100 הגדולים: מקומות 90-81

90. גברים בשחור (ארה"ב, 1997)

במקור: Men in Black

במאי: בארי זוננפלד

תסריט: אד סולומון

שחקנים: ויל סמית, טומי לי ג'ונס, וינסנט ד'אונופריו, לינדה פיורנטינו, ריפ טורן

 

 

מה קורה כאן: שוטר ניו יורקי שרדף אחר חייזר מחופש לאדם, מגויס לארגון הסודי גברים בשחור. הוא מקבל את הכינוי ג'יי, מצוות לסוכן קיי הוותיק ולומד ממנו את רזי המקצוע. גברים בשחור מנטרים נוכחות חייזרית בכדור הארץ ואוכפים את החוקים הבין גלקטיים על כל מבקר. הם בו זמנית ארגון שיטור, בילוש ודיפלומטיה, שדואג למחוק את הזכרון לכל בן אנוש שאינו חלק מהארגון ונחשף לדברים שאינו אמור לדעת עליהם. אחת המשימות הראשונות של ג'יי, היא איתור חייזרי דמוי ג'וק שמתחזה לחוואי ומנסה לגרום לתקרית בין פלאנטרית.

למה הסרט הזה ברשימה: גברים בשחור הוא שילוב חד פעמי של מספר כשרונות שלא עבדו ביחד לפני כן. בארי זוננפלד צבר לעצמו מוניטין כבמאי של קומדיות שחורות מוצלחות בזכות שני סרטי משפחת אדמס, התסריטאי אד סולומון הראה את יכולותיו בשילוב פנטזיה ומדע בדיוני עם העולם האמיתי בסרטי ביל וטד (ופחות בהצלחה עם "האחים סופר מריו"), המלחין דני אלפמן עדיין לא שחק את עצמו לגמרי ושני השחקנים הראשיים הציגו כימיה לא צפויה בהתחשב בהבדלים ביניהם. ויל סמית היה אז בשיא הפופולריות שלו כשחקן וכמוזיקאי (עם שיר הנושא של הסרט שהיה להיט בפני עצמו) ונחשב להימור בטוח בכל הנוגע לשוברי קופות. טומי לי ג'ונס, הידוע לשמצה כאדם חסר חוש הומור, נתן לו איזון מושלם בתור המקצוען הוותיק שמפריד בין רגש לעבודה, אבל לא יכול שלא להתגעגע לעבר. התוצאה היא סרט מצחיק, חכם, מודע לעצמו, מלא באפקטים חזותיים שנראים טוב גם היום, עיצוב מגניב ופסקול משובח. החשיבות שבשילוב כל הגורמים בולטת במיוחד בעקבות שני סרטי המשך הרבה פחות מוצלחים, בהם אד סולומון לא היה מעורב. בים של סרטי מד"ב מלאי חורים כמו "היום השלישי", "ארמגדון", "פגיעה קטלנית" ו"אבודים בחלל", גברים בשחור היה חלופה מרעננת שמשלבת בין איום מהחלל החיצון לבין הומור ועלילה שלא מזלזלים בצופים.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאיפור הטוב ביותר ומועמד לעוד שניים (עיצוב אמנותי ופסקול מקורי), מועמד לגלובוס הזהב לסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, זוכה 2 פרסי הקולנוע של MTV (השיר הטוב ביותר, הקרב הטוב ביותר) ומועמד לעוד שלושה, כולל הסרט הטוב ביותר.

 

 

89. הגנרל (ארה"ב, 1926)

במקור: The General

במאים: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון

תסריט: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון, אל בואזברג, צ'רלס הנרי סמית, פול ג'רארד סמית

שחקנים: באסטר קיטון, מריון מק, גלן קאבנדר

 

 

מה קורה כאן: ג'וני הוא מהנדס בחברת הרכבות שמטפל במסירות בקטר המכונה הגנרל ומאורס לאנאבל לי היפה. כאשר פורצת מלחמת האזרחים, ג'וני נגש ראשון להתגייס לצבא הקונפדרציה, אולם הקצין בלשכת הגיוס מחליט כי ג'וני חיוני מדי בתפקידו האזרחי ומורה לו לשוב לעבודה. כאשר אנאבל לי מגלה שג'וני לא מתגייס, מבלי לדעת את הסיבה לכך, היא נפרדת ממנו ומסרבת לראות אותו שוב עד אשר יהיה במדים. שנה לאחר מכן, הגנרל נגנב בידי חיילי האיחוד כאשר אנאבל לי נמצאת עליו. ג'וני יוצא להציל את שתי האהבות הגדולות של חייו.

למה הסרט הזה ברשימה: הגנרל הוא הוותיק ביותר מבין מאה הסרטים שבחרתי. באסטר קיטון זכור בתור המשנה של צ'רלי צ'פלין בכל הנוגע לקומדיות אלמות. הסרטים של קיטון לא סאטיריים, אין בהם מסר חברתי עמוק, הפעלולים באים לפעמים על חשבון עלילה וקיטון עצמו היה טיפוס יותר נחבא אל הכלים מרוב הכוכבים של התקופה. עדיין, יש בהגנרל קסם שמצליח לשמור את ההומור והרגש שבו רעננים גם אחרי יותר מתשעים שנה. מוזר להיות בעד דמות מצבא הקונפדרציה (מי שנחשבים היסטורית לחברה הרעים במלחמת האזרחים האמריקאית), אבל הפנים העצובות של באסטר קיטון והעובדה שאין בסרט שום אמירה שבאה להצדיק עבדות, מצליחים לחזק את החיבה כלפיו. בניגוד לסרטים כמו "הולדתה של אומה", שהציג את נצחון הצפון ושחרור העבדים כטרגדיה לאומית, או "חלף עם הרוח" הביקורתי כלפי האמונה שהדרום יקום מחדש, הגנרל הוא סיפור פשוט, על בחור מאוהב שרוצה להוכיח את עצמו וגם להציל את האנשים היקרים לו ואת הקטר שבתחזוקתו השקיע זמן כה רב. בלי פוליטיקה, הגנרל מצליח להיות סרט מעורר הזדהות עם דמויות מהצד שהפסיד במלחמה.

פרסים בולטים: הסרט נבחר לשימור בידי ספריית הקונגרס ב-1989. לא הוענקו כמעט פרסים כלשהם לסרטים בתקופה בה יצא.

 

88. סנאץ' (בריטניה/ארה"ב, 2000)

במקור: Snatch

במאי: גאי ריצ'י

תסריט: גאי ריצ'י

שחקנים: ג'ייסון סטאת'ם, סטיבן גרהם, אלן פורד, בראד פיט, רובי ג'י, לני ג'יימס, אדה, דניס פרינה, ויני ג'ונס, בניסיו דל טורו, ראדה סרבדז'ה

 

 

מה קורה כאן: טורקיש וטומי, שני פושעים לונדוניים קטנים מסתבכים עם מאפיונר אכזר בשם בריק טופ כאשר המתאגרף אותו הם מאמנים אינו יכול להתחרות בקרב מכור מראש. הם מצליחים לשכנע צועני פרוע להחליף אותו, אבל הצועני מסרב להפסיד כפי שהוסכם. טורקיש וטומי מנסים להסדיר את העניינים, בזמן ששלושה עברייני צעצוע נשכרים לחטוף את פרנקי "ארבע אצבעות" (שנקרא ככה כי יש לו ארבע אצבעות) בזמן שהוא מגיע לסוכנות ההימורים של בריק טופ. השלושה לא יודעים שפרנקי מחזיק אצלו יהלום נדיר אותו הבטיח להעביר לבן הדוד אבי מניו יורק ושאבי יעשה הכל בשביל להשיג אותו.

למה הסרט הזה ברשימה: סנאץ' הוא מסוג הסרטים ששוכחים עד כמה הם מהנים, עד שנזכרים בקטע מתוכם, ואז בעוד קטע, ואז בעוד אחד. במבט שטחי, זה נראה כמו בלגן שמנסה לחקות את הסגנון של טרנטינו ומספק בעיקר בדיחות גסות ואלימות מיותרת. ממרחק השנים, כבר ברור שגאי ריצ'י לא עשה חיקוי של טרנטינו, אלא יצר סגנון בימוי משלו. סגנון שמזכיר את טרנטינו בדברים מסוימים, כמו ריבוי קווי העלילה, הפסקול הפופי והעיסוק הרב בעולם הפשע, אבל בעצם מנסה להיות הרבה פחות גלובלי במסר שלו ולא מפחד לשבור פסון ולהיות שטותי חלק מהזמן. ריצ'י מדגים כאן, במה שאני חושב שהוא סרטו הטוב ביותר, איך כל פרט קטן בעלילה יכול להיות חשוב, גם אם זו בסך הכל הערה אגבית שנאמרת במהלך שיחה ברקע. הדמויות כולן מנסות להראות קשוחות, אבל יש הבדל בין מי שרק מאיים ומי שגם מקיים. סנאץ' מדגים לכל אורכו את הקו הדק בין שני סוגי האנשים, תוך שהוא מצליח לשמר בעזרתו חלוקה קלאסית של טובים ורעים ביקום בו כולם עוברים החוק בדרך קבע. כיום, מקובל לומר על סרטים דומים שהם עושים חיקוי של גאי ריצ'י ולא בהכרח של טרנטינו.

פרסים בולטים: הכרה מיוחדת מצד National Board of Review, זוכה פרסי אמפייר לבמאי הבריטי הטוב ביותר ולשחקן הבריטי הטוב ביותר (ויני ג'ונס)

ואם כבר הזכרתי את טרנטינו…

 

 

87. להרוג את ביל – חלק 1 (ארה"ב, 2003)

במקור: Kill Bill: Volume 1

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: אומה תורמן, לוסי לו, דריל האנה, ויויקה איי. פוקס, מייקל מדסן, סוני צ'יבה

 

 

מה קורה כאן: הכלה הייתה חלק מצוות המתנקשים של ביל. לאחר שנכנסה להריון והתכוונה להתחתן במטרה לעזוב את הכנופיה, ביל ונאמניו מתפרצים לחתונה, יורים בה ומכניסים אותה לתרדמת למשך ארבע שנים. כאשר הכלה מתעוררת, היא יוצאת למסע נקמה נגד כל אחד מעמיתיה לשעבר, כאשר המטרה הסופית היא ביל עצמו. זהו החלק הראשון מתוך שניים.

למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שכבר לא אומרים שגאי ריצ'י הוא חיקוי טרנטינו, היא שקוונטין טרנטינו עצמו הולך ומתרחק מהסגנון איתו היה מזוהה בשנות התשעים. החלק הראשון של להרוג את ביל הוא מחווה משותפת לסרטי קונג פו ולמערבוני ספגטי, בעוד ההמשך נוטה בעיקר לז'אנר השני. שקלתי להכניס את שני החלקים ביחד לרשימה, כפי שטרנטינו התכוון במקור לשחררם כסרט אחד. בסופו של דבר, החלטתי לא לעשות זאת, מכיוון שחוויית הצפיה בהם כללה הפסקה של יותר מחצי שנה ביניהם. חלק 1 הוא המסוגנן יותר, יש בו שבירות מכוונות של חוקי הפיזיקה, כנהוג בסרטי אמנויות לחימה קלאסיים, לצד קטע אנימה וקרבות המצולמים בטכניקות שונות. בעוד מניין הגופות בחלק הזה גבוה יותר מאשר בשני, יש בו משהו יותר מעודן, כאילו טרנטינו בכוונה רצה שנתאהב בגיבורה הקטלנית שלו בטרם נגלה עליה פרטים נוספים, כולל שמה שנשמר בסוד על לחלק 2. אנחנו לומדים להכיר את הרקע שלה, את המוסר שלה, את הקשיחות שלה ואת ההבנה שלה שלהיות גיבור או נבל זה בסך הכל עניין של זווית ראיה. אני אוהב גם את חלק 2, אבל הוא לא הצליח להידחק לתוך מאה הגדולים.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית בדרמה (אומה תורמן), זוכה באפטא לפסקול מוזיקלי ומועמד בעוד ארבע קטגוריות, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט לא אירופי, זוכה שלושה פרסי MTV (שחקנית לתורמן, נבלית ללוסי לו, הקרב הטוב ביותר)

 

86. הפשיטה (אינדונזיה, 2011)

במקור: Serbuan Maut / The Raid

במאי: גארת' אוונס

תסריט: גארת' אוונס

שחקנים: איקו אובייס, ריי סאהטאפי, ג'ו טסלים, יאיאן רוחיאן, דוני אלאמסיה

 

 

מה קורה כאן: כח משטרתי חמוש היטב פשוט על בניין מגורים בבעלות הגנגסטר טאמה. הבניין מאוכלס ברוצחים, גנבים ונרקומנים שמתגוררים בו תמורת תשלום דמי חסות לטאמה. כשהגנגסטר מגלה על נוכחות השוטרים, הוא מבטיח שיוותר על שכר הדירה למי שיהרגו את הפולשים. רוב הכח מחוסל והשוטר ראמה מוצא את עצמו לבדו במאבק להתקדם במעלה הבניין ולשרוד את נסיונות החיסול בידי אנשיו של טאמה. יש לו מניע אישי להגיע עד לבעל הבית והוא לא מתכוון לסגת, גם כשנראה שמדובר במשימת התאבדות.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לקנות אותי עם אקשן שבא על חשבון פיתוח דמויות ועלילה, אלא אם כן הוא כל כך טוב שאי אפשר שלא לרצות עוד ועוד ממנו. הפשיטה הוא הסרט היחיד שבו אני מרגיש שחוויית הצפיה משתפרת אם אני מחזיק שלט של פלייסטיישן ביד. שנים הוליווד מנסה ליצור סרט טוב שיהיה מבוסס על משחק מחשב והנה מגיע במאי ולשי ומצלם באינדונזיה סרט שאמנם לא מבוסס על משחק, אבל בהחלט מזכיר אחד. הפשיטה הוא דוגמה לא רק לכוריאוגרפיה קרבות נפלאה, אלא גם לשימוש חכם במתח כהכנה לרגעי האקשן, התחשבות מלאה במרחב הפיזי בו הסיפור מתרחש, השארת הגיבור במצב בו לא ידוע האם ישרוד עד הסוף והכי מרשים, הקפדה על העלאת רמת הקושי במקביל לעליה בין הקומות. הדבר נעשה בסרטים של כוכבי אקשן כמו ז'אן קלוד ואן דאם וארנולד שוורצנגר, אבל אף פעם לא בצורה חכמה, מסוגננת ומותחת כמו הפשיטה. זה סרט שלמרות עלילה פשוטה יחסית, משאיר את הצופה על הרגליים לכל אורכו. הצלחתו הביאה להפקת סרט המשך אותו לא אהבתי, בין השאר כי שם היה יותר מדי דגש על סיפור ולא מספיק על אקשן. אני לא כותב את זה בדרך כלל, אבל לפעמים סיפור מורכב יכול רק להזיק.

פרסים בולטים: פרסים בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, בהם פסטיבל טורונטו, פאלם ספרינגס, אמסטרדם ודבלין.

 

85. באטמן (ארה"ב, 1989)

במקור: Batman

במאי: טים ברטון

תסריט: סם האם, וורן סקארן

שחקנים: מייקל קיטון, ג'ק ניקולסון, קים בייסינגר, מייקל גוף, רוברט וול, ג'ק פלנס

 

 

מה קורה כאן: ברוס ויין, מיליונר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, אמץ בבגרותו זהות סודית כבאטמן – לוחם בפשע עוטה מסכה, גלימה וחליפת שריון שחורה. בזמן שהפושעים בגות'אם סיטי מפחדים מהסיפורים על איש עטלף מסתורי, העיתונאית ויקי וייל מנסה לגלות את זהותו, או לפחות להשיג ראיון בלעדי איתו. אחד האנשים שבאטמן רודף אחריהם הוא ג'ק נפייר, הנופל במהלך עימות ביניהם למיכל מלא פסולת כימית. נפייר שורד את התקרית, אבל פניו מעוותים והוא מאמץ לעצמו את דמות הג'וקר, תחתיה הוא משתלט על המאפיה המקומית.

למה הסרט הזה ברשימה: באטמן זכה להרבה גלגולים קולנועיים וטלוויזיוניים, אבל אף אחד מהם לא היה משפיע ומטלטל כמו הגרסה של טים ברטון. למרות שהעיד על עצמו כי אינו חובב קומיקס, ברטון לקח במלוא הרצינות את המשימה להתאים את באטמן לקהל של שנות התשעים. הגרסה הזו אפלה ורצינית יותר מהעיבודים שקדמו לה וקבעה את הטון לסרטים כמו "האביר האפל", "באטמן נגד סופרמן" ולסדרה המצוירת המשובחת שהופקה בעקבות הצלחת סרטו של ברטון. לא כל העיבודים האלה זהים ברמתם, אבל זה הסרט מ-1989 שבזכותו באטמן הפך בעיני רוב הציבור מדמות קאמפית לאחד מגיבורי העל האפלים והקשוחים ביותר. היו גרסאות אפלות לא פחות בקומיקס, אבל טים ברטון הציג את הדמות מחדש אל הקהל הרחב. באופן אישי, זה גם הבאטמן החביב עלי. אני אוהב את "באטמן חוזר" (שגם הוא בוים בידי ברטון) ואת "האביר האפל", אבל אין בהם את האפקט של מפגש ראשוני עם דמות כל כך איקונית. מייקל קיטון, ליהוק מפתיע בזמנו, נחשב בעיני רבים עד היום לברוס ויין המוצלח מכולם (דבר שגם הפך את הופעתו ב"בירדמן" למעניינת במיוחד) ויש פחות או יותר שוויון בין הטוענים כי ג'ק ניקולסון הוא הג'וקר הטוב מכולם, לבין אלה שמעדיפים את הית' לדג'ר ב"האביר האפל".

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר, מועמד לגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בקומדיה/מיוזיקל (ג'ק ניקולסון), מועמד ל-6 פרסי באפטא

 

84. פישר קינג (ארה"ב, 1991)

במקור: The Fisher King

במאי: טרי גיליאם

תסריט: ריצ'רד לאגראוונס

שחקנים: ג'ף ברידג'ס, רובין ויליאמס, מרסדס רוהל, אמנדה פלאמר, מייקל ג'טר

 

 

מה קורה כאן: ג'ק לוקאס, שדרן רדיו מעורר מחלוקת, מרבה להעיר הערות פוגעניות לאנשים שמתקשרים לתוכניתו. כאשר הוא מגלה שעודד בלי כוונה אדם מעורער בנפשו לבצע טבח במסעדה, ג'ק נכנס לדכאון ועוזב את עבודתו. שלוש שנים לאחר מכן, בעודו שיכור ושוקל לשים קץ לחייו, הוא נצל ממתקפה של בריונים בידי הומלס בשם פרי, הטוען כי הוא במשימה למצוא את הגביע הקדוש. ג'ק מתעלם מפרי בהתחלה, אבל כאשר הוא לומד על הקשר שלו לאותו טבח המוני, ג'ק מחליט לעזור לפרי לזכות בליבה של אישה בשם לידיה.

למה הסרט הזה ברשימה: יחסית לדברים אחרים שביים, פישר קינג הוא הפחות מוזר מבין סרטיו של טרי גיליאם. זו לא ההתעסקות הראשונה שלו עם הגביע הקדוש, אבל בעוד ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", גיליאם היה שחקן ואנימטור שעבד בשיתוף עם טרי ג'ונס, בפישר קינג הוא מחזיק במושכות הבימוי לגמרי בעצמו. אני נוהג להגדיר את פישר קינג בתור הסרט הרומנטי ביותר שאני מכיר. הוא אולי לא הבחירה האוטומטית לדייט ראשון, או משהו שישודר בטלוויזיה ביום האהבה, אבל מדובר באחד הסרטים המפוכחים והכנים ביותר על אהבה, שעדיין מאמין שהיא קיימת. הקסם האישי של רובין ויליאמס יוצר ניגוד לציניות של ג'ף ברידג'ס, בתקופה בה עוד היה מסוגל לגלם דמות שלא ישר מזכירה את הדוד מ"ביג לבובסקי". הסרט הזה הוא דוגמה איך אפשר לקום מתוך אפר הטרגדיה ולנסות לחיות מחדש, בלי להיות קיטשי או מטיפני. באמת שאין הרבה סרטים כאלה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקנית משנה (מרסדס רוהל) ומועמד לעוד ארבעה (שחקן לרובין ויליאמס, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי), זוכה שני פרסי גלובוס הזהב (שחקן בקומדיה/מיוזיקל לוויליאמס, שחקנית משנה לרוהל), מועמד לבאפטא לשחקנית משנה ותסריט מקורי, זוכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה (כולל אריה הכסף), זוכה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

83. פסיכו (ארה"ב, 1960)

במקור: Psycho

במאי: אלפרד היצ'קוק

תסריט: ג'וזף סטפאנו

שחקנים: ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ג'ון גאווין, וירה מיילס, מרטין באלסם

 

 

מה קורה כאן: מזכירה בשם מריון גונבת כסף ממקום עבודתה על מנת שתוכל להתחתן עם אהובה בקליפורניה. בדרכה לשם, היא שוכרת חדר במלון דרכים המנוהל בידי גבר צעיר וביישן בשם נורמן בייטס ואמו השתלטנית. אף על שמריון אינה פוגשת את האם, היא מצליחה לעורר את זעמה כאשר נורמן מזמין אותה לאכול בביתם במקום במלון עצמו. כולכם יודעים מה קורה אחר כך.

למה הסרט הזה ברשימה: בדרך כלל, הייתי אומר שטוויסט טוב הוא דבר שחייב להישמר בסוד עד לרגע הצפיה. כשפסיכו יצא לאקרנים, הבמאי אלפרד היצ'קוק הפציר בצופים שלא לגלות פרטים למי שטרם ראה את הסרט. כמי שחי בעולם המערבי, לא יכולתי באמת לא להיחשף לסצנת המקלחת המפורסמת ולפרודיות הרבות עליה, הרבה לפני שצפיתי לראשונה בסרט עצמו. זה כמו לא לדעת את הסוף של "כוכב הקופים", או את זהותו האמיתית של דארת' ויידר. צריך להיות מנותק לחלוטין מתרבות הפופ על מנת לפספס את זה. עדיין, למרות שידעתי את הסודות הגדולים של פסיכו, הייתי במתח לכל אורכו. היצ'קוק היה כזה אמן בבניית סצנות, שעצם הציפיה לטוויסט הדביקה אותי למסך. שלא לדבר על כך שמרוב דיבורים על ההפתעה הגדולה, היו בסרט הרבה פרטים שלא הכרתי לפני הצפיה ותפסו אותי לא מוכן. המוניטין של פסיכו כל כך גדול, שאף על פי שאינו אלים במיוחד במונחים של ימינו, הוא עדיין נתפס כדוגמה מפורסמת לסרט אימה אפקטיבי. היצ'קוק נעזר בהופעה משכנעת של אנתוני פרקינס, פסקול איקוני שהלחין ברנרד הרמן, סטים קלסטרופוביים (שגם נבנו באופן שחסך הרבה כסף) ושבירה של מוסכמות הסיפור המקובלות, על מנת ליצור שובר קופות חביב מבקרים, עם עלילה של בי-מובי. כל המרכיבים עובדים נהדר ומצדיקים צפיות חוזרות, גם כשלא נותרו יותר טוויסטים מפתיעים.

פרסים בולטים: מועמד לארבעה פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לג'נט לי, צילום, עיצוב אמנותי), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-1992 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

82. גונבי האופניים (איטליה, 1948)

במקור: Lardi di Biciclette

במאי: ויטוריו דה סיקה

תסריט: ויטוריו דה סיקה, צ'זארה זאבאטיני, סוסו צ'צ'י ד'אמיקו, ג'ררדו ג'ררדי, אורסטה ביאנקולי, אדולפו פרנצ'י

שחקנים: למברטו מגיורני, אנזו סטאיולה, ליאנלה קארל, ויטוריו אנטונוצ'י

 

 

מה קורה כאן: ברומא שאחרי מלחמת העולם השניה ונפילת הפשיזם, אנטוניו הוא אחד מרבים שמחפשים מקור פרנסה. הוא משיג עבודה כמדביק פוסטרים, בתנאי שיביא אופניים משלו. אנטוניו קונה בחזרה את האופניים שמשכן ויוצא לעבודה, שם ביום הראשון, האופניים נגנבים. בהעדר עזרה מהמשטרה ומעוברי אורח, אנטוניו ובנו מסתובבים ברחבי העיר בחיפוש אחר הגנב, כאשר עתידה הכלכלי של המשפחה מונח על הכף.

למה הסרט הזה ברשימה: גונבי האופניים הוא אחד התיאורים הריאליסטיים והכואבים ביותר של מעגל העוני. בשביל שיהיה כסף, צריך לעבוד. בשביל עבודה, צריך אופניים. בשביל אופניים, צריך כסף. אנטוניו בקושי משיג מספיק כסף בכדי להשיג בחזרה את האופניים שלו, אז גניבתם מכניסה אותו למערבולת של יאוש ותסכול. הסרט מתרחש במציאות בה גם הילד יוצא לעבודה במקום ללכת לבית הספר, או לשחק עם ילדים אחרים. ההתדרדרות של אנטוניו הנואש מוצגת בצורה חלקה ואנושית לאורך שעה וחצי, במהלכה הוא הופך מהגיבור שעושה דברים לפי הספר, לעוד עבריין זניח שנואש לפרנס את משפחתו. הרשויות חסרות ישע ללא ראיות חותכות, אנטוניו חסר ישע מול ההמון והאופניים שלו הם לא יותר מגרגר אבק בתוך הכלכלה הרופפת של איטליה לאחר המכה שספגה במלחמה. בעוד מקומות כמו ארצות הברית ובריטניה שגשגו לאחר מלחמת העולם השניה, רוב אירופה, במיוחד הארצות שתמכו בצד המפסיד, נאבקה לעמוד שוב על הרגליים. גונבי האופניים הוא סרט מבאס, אבל לא מדכא. הוא מעורר מחשבה ומזכיר כמה קל לזלזל במישהו מבלי להיות בנעליו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר מיוחד לסרט בשפה זרה ומועמד לאוסקר לתסריט, זוכה גלובוס הזהב לסרט זר, זוכה פרס באפטא לסרט הטוב ביותר, זוכה בפרסי National Board of Review לסרט ולבמאי

 

81. השליח ממנצ'וריה (ארה"ב, 1962)

במקור: The Manchurian Candidate

במאי: ג'ון פרנקנהיימר

תסריט: ג'ורג' אקסלרוד

שחקנים: פרנק סינטרה, לורנס הארווי, אנג'לה לנסברי, ג'יימס גרגורי, לזלי פריש, ג'נט לי

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהיחידה שלו נשבית בידי הסובייטים במהלך מלחמת קוריאה, ריימונד שו חוזר לאמריקה כגיבור מלחמה, בעקבות החלצות כל חייליו, פרט לשניים שלא שבו. ריימונד מקבל אות של כבוד וכל החיילים ששרתו איתו מדברים בשבחו, למרות שנחשב לטיפוס שקט ומתבודד קודם לכן. כעבור כמה שנים, אמו של ריימונד מנהלת את מסע הבחירות של אביו החורג, המעוניין להפוך למועמד המפלגה לנשיאות. האם נוקטת בגישה אנטי-קומוניסטית מובהקת ומנצלת את פרסומו של בנה כחלק מהקמפיין. בנט מרקו, מפקדו של ריימונד, מתחיל לחלום חלומות משונים בעקבותיהם הולכת ומתבררת מזימה של מנהיגים קומוניסטים להשתמש בריימונד כסוכן רדום, לאחר שעבר שטיפת מוח בעודו בשבי.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף מיקומו הנמוך יחסית בדרוג, השליח ממנצ'וריה הוא אחד הסרטים השלמים ביותר שראיתי. הבימוי מדויק ומכתיב את הקצב הנכון לכל סצנה, התסריט חכם וחושף את האמת בהדרגה, במקום לגלות את כל הקלפים בבת אחת. פרנק סינטרה, לורנס הארווי ואנג'לה לנסברי מצויינים בתפקידיהם, כאשר לנסברי, שהייתה אז בת 37 בלבד, אמינה להפליא בתור אמו המזדקנת של גיבור המלחמה. אחד הדברים שאני מחבב במיוחד בסרט, הוא הצגתם של הקומוניסטים. הם לא מופיעים כנבלים חסרי יחוד ששונאים חופש וצדק, אלא כאוסף מגוון של פוליטיקאים, אנשי צבא ומדענים שמתייחסים למזימה שבנו כמבצע צבאי לכל דבר. המדען הראשי נראה כמו מקצוען שמאוד גאה בעבודתו והיה מתנהג בדיוק אותו דבר לו היה בצד השני של המלחמה הקרה. התסריט של אקסלרוד והבימוי של פרנקנהיימר מציגים יריבות בין בני אדם, לא בין טובים ורעים מוחלטים. זו גישה מרעננת כיום, שלא לומר בשנת 1962, כאשר רוב האמריקאים והסובייטים שנאו את הצד השני והאמינו שהוא פועל להפוך את העולם למקום רע יותר. בעוד הסרט מציג את מתנגדי הקומוניזם כצבועים, הוא גם מצדיק את החשדות שלהם. גישת הביניים הזו, לפיה שני הצדדים צודקים וטועים באותה מידה, יכולה להצביע על פחדנות מצד היוצרים, אבל גם על דבקות ברעיון לפיו החיים הם לא שחור ולבן.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי אוסקר (שחקנית משנה לאנג'לה לנסברי, עריכה), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה ומועמד על הבימוי, מועמד לפרס באפטא לסרט הטוב ביותר, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר ב-1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s