ביקורת: זמנים קשוחים באל רויאל

MV5BOTk1Nzk1MDc1MF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjU2NDExNjM@._V1__resize.jpg

 

מתי אפשר לומר על סרט שהוא ארוך מדי? "ונום", המוקרן כעת בבתי הקולנוע, נמשך 112 דקות (כולל הרבה מאוד כתוביות סיום), אבל מסתיים בתחושה של חפזון לסגור את הסיפור. לעומת זאת, "הג'נטלמן והאקדח" נמשך 93 דקות ונדמה שזה לפחות עשר דקות יותר מדי. ביציאה מההקרנה של "זמנים קשוחים באל רויאל", הדבר העיקרי שחשבתי עליו היה למה הסרט הזה נמשך יותר משעתיים?

יש לי הרבה כבוד לדרו גודארד בזכות "בקתת הפחד" שביים והתסריטים שכתב עבור "קלוברפילד" ו"להציל את מארק וואטני". זו אחת הסיבות שהתרגשתי לקראת סרטו החדש. אלא שנדמה שכאשר גודארד גם מביים וגם כותב, במקום למלא רק את אחד משני התפקידים, או לחלוק את מלאכת הכתיבה עם תסריטאי מנוסה יותר, הוא יוצא משליטה. זה לא הסיפור שבעייתי, או השחקנים, או הדיאלוגים. זה פשוט שהסרט הזה ארוך מדי.

במהלך שנות השישים, הסתיר אדם במנוסה תיק בתוך הרצפה של אחד החדרים במלון אל רויאל. המלון, השוכן על גבול נבאדה וקליפורניה, נחשב בזמנו למסתור אהוב על החברה הגבוהה ועל ידוענים שרצו לבלות הרחק מעיני המצלמות. יוקרתו של המלון ירדה ועשור לאחר מכן, הוא משמש בעיקר טיפוסים מפוקפקים שמחפשים בילוי זול ולא בהכרח חוקי. האחראי במלון הוא מיילס, בחור חששן שמשמש גם כפקיד קבלה, גם כחדרן, גם כברמן וגם כאיש התחזוקה היחיד במלון. הוא לא הבעלים או המנהל, אבל הוא זה שהאורחים פונים אליו בכל עניין.

ארבעה זרים מגיעים באותו יום למלון אל רויאל: סוכן מכירות של שואבי אבק ששהה במלון בעבר ומתעקש לקבל את סוויטת ירח הדבש לעצמו, זמרת בדרכה להופעה ברינו, כומר שאינו נשמע לאזהרות כי זהו אינו מקום לכמרים, ואישה צעירה שמסרבת לגלות את שמה או את מטרת ביקורה, אבל מהר מאוד מתברר שלא הגיעה לבד.

כפי שמתבקש מסרט כזה, הדמויות מסתירות סודות שאינן מעוניינות שהשאר יגלו. במקרה הזה, גם למלון עצמו יש סודות שרק מיילס אמור לדעת. אלא שלא עובר הרבה זמן לפני שהאורחים מתחילים לחשוד זה בזה ומישהו עובר את הגבול ומכניס את עצמו לצרה גדולה. כל אחד הוא גם חתול וגם עכבר, כאשר המקום הולך ונהפך ממוצא שקט מלחצי היומיום, לגהנום של ממש. המלון הזה לא רק מלא בחטאים, אלא גם די מעודד את קיומם.

צוות השחקנים משלב בין שלושה שמות מאוד מוכרים, ג'ף ברידג'ס, ג'ון האם וכריס המסוורת', את דקוטה ג'ונסון שמתחילה לצבור מעמד בהוליווד, וכמה פרצופים חדשים יחסית למסך הגדול. סינתיה אריבו, שנסיונה מגיע בעיקר מברודוויי, מגלמת באופן טבעי את הזמרת. קיילי ספיני עברה השנה מאלמוניות להופעה בלא פחות מחמישה סרטים שונים, ולואיס פולמן (הבן של ביל פולמן) הוא משהו בין פול דנו לטום הולנד בגובה הקול ומראה הבייביפייס. בין כולם מתרחשות רמות שונות של אינטראקציה, אבל נראה שדרו גודארד הדריך אותם היטב אודות אופיה של כל דמות והסודות שהיא מסתירה.

המלון הוא כמעט יצור חי בפני עצמו וגודארד לוקח אותנו בין קרביו לאחת החוויות היותר מטרידות שיכולות להתרחש לאדם המחפש מקום לינה. אין פה את הקריפיות המזדחלת של מלון בייטס, או את תחושת היאוש הגוברת של המלון מ"ברטון פינק", אבל האל רויאל הוא בהחלט מקום שניצב על הגבול, לא רק בין שתי מדינות, אלא גם בין טוב לרע. אין למיקום החדרים משמעות בין אם הם בנבאדה או בקליפורניה, פרט למחיר, אבל חשוב לזכור את מיקומם אחד ביחס לשני בכדי לעקוב אחר הסיפור. העיצוב האמנותי נותן את התחושה של מקום שתהילתו בעבר ועתידו אינו מבשר טובות. לגודארד יש חוש אסתטי נפלא בכל הנוגע למיקום הדמויות על המסך ומסגורן מול הרקע. הצילום של שיימוס מקגארבי משלים את העבודה ביצירת סרט שמצליח להיות בו זמנית מאוד צבעוני ומאוד אפל באופיו.

עדיין, יש בעיה.

 

הבעיה טמונה באורכו של הסרט. עם עלילה לא מסובכת, זמנים קשוחים באל רויאל מתקשה למלא את 140 דקותיו בתוכן מעניין. הדבר ניכר כבר מסצנת הפתיחה, אשר מכילה שניות ארוכות בהן הדמות היחידה על המסך מחכה מבלי לעשות כלום. מעבר הזמן מעיד על כך שחולפות שעות, אבל כשלא קורה כלום, מתבזבז זמן מסך. גם כאשר הזמרת פוצחת את פיה לשיר, היא לעתים לוקחת הפסקות ארוכות ללא סיבה בהן יש שקט מוחלט. הסרט מבוים, מצולם ומעוצב בצורה נפלאה, אבל העורכת ליסה לאסק מאתגרת את כושר הסיבולת של הצופים. זה מפתיע, כי עבודתה של לאסק עם גודארד ועם ג'וס וידון בעבר הניבה כמה תוצאות מאוד מוצלחות, כמו "סרניטי" ו"הנוקמים", שהצליחו לשלב דמויות רבות וקווי עלילה מקבילים בצורה נוחה למעקב.

אולי בעצם האשם הוא בכל זאת דרו גודארד. אם העורכת כבר הוכיחה את יכולתה בהתאמת סיפור מורכב למסגרת זמן מתאימה, אולי הבעיה כאן היא בבמאי שדרש ממנה להתאים סיפור לא מספיק מורכב לזמן הקרנה שמתאים יותר לאפוס. זמנים קשוחים באל רויאל הוא בערך באותו אורך כמו "פורסט גאמפ", "חומות של תקווה" ו"שליחות קטלנית 2", אבל הסרטים האלה ממלאים שעתיים ועשרים דקות עם הרבה התרחשויות שמציגות תהליך שעובר על הדמויות. זמנים קשוחים באל רויאל מתחיל עם חמש דמויות ונשאר פחות או יותר עם המספר הזה לכל אורכו. הוא רוצה להיות אפוס, אבל אין לו מספיק תוכן בשביל זה.

התוצאה היא סרט שלמרות המיומנות הטכנית הגבוהה שעומדת מאחוריו, יוצר תחושה של מריחה חסרת צורך. יש סצנות מעולות של מתח, שיחות נפש, חשיפת סודות, הדברים הקטנים עובדים פה מעולה. זה המכלול שמקשה על ההנאה, או בהנחה שדרו גודארד מכוון למשהו אחר פרט להנאה, על היכולת לקחת את הסרט ברצינות. הוא נתקע באמצע, בלי מספיק מודעות עצמית בשביל להיות חוויה של מוזרות, אבל גם בלי תוכן שמצדיק קצב איטי כל כך. גודארד מנסה להיות כמו ליאונה וטרנטינו וליצור סרט שמרתק את הקהל באמצעות כסיסת ציפורניים וציפיה לקראת קתרזיס, אבל לא מצליח להשיג את האפקט הרצוי.

זמנים קשוחים באל רויאל הוא סרט שהיה רק משתפר אם היה קצר יותר ופחות כבד. הוא לא צריך להיות קומדיה, אבל הסיטואציה הכללית די הזויה ובכל זאת יוצא שהדמות היחידה שמתיחסת לכך בהומור היא גם הדמות הכי מעצבנת בסרט, כאילו גודארד לא רוצה הערות מתחכמות. יש פה הרבה רעיונות טובים, אבל חסר מישהו שיגיד לגודארד הבמאי להיות פחות שחצן ולאפשר לשחקנים ולעורכת להכתיב קצב, ולגודארד התסריטאי להשקיע בסיפור מורכב ומעניין יותר, שיצדיק את אורכו של הסרט. דעתי על הסרט חיובית, אבל רק בקושי. בהתחשב בסרטים בהם גודארד היה מעורב בעבר, אני מצפה ממנו למשהו יותר מגובש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s