביותר בין מאה הגדולים שלי. לאחר שנים בהן נדמה היה שלא ניתן להעביר את הדמות בצורה מוצלחת למסך (ראיין ריינולדס היה לצערו שותף לנסיון כושל בסרט "אקס-מן המקור: וולברין"), התגייסו קבוצת מעריצים בעלי קשרים והצליחו ליצור את מה שהיא כנראה הפשרה הטובה ביותר. אמנם נאלצו להציג את הדמות מחדש לקהל ולהכניס הרבה רפרנסים לסרטים אחרים שעלולים להתישן במהרה, אבל זה חלק מהקסם של הדמות, היא תמיד מודעת לנוכחות הקהל. אנחנו מכירים קודם את וייד וילסון כאדם שחווה בתוך שנה את האהבה הגדולה של חייו ואת הטרגדיה שמאיימת לסיים אותה. הוא לא עוד גיבור-על. הוא בקושי יכול להיחשב לגיבור. הדבר החיובי היחיד בפעולות שלו הוא שדדפול מכוון אותן רק נגד אנשים רעים. הנסיונות של קולוסוס מאקס-מן להעביר אותו לדרך הישר, מחזק את יחודו של דדפול כמי שמשחק לפי חוקים משלו ומסוגל לצחוק על כך. ריינולדס מבין את הדמות ונשאב לתוכה בצורה משכנעת, בעוד הבמאי טים מילר הצליח לשלב תזמון קומי מעולה עם אוסף של סצנות אקשן מסוגננות, לצד פסקול מוזיקלי בלתי נשכח. דדפול הוא דמות חד-פעמית, כל נסיון ליצור דמות מודעת לעצמה עד כדי כך, יראה מעתה כחיקוי וכל נסיון קודם, היה תמיד מוגבל בידי התחכמות יתרה של היוצרים. דדפול מצליח לשלב בין המגניב למרגש ובין החכם למטופש וזה לא מוריד במאום מערכו הבידורי של הסרט.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן בקומדיה/מיוזיקל לריינולדס), מועמד לפרס גילדת הבמאים לסרט ביכורים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה שני פרסי MTV (הופעה קומית לריינולדס, הקרב הטוב ביותר)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s