ביקורת: הג'נטלמן והאקדח

MV5BOTk3NjU5MjIxM15BMl5BanBnXkFtZTgwNjU0OTU2NTM@._V1__resize.jpg

 

הקריירה הקצרה יחסית של דיוויד לוורי היא דבר מבלבל. ב-2013 ביים את "נאהבים מחוץ לחוק", סרט פשע רומנטי בהשראת בוני וקלייד. הפרויקט הבא שלו היה גרסת הלייב אקשן ל"חברי הדרקון אליוט" של דיסני. לאחר מכן, ביים את "סיפור רפאים", סרט אקזיסטנציאלי שהוא או גאוני, או עינוי מתמשך שמציג תרוץ קלוש לעלילה הנמשכת נצח בזמן אמת. תלוי את מי שואלים.

בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שקופץ מז'אנר לז'אנר כאילו הרצפה שביניהם עשויה מלבה, כמעט מפתיע שסרטו החדש, "הג'נטלמן והאקדח", הוא שוב סרט פשע רומנטי. הגישה אמנם קלילה יותר מבעבר, אבל הייתי מצפה שקודם יצלם מחזמר שכל גיבוריו הם קופי בונובו לפני שלוורי יחזור לסוגה שכבר עבד בה. מצד שני, עם ארבעה סרטים בלבד שזכו להפצה רשמית, אולי עוד מוקדם לשפוט את רצף הבחירות של לוורי.

פורסט טאקר הוא שודד בנקים מזדקן שלזכותו רשומות לא פחות מ-16 בריחות נועזות מהכלא. למרות שהנתון הזה קצת פחות מרשים כשמבינים שהוא גם נתפס לפחות 16 פעמים. אולי זה קשור לנינוחות של פורסט, שפשוט ניגש לפקיד או למנהל הבנק, מראה שיש לו אקדח ואומר להם ברוגע ובנימוס מה לעשות, כל זאת מבלי להפסיק לחייך או לירות כדור בודד. לפעמים הוא שודד בעצמו ולפעמים עם שני קשישים נוספים, שגם הם מצליחים להשלים את העבודה ללא שפיכות דמים וללא רעש ומהומה.

במהלך המלטות שגרתית מזירת הפשע, פורסט פוגש בג'ול, אלמנה חברותית שנתקעה עם רכבה לצד הדרך. היא מספיק מוצאת חן בעיני פורסט בכדי שיגלה לה במה הוא באמת עוסק והשניים, כמו תיכוניסטים מצחקקים בדיינר אקראי במרכז ארצות הברית, מחליפים מספרי טלפון ומתכננים להיפגש שוב בעתיד. האתגר היחיד לקשר החדש הוא כל עניין השודים והבריחה מידי החוק. עניין טכני פעוט שפורסט לא הצליח להסדיר. מי שמוצא עניין מיוחד ברדיפה אחר פורסט הוא הבלש ג'ון האנט, שמנסה ללהטט בין חיי משפחה לבין הקדשת הזמן המתאים לעבודה.

בהרבה מקומות, הג'נטלמן והאקדח מוגדר כקומדיה. אני לא ממש מסכים עם ההגדרה, אם כי זה בהחלט קליל בהרבה מהסרט שהכריח צופים לראות את רוני מארה אוכלת פאי במשך חמש דקות. רוברט רדפורד מגלם את פורסט, מה שאוטומטית מעלה את רמות השארם של הסרט לראש הסולם. גם בגיל 82, רדפורד עדיין נראה כמו כוכב קולנוע, שומר על חיוך שובב ויכול לשכנע בתור גיבור רומנטי. הוא מבוגר בעשרים שנה מגילו של פורסט טאקר האמיתי בתקופה בה הסרט מתרחש, ועדיין מצליח לשכנע כעבריין ושובר לבבות פעיל. סיסי ספייסק שמגלמת את ג'ול, מוסיפה הרבה חן משלה, עד שכמעט שוכחים לרגע שמדובר בכלל בסרט על פושע נמלט. עדיין, הג'נטלמן והאקדח (באופן נדיר, שם עברי מוצלח יותר מהמקור) הוא יותר דרמה מקומדיה בעיני, עם הבלחות בודדות של הומור בתוך עלילה די רצינית.

הדבר מתבטא גם בקצב של הסרט, או בהעדרו ליתר דיוק. שוב, זה לא איטי כמו "סיפור רפאים", שעכשיו כבר אפשר לגלות שאיני נמנע על מעריציו. יש עריכה סטנדרטית בסך הכל, שמדגישה את הנינוחות בה פורסט מתנהל רוב הזמן. הבעיה היא שרוב הזמן, זו אותה עריכה לכל מצב. קלוז אפים קרובים מדי על פני השחקנים (בתוספת צילום מגורען ולא נעים לעין), כשמדי פעם, המצלמה גולשת אל עבר הרקע, להראות איך הדמויות נבלעות בסביבה. זה לא רעיון רע על הנייר, אבל הישום שלו לא באמת מוסיף לעלילה.

זה גם לא עוזר שאת הבלש שאמור לייצג את הלחץ למצוא את השודד לפני ששוב יעלם, מגלם קייסי אפלק, שהוא ההיפוך המוחלט מרוברט רדפורד. אם רדפורד הוא כריזמטי, מעורר אהדה, בעל נוכחות, ושומר על קסם נעורים נצחי, קייסי אפלק מומחה בהרדמת קהל. יש לו בדיוק טון דיבור אחד, בו הוא מדבר גם במציאות. כל שפת הגוף שלו רומזת שהרגע אכל ארוחה כבדה ולא בא לו לזוז יותר מדי והכימיה שלו עם הסביבה קיימת רק במובן שהוא פולט פחמן דו חמצני וצורך חמצן. הזכיה שלו באוסקר עדיין תמוהה בעיני, וזה היה על "מנצ'סטר ליד הים", סרט שלמעשה אהבתי.

אפשר לתרץ את הליהוק של אפלק מול רדפורד כנסיון מכוון ליצור קונטרסט בין הדמויות ולהראות איך דווקא איש המשפחה העובד בשרות החוק אומלל וכבוי, לעומת הפושע החופשי שאינו כבול לשום מסגרת. אפשר, רק שכמו עם הצילום הלא נעים לעין, זה לא באמת משרת את העלילה. רוברט רדפורד מגלם דמות שגלם בקולנוע כבר לפני ארבעים-חמישים שנה וקייסי אפלק משחק בדיוק אותו דבר בכל סרט בו הוא משתתף. משניהם לא נדרש מאמץ וזה יוצר תחושה כאילו שתי הדמויות, שגורלן אמור להיות קשור בנקודות מפתח, בכלל לא נמצאות באותו סיפור.

אפרופו ניגוד, ישנם שני דברים שאני חייב לציין לזכות הסרט. קודם כל, הפסקול שלו מצוין. העלילה מתרחשת בתחילת שנות השמונים והמוזיקה ברקע מסייעת ליצירת האווירה התקופתית. התקציב כנראה לא הספיק לבניית סטים מורכבים ולהשגת מלתחה מעבר למה שנמצא בדוכני יד שניה, או בארון בגדים שרוברט רדפורד הבטיח שיפנה מתישהו ב-1984 ומעולם לא הגיע לזה. המוזיקה המלווה את הסרט משלימה את מה שלא נראה לעין ודואגת לכך שאיפה שהדמויות לא נמצאות, תמיד יש משהו שמגרה את החושים ומושך אותם לעבר התקופה ההיסטורית הנכונה. ישנם גם רמזים גסים יותר, כמו מכתב לנשיא רייגן, אבל הפסקול של הג'נטלמן והאקדח ממלא את מטרתו בקביעת האווירה מבלי להידחף בכח ולצעוק בקול רם את השנה בה העלילה מתרחשת.

דבר שני, שהוא הקטע המרשים ביותר בסרט, הוא מונטז' של כל הבריחות של פורסט מהכלא. למרות שמדובר בקטע קצר, שמגיע בשלב מתקדם של הסרט, הוא ערוך ומבוים בצורה נהדרת ומגלה לנו יותר על הדמות הראשית מאשר כל הדיבורים שקדמו לו. יתכן והיה חכם יותר לשבץ את המונטז' הזה ממש בתחילת הסרט, או אפילו בסופו, במיוחד בהתחשב בתחושה שכל הסצנות שאחריו די מיותרות ונמצאות שם רק כדי לעבור את ציון השעה וחצי מתחילת ההקרנה. עדיין, בתוך אוסף של בחירות עריכה משעממות, משחק שרק חצי מהזמן משכנע, עלילה די פשוטה וצילום מעצבן, אוסף הבריחות האלה הוא רמז לכך שדיוויד לוורי הוא בעצם במאי ממש טוב, כשהוא מפסיק לנסות להראות חכם ופשוט מספר סיפור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s