ביקורת: כוכב נולד

A+star+is+born_resize.jpg

 

בשנת 2003, נרשמה סטפני ג'רמנוטה בת השבע עשרה לבית הספר לאמנויות ע"ש טיש באוניברסיטת ניו יורק. היא למדה שם כיצד לשפר את יכולות השירה, הנגינה והכתיבה המולדות שלה והגישה עבודות בנושאי דת ותרבות הפופ במסגרת לימודיה. שנתיים לאחר מכן, נשרה מהלימודים בכדי לפתח קריירה מוזיקלית. היא הסתובבה בחברת מפיקים ומבצעים שונים בחיפוש אחר עבודה והזדמנות לפרוץ, ואף הקליטה אלבום בשם "Red and Blue" שנגנז. זה לא שהשירים שלה לא היו טובים, או שהיה חסר לה כשרון ווקלי, זה פשוט שאם תקשיבו לשירים מהאלבום שהועלו ליוטיוב, תשימו לב שהוא די שגרתי. אין בו שום דבר שיגרום לכם לתהות ברצינות למה סטפני ג'רמנוטה היא לא כוכבת.

ג'רמנוטה הבינה שבחיים לא תפרוץ אם לא תותיר רושם ראשוני חזק. היא למדה מדיוויד בואי ומדונה, שניים מהאמנים האהובים עליה, ושנתה לחלוטין את דמותה. היא חמצנה את השיער, החלה ללבוש תלבושות מסובכות מחומרים לא צפויים וקראה לעצמה ליידי גאגא. גם המוזיקה שלה השתנתה והפכה מפופ-רוק קליל וחסר יחוד, לפזמוני דאנס עם הפקה מקצועית שמתאימה לזמרת גדולה מהחיים. למעשה, למישהי שהיא יותר מזמרת, אלא תופעה בפני עצמה. עם מגדריות גמישה, ריקודים בהשראת קברט והרבה עשן ומראות, ליידי גאגא הפכה לאחת המוזיקאיות המצליחות בהיסטוריה.

"כוכב נולד" לא נכתב על חייה של ליידי גאגא. למעשה, גם ההורים שלה עוד לא נולדו כאשר הסיפור הופק לראשונה ב-1937, אז כסיפורה של שחקנית חסרת נסיון ההופכת במהרה לסנסציה החדשה של הוליווד. התסריט עבר עוד שני גלגולים, אחד בשנות החמישים בכיכובה של ג'ודי גרלנד ועוד אחד בשנות השבעים עם ברברה סטרייסנד, עד שהגיע לידיו של בראדלי קופר. לא הייתה לקופר כוונה לביים את הסרט, דבר שלא עשה לפני כן, אולם בהעדר במאי מיומן שיקח את ההובלה, קופר המר על עצמו ועל ליידי גאגא והביא את כוכב נולד למסך בפעם הרביעית.

ג'קסון מיין הוא זמר קאנטרי מצליח שנמצא מעבר לשיאו. טנטון מולד באוזניים שרק הולך ומחמיר עם השנים, בחיזוק אלכוהול וסמים, מביאים את ג'קסון לאבד את החדות שהייתה לו בעבר. בדרך חזרה מהופעה, הוא מחליט לקפוץ לפאב אקראי, בו נערך ערב דראג. הפרפורמרית היחידה שאינה מלכת דראג, היא אלי, מלצרית קשת יום בעלת קול מרשים. אלי מוצאת חן בעיני ג'קסון, לא רק כזמרת, והוא מזמין אותה לשתות איתו. אלי מתגלה ככותבת שירים מוכשרת שחולמת לפרוץ, אבל מאמינה שלא תצליח בגלל מראה חיצוני.

השניים מוסיפים לצאת ומתאהבים, כאשר ג'קסון לאט לאט דוחף את אלי להעז ולהופיע לצדו על הבמה ואולי אפילו לפתח קריירה מוזיקלית משלה. זאת בזמן שג'קסון עצמו נע בין תקופות של פכחון ושמחת חיים, לבין נטיות הרסניות מהן הוא לא מצליח ולא בהכרח רוצה, להיפטר.

אם ראיתם אפילו אחת מהגרסאות הקודמות של כוכב נולד, אתם יודעים בדיוק מה המשך הסיפור. בראדלי קופר ושותפיו ליצירה אמנם עדכנו את הסיפור כך שיתאים לימינו, אבל השאירו את השלד העלילתי כמו שהוא. השירים אחרים, השחקנים אחרים, אבל הרוב לא השתנה. אפילו האורך של הסרט שונה רק בחמש דקות מהעיבוד הקודם, מ-1976.

אז למה כן לראות את הגרסה החדשה? קודם כל, בגלל המשחק. בראדלי קופר מגלם פה דמות שטרם גלם בעבר ואצלו, זה אומר הרבה. הוא היה מדריך במחנה קיץ, חיית מסיבות, חבר בצוות לעניין, רומנטיקן מעורער בנפשו, סוכן FBI עצבני, צלף אמריקאי ורקון מדבר, אבל הוא מעולם לא היה השילוב שיוצר את ג'קסון מיין. זו דמות די קלישאתית, זמר אלכוהוליסט שימיו הגדולים מאחוריו ומאבד מדי פעם שליטה על עצמו. ראינו את זה בהרבה סרטים, כולל לא מעט שאין בשמם את המילים "נולד" או "כוכב". עדיין, יש בקופר את היכולת לעבור באופן טבעי בין בטחון אישי מופרז, קסם אישי בלתי פוסק ונטל על סביבתו. גם אם אין שום חידוש באופן בו הוא מגלם את ג'קסון, זו עדיין דוגמה נוספת למנעד התפקידים הרחב שבראדלי קופר מסוגל לגלם.

ליידי גאגא מפתיעה לטובה עם הופעה שדרשה ממנה לא רק להתנער מהתדמית הציבורית שלה, אלא גם לבנות אותה מחדש לעיני המצלמה. במה שנראה כמו הסרת מסכה שלבשה במשך שנים, ליידי גאגא מעבירה חלק ניכר מהסרט במראה הטבעי שלה, בלי איפור כבד, בלי תלבושות ראוותניות, בלי רקדנים מלווים ועם צבע השיער המקורי שלה. למשך זמן מה, היא שוב סטפני ג'רמנוטה, הבחורה המוכשרת והביישנית שלא מצליחה לפרוץ כי היא כל כך לא מתבלטת. נדרש ממנה אומץ לגלם את אלי, שכאילו מחזירה אותה אחורה בזמן, לפני התקופה בה הפכה למפלצת התהילה.

התפקיד הנשי הראשי בכוכב נולד היה בעייתי בשני הגלגולים הקודמים. ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד היו בחירות לא אמינות בתור אלמוניות שפרצו בזכות תמיכה של אנשים מהתחום שגם עזרו להן לעצב את דמותן. שתיהן היו דיוות גם במציאות והציגו בסרט דמות שאינה קשורה באמת לחייהן האמיתיים. ליידי גאגא היא ליהוק מוצלח יותר, כי היא דווקא אמינה בתור מישהי עם התחלה צנועה. היא לא הפכה לכוכבת בזכות הכשרון והנוכחות הבימתית שלה נטו, אלא הייתה צריכה להיאבק במשך מספר שנים על מנת ליצור לעצמה נישה ממנה תוכל לצמוח. היא לא טופחה להיות כוכבת, אלא עשתה זאת בכוחות עצמה. אולי הכי חשוב, היא לא נראית בסרט כפי שהיא נראית על הבמה. היכולת של ליידי גאגא לשנות את הופעתה החיצונית עד כדי כך, היא היתרון הגדול שלה על פני השחקניות שקדמו לה בתפקיד ודי נראו כמו עצמן.

לצד הכימיה המצוינת בין בראדלי קופר וליידי גאגא, הסרט נהנה גם משחקני משנה משובחים. סם אליוט הוותיק מרשה לעצמו להביע יותר רגש מבדרך כלל בתור בובי, האמרגן ואחיו הגדול של ג'קסון. הקומיקאי הוולגרי אנדרו דייס קליי גם הוא נכנס לטריטוריה חדשה כאביה התומך של אלי, אנתוני ראמוס מפגין את הבטחון הנדרש ממי שממלא את מקום העזר שכנגד (לא במובן הזוגי) עד שג'קסון נכנס לחייה של אלי, ודייב שאפל בכלל מפתיע בתור הדמות הכי יציבה וממוסדת בסרט. לכולם יש הופעות קצרות יחסית, אבל בעלות חשיבות להתקדמות הסיפור.

למרות שהוא עוסק בזמר קאנטרי, כוכב נולד די נגיש לחובבי ז'אנרים אחרים. ליידי גאגא שתפה פעולה עם מספר מפיקים וכותבים, בהם לוקאס נלסון, מארק רובסון, אנדרו ואייט וחביבת האוסקרים דיאן וורן, ליצירת פסקול מוזיקלי המשלב בין קלאסיקות לבין שירים חדשים, כולל "Shallow" שאפשר לסמן כבר עכשיו כזוכה כמעט ודאי באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. הפסקול משלב בין הרקע של ג'קסון מעולם הקאנטרי והבלוז, לבין הבלדות שאלי כותבת ושירי פופ שמתאימים יותר למה שאנחנו רגילים לצפות מליידי גאגא. מדובר במסע מוזיקלי מרתק, לעתים יותר מהסיפור אותו הוא מלווה.

מכיוון שבראדלי קופר נמנע מלערוך שינויים משמעותיים בסיפור, כוכב נולד כמעט ואינו מפתיע. הדמויות נוהגות כפי שמצפים מהן ולפעמים נדמה שהתסריט אפילו מוותר על פרטים נחוצים. קשה לעקוב מתי ג'קסון בתקופה טובה ומתי הוא שוב מתדרדר ובעוד זה חלק מהרעיון, הסצנות ערוכות בצורה מבלבלת ולפעמים נדרשת הערה של אחת הדמויות בכדי להבין מה מצבו. גם המתיחות שעולה לפעמים בין אלי וג'קסון, או בין ג'קסון ובובי, מתפרצת מדי פעם ללא בניה ראויה ואז נשכחת בסצנה הבאה. הסיום בכלל נראה מואץ, כאילו אומרים לנו "אתם כבר יודעים מה יקרה עכשיו, אז בואו נסיים מהר שתוכלו לחזור הביתה מוקדם". מגיע לקופר הרבה קרדיט על העבודה שהשקיע בסרט, אולם קשה לומר שהתגלה כאן במאי יוצא דופן, או תסריטאי מוכשר במיוחד. הוא טוב בלעקוב אחר הוראות בימוי שהשאירו קודמיו וכמו עם הסיפור, לא מוסיף או משנה דברים בסיסיים שכבר הופיעו בגרסאות האחרות.

נכון לכתיבת ביקורת זו, כוכב נולד מסומן כאחד המועמדים המובילים לזכיה באוסקר. כמו בדרך כלל, אני לא חושב שהוא עד כדי כך טוב, אבל מבין את המשיכה שלו לקהל יעד רחב יחסית. גם אם הסיפור לא מקורי והבימוי והעריכה לא מעניקים שום ערך מוסף, הסרט עדיין משוחק טוב ומצליח לרגש כשצריך. מתבקש להיות ציני ולומר שכל קיומה של הגרסה הזו הוא תוצאה של חקיינות ונוסחאתיות, אבל זה בעצם חלק מהעניין. אפשר לספר את אותו סיפור מאה פעם, אבל אנשים עדיין יתמקדו באותן נקודות. אם תקחו את "רומאו ויוליה" ותמקמו אותו בניו יורק של שנות השישים, או תשמיעו שיר של הקרדיגנז ברקע, הקהל עדיין יתמקד בסיפור האהבה הטרגי בין ילדים למשפחות יריבות. גם במקרה של כוכב נולד, כמה שלא יעדכנו את הפרטים, זה תמיד יהיה אותו סיפור, עם אותם התחלה, אמצע וסוף. זה חלק ממה שהשם של הסרט מביא איתו, עוד מלפני שמונים ואחת שנים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s