ביקורת: הנשף

Flawless20181_resize.jpg

 

בשנים האחרונות, חדרו לישראל כל מיני דברים מעוררי מחלוקת מארצות הברית. מתנגדי חיסונים, תומכי נשק בידיים אזרחיות, מכחישי התחממות גלובלית, יהודים שאומרים שהקו קלוקס קלאן לא כאלה נוראים, ואנשים שלמעשה מאמינים שכדור הארץ שטוח, הם כמה דוגמאות לדברים שחדרו לשיח הישראלי ביבוא ישיר מאמריקה. כולם יעוררו דיון סוער ברשתות חברתיות ובארוחות חג משפחתיות, ובין אם אתם בצד התומך או המתנגד, דעו שקשה לנהל שיחה בנושא שלא תגיע מהר מאוד לתאוריות קונספירציה מופרכות מצד אחד ולעלבונות אישיים ורצון להוציא צו הרחקה מצד שני.

עדיין, אף אחד מאלה אינו נוראי כמו נשף סיום תיכון. אותו נשף, או "פרום" כפי שהוא מכונה באנגלית, הוא מסורת ותיקה בבתי ספר אמריקאים. נער מזמין נערה להיות הדייט שלו לנשף, שניהם מתלבשים כאילו זה מינימום טקס האוסקר, לעתים אף שוכרים לימוזינה, ואז רוקדים במשך כמה שעות תחת השגחה צמודה של מורים והורים מלווים, כי ככה חוגגים באמת. הרעיון הזה, שעלותו מוערכת בין 600 ל-700 דולר לכל זוג, מוכר לישראלים דרך סרטים שמרבים לעשות ממנו סיפור גדול ולבנות לפעמים עלילה שלמה סביב השאלה מי יזמין את מי לפרום ואיך חייהם ישתנו בעקבות זאת. עד לפני כעשור וחצי, הצליחו כוחות הבטחון הישראלים למנוע מחגיגת הקיטש והתיוג החברתי הזו לחדור את גבולות הארץ, אולם משהו בשמירה התרופף ומתברר שנשף סיום הוא עכשיו משהו שנעשה גם בארץ, למרות שאין לנו אפילו עשירית מהחשיבות שהאמריקאים מעניקים לטקסים ומסורות עממיות.

זה נראה למישהו כיף, אז הוא הביא את הקונספט לארץ ואז אחרים עשו אותו דבר, כי זה נראה כל כך טוב בסרטים. אתם יודעים, סרטים כמו "קארי", "בחזרה לעתיד", "ליל הבכורה"… בעצם, ראיתם פעם נשף סיום בסרט שנראה כיף? הדמויות הראשיות תמיד עסוקות או בלנטוש אותו באמצע, או בלהירצח. אף אחד לא נשאר עד סוף הערב עם חיוך על הפנים.

"הנשף" מתרחש בתיכון בירושלים, כי תמיכה כספית מהעיריה, אליו מגיעה תלמידה חדשה באמצע השנה. עדן מיד בולטת בעיני האחרים בגלל גובהה, אבל טיגיסט וקשת שמות לב למשהו אחר שבולט בה. או בעצם, לא בולט. לעדן יש חזה שטוח, וטיגיסט מיד חשה הזדהות איתה, כי גם היא לא בורכה בחלק זה של הגוף. קשת בינתיים רוצה לעשות ניתוח להרמת האף, והשתיים מנסות לשכנע את עדן להצטרף אליהן להשגת הניתוחים הרצויים. כשעדן שואלת מאיפה הכסף לניתוח, טיגיסט וקשת מהססות אם לענות לה. התשובה אינה בדיוק חוקית, או בטוחה, או משהו שנעים להודות בו.

מה שטיגיסט וקשת לא יודעות, זו הסיבה שעדן עברה דווקא עכשיו בית ספר. אבא שלה נאלץ להעביר את המשפחה בעקבות גילויי בריונות קשים שהופנו כלפי עדן, רק מכיוון שהזהות המגדרית שלה אינה תואמת את המבנה הביולוגי איתו נולדה. עדן היא טרנסג'נדר, המרגישה אישה לכל דבר. היא לוקחת כדורים שאמורים לעזור בהורדת הטסטוסטרון, אבל רק ניתוח יאפשר לה לסיים את התהליך. האב חושש שזה רק שלב ולא רוצה שבתו תעשה משהו שתצטער עליו, החברות היחידות שלה בבית הספר מאמינות שהיא סתם שטוחה ואיתי, המגדיר עצמו כילד כאפות, לא חושד בכלום כאשר עדן היא הנערה היחידה שמסתכלת עליו בלי בוז בעיניה.

מה שתמיד משעשע אותי בסרטי נעורים, זה כמה מהר הם מתיישנים. מכיוון שהתסריט מנסה תמיד להכניס כל מיני רפרנסים של התקופה שבני נוער מכירים, מוזיקה שהם שומעים, או סלנג שאמור להיות עדכני, לא יחלוף זמן רב בטרם הסרט יראה זקן בהרבה מגילו האמיתי. יש תסריטאים שמרמים וכותבים דמות ראשית שאוהבת דווקא להקה מהעבר, כזו שעומדת במבחן הזמן, או שהתחביב שלה הוא לראות סרטים ישנים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים, אבל הרוב עדיין צריך להציג את הנוער של היום. הנשף בהחלט מנסה להיות סרט שמתרחש ב-2018. יש לטיגיסט ולוג על טיפוח אישי, הדמויות משלבות בדיבורן הרבה אנגלית, ולמעשה נאמר המשפט "עשו לך שיימינג" בזמן שכל בית הספר מקבל סרטון בו עדן מושפלת. הפרט האחרון די מסגיר את גילם האמיתי של יוצרי הסרט, אבל בהחלט נעשה מאמץ לכתוב אותו בשפה של בני נוער.

קשה לי להעריך עד כמה הטקסט מדויק. אני לא מעודכן בסלנג של מתבגרים, הבת שלי עדיין בגיל שבו רוב המילים הן רצף אקראי של הברות ולמען האמת, גם כשהייתי בתיכון, לא באמת עקבתי אחרי מה שקורה סביבי. רוב הסיכויים שאם היה אצלנו נשף סיום, הייתי מוותר עליו לטובת ערב מול הטלוויזיה, או טיול ארוך במיוחד עם הכלב. דבר אחד שבו אני בהחלט יכול לתפוס את הסרט בחוסר דיוק, הוא במהירות הדיבור. בני נוער נוטים לדבר מהר, יותר מהר מאנשים מבוגרים. לא חשוב באילו מילים משתמשים, בני נוער לא עוצרים לקחת הפסקה של כמה שניות כדי לחשוב על תגובה שנונה, או לומר "Burn" כאילו מייקל קלסו עומד מאחוריהם ומוודא שכולם קלטו את העקיצה. בכלל, בני אדם לא עושים את זה, כי החיים הם לא תאטרון. אף אחד לא מחכה שהקהל יעבד את המשפט שנאמר וממתין בסבלנות לתורו בכדי להגיב. זו בעיה שאיכשהו עדיין קיימת בקולנוע הישראלי ובאמת הגיע הזמן שילמדו לביים שחקנים מול מצלמה בצורה שונה מאשר באודישן ללהקה צבאית.

למרבה המזל, החצי השני של הנשף טוב משמעותית מחציו הראשון. זה לא שהסרט גרוע בתחילתו, אבל הנסיון לגרום לדמויות להישמע אותנטיות בעיקר מציק באוזן וחסר קונפליקט אמיתי שיניע את הסיפור. בחלק השני, בערך מהרגע בו אסי לוי מופיעה לראשונה על המסך, הסיפור מעביר הילוך. יש מתח אמיתי, גם סביב הבחירות של הדמויות וגם סביב הרצון של עדן לשמור על הסוד שלה עד לרגע בו היא תרגיש שמתאים לה לספר הכל. פתאום, שלוש הדמויות הראשיות מקבלות אופי ויש לדינמיקה ביניהן משמעות מעבר לשתי קרציות שלא מרוצות מהגוף שלהן (וואו, מתבגרות שנראות טוב ומאמינות שהן מכוערות. איך חשבו על זה?) ונערה אחת שמצליחה למנוע מכולם לדעת את האמת עליה, למרות שהייתי מניח שמישהו לפחות יחשוד. פתאום, יש משמעות לצבע העור של טיגיסט מעבר להקנטות של התלמידה הביצ'ית. פתאום, הפסיביות של קשת מתחילה להשפיע על הסיפור. פתאום, נעשה ברור למה עדן ומשפחתה מתקשים להישאר באותה עיר למשך יותר משנה.

העוצמה האמיתית של הסרט היא במשחק של סתיו סטרשקו. למרות שהנסיון שלה מועט ביחס לנצנת מקונן ונועם לוגסי המשחקות לצידה, סטרשקו מגיעה לסרט עם הבנה מוחלטת של הדמות שלה. נכון, במציאות הייתה דוגמנית מבוקשת כשהייתה בגיל של עדן, אבל בתור טרנסג'נדר המגדירה עצמה כעת כאישה, היא לחלוטין מודעת עד כמה דברים שרוב האנשים לא חושבים עליהם, יכולים להכאיב. רק המבט המהול בין זעם ליאוש שמופיע על פניה בכל פעם שפונים אליה בלשון זכר, מספיק כדי לשבור את הלב. זה אולי לא נראה כזה עניין למי שלא נמצא בסיטואציה הזו, אבל אחד היתרונות בכך שהסרט נכתב בעברית, הוא הקלות בה הטיה של מילה יכולה לעשות את ההבדל בין יחס מקבל ואוהב, לבין יריקה בפנים.

סטרשקו חושפת את עצמה, תרתי משמע, מתוך שליחות. לא היו יכולים ללהק לתפקיד גבר שמזדהה ככזה, אך ניחן במראה אנדרוגני. לא היו יכולים ללהק אישה שתאמץ מניירות גבריות מעט. זה תפקיד שעובד רק כי הכאב, התסכול והתקווה שמוצגים דרכו הם אמיתיים. למרבה המזל, סתיו סטרשקו גם מתגלה כבעלת כשרון משחק משכנע בפני עצמו. זה לא רק בשפת הגוף או בחתך הדיבור, אלא בנשמה, בלחיות את הדמות, על הדומה והשונה ממי שהייתה בעצמה בגיל ההתבגרות.

לצד סטרשקו, שלושה שחקנים ראויים לציון. מיכה סלקטר מדהים בתפקיד אביה של עדן, שרוצה להראות שהוא תומך ולהגן עליה, אבל לא מבין עד הסוף למה כל כך חשוב לה לעבור ניתוח. אסי לוי בתור קרן החביבה למראה, היא די מה שמצפים שהדמות שלה תהיה, במיוחד בהתחשב בנסיבות בהן הבנות מכירות אותה. ארד טריפון רשף מקסים בתפקיד איתי, החנון המתוסכל שאמור להיות מושא האהבה של עדן, אבל מעמדו החברתי הופך למכשול. אמנם מכניסים משפט אחד שדי פוגע בדמות ומפליא שאין שום התיחסות אליו מאוחר יותר, אבל להוציא את הרגע הזה, הוא אחד מהשחקנים היותר משכנעים בסרט.

הנשף אינו חף מפגמים. הוא מנסה בכח להישמע עדכני בעזרת דיאלוגים לא אמינים, דוחף את גבולות השהיית אי-האמון בכל הנוגע לבורות של טיגיסט וקשת (לא רק לגבי עדן), חסר בדמויות של תלמידים שאינם חלאות וסצנות ההזמנות לפרום אמנם מרשימות חזותית, אבל מעלות תהיות לגבי מצבם הכלכלי של התלמידים ומצב האבטחה בבית הספר. בנוסף, נראה שהסרט סלחני במידה מוגזמת כלפי מי שמתעלל בעדן מילולית. נראה שהיא כל כך רגילה לבריונות, שהיא מוכנה לסלוח גם לאנשים קרובים אליה שמשנים את עורם. חסרה התיחסות בדיעבד לכך שמישהו פנה אליה בכוונה בלשון זכר, או הפנה כלפיה קללות ישירות. בהתחשב בכמה שהסרט כן בהצגה של הדמות הראשית כטרנסג'נדר, נדמה שחסרים פה ושם רגעים של נטירת טינה שהיו מחזקים את המסר, במקום ליצור תחושה שהכל עובר, כי זה לא שיש לעדן אפשרות למשהו טוב יותר.

להוציא את הרגעים האלה, רוב הסרט מוצלח. הוא מרגש כשצריך, משחיל פה ושם בדיחות מתוזמנות היטב ומעביר בצורה יעילה את הרעיון שזה לא סרט רק על זהות מגדרית, אלא על בריונות באופן כללי וחוסר היכולת לנבא מהיכן תגיע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s