ביקורת: שחור על לבן

812adfed1270a5473c2bcdd263d72a15_resize.jpg

 

ספייק לי עושה את מה שנקרא סרטים חשובים. הוא מביים גם סרטים לשם בידור, אבל התדמית שלו היא של הבמאי של "עשה את הדבר הנכון", "מלקולם אקס" ו"השעה ה-25". הוא עושה עוד דברים, אבל מישהו מכם בכלל טרח לראות את "שי-רק"? זו גרסת גנגסטה מוזיקלית ל"ליסיסטרטה" של אריסטופאנס. נשמע מאוד מעניין, אבל הסרט היה כשלון מסחרי ולא עורר דיון, אז אפילו לא טרחו להפיץ אותו בארץ. למעשה, לי ביים וכתב הרבה סרטים מבדרים, אבל המוניטין שלו כלוחם למען זכויות השחורים באמריקה כל כך חזק, שאנשים נוטים פשוט לדלג על הסרטים הפחות כבדים שלו.

יוצא הדופן הוא "האיש שבפנים", סרט שודים שמשלב בתוכו את המגוון האתני האדיר של ניו יורק, קצת קונספירציות שעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור ומצליח להיות משעשע כשצריך. אין בו אמירה חברתית נוקבת, פרט לכך שחמש שנים אחרי הפיגוע בתאומים, ניו יורק היא עדיין מטרופולין שוקק חיים שמקבל לתוכו תושבים מכל הגזעים והדתות. זה פשוט סרט טוב שספייק לי חשב שיהיה נחמד לביים. זה גם הסרט האהוב עלי שלו, לא כי אני לא מתעניין בדעות הפוליטיות של הבמאי, אלא כי אני נהנה לצפות בו שוב ושוב בלי קשר למסרים שאולי מסתתרים בתוכו.

"שחור על לבן" הוא, להערכתי, הפעם הראשונה בה ספייק לי הצליח לביים סרט מבדר באופיו, שגם נושא בתוכו משנה פוליטית-חברתית נוקבת ונחשב להצלחה. נאמרות בו מילים שאינן פוליטיקלי קורקט, יש בו דמויות שאת חלקן בהחלט לא הייתם רוצים לפגוש בעולם האמיתי וכשאנשים על המסך מתכוננים למלחמה בין הגזעים, הם באמת מצפים שתפרוץ אחת. מצד שני, הסיפור עליו הוא מבוסס כל כך הזוי, שאין מנוס מכך שיכלול לא מעט סיטואציות קומיות. זה שילוב בין מציאות קשה לאבסורד שחלקו קרה באמת. שילוב מהול בצורה מספיק טובה בכדי שהסרט אפילו יוביל לדיבורים על מועמדות לאוסקר בהמשך הדרך.

בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, מצטרף רון סטולוורת' למשטרת קולורדו ספרינגס והופך בכך לשוטר השחור הראשון שמשרת בתחנה. בתור התחלה, הוא מוצב בעבודה הבטוחה והלא מושכת תשומת לב בחדר הארכיון, אולם רון מרגיש שהוא נועד להיות איש שטח. הוא מבקש להפוך לשוטר סמוי ומפקד התחנה מאשר זאת, מתוך הבנה שהדבר יקל על איסוף מידע אודות האיום הגדול ביותר על שלומה של העיר: סטודנטים. כלומר, סטודנטים שחורים שמארגנים מפגשים עם נואמים שמדברים בעד שוויון זכויות ושחרור מעולו של האדם הלבן.

רון מבצע את העבודה ואף משיג לעצמו פגישה פרטית עם נשיאת איגוד הסטודנטים השחורים, אבל הוא מבין במהרה שלא מדובר בקבוצה רדיקלית מסוכנת, אלא באנשים ששואפים לשוויון בין הגזעים ולהכרה במורשת האתנית שלהם לצד זו של הלבנים האירופיים, לא על חשבונם. בחיפוש אחר חקירה עם יותר בשר, הוא יוצר קשר עם הסניף המקומי של הקו קלוקס קלאן ומציג עצמו כמי שמעוניין להצטרף לארגון. הוא מרשים את איש ה-KKK בטלפון מספיק בשביל שיוזמן לפגישה, מה שיוצר בעיה לאור חוסר החיבה של חברי הארגון לאנשים בעלי גון העור של רון. הוא מגייס לעזרתו את פליפ, השוטר היהודי במחלקה, שישמש בתור הפנים והגוף של רון סטולוורת', המועמד להצטרף לשורות ה-KKK, בעוד רון האמיתי מנהל את שיחות הטלפון עם מנהיגי הארגון.

באופן לא מפתיע, מצב כל כך אבסורדי יכול להיות מבוסס רק על סיפור אמיתי. רון סטולוורת' אכן היה שוטר בקולורדו ספרינגס שחדר לשורות הקו קלוקס קלאן בעזרת שותפו הלבן והם אכן אספו מידע רב אודות פעילי הארגון וקשריהם מחוץ לעיר. מן הסתם, נלקחו לא מעט חרויות אמנותיות בעיבוד לסרט ובכך אני מתכוון שרון האמיתי ראה דברים בצורה מאוד שונה מדמותו הקולנועית. הוא לא נקרע בין זהותו האתנית לבין עבודתו, למרות היחס המזלזל והמתעלל של שוטרים לבנים כלפי השחורים בעיר. סטולוורת' האמיתי היה קודם כל שוטר ושמר בסוד את פרטי המקרה עד לפרישתו, כל עוד היה חסיון על הסיפור.

ספייק לי ושלושת התסריטאים הנוספים של שחור על לבן חשבו שיש כאן בסיס טוב לסרט, אבל הכניסו שינויים שיאפשרו לשים יותר דגש על הסתירה כביכול בהיותו של אדם שחור חבר במשטרה בקולורדו. זו מוצגת כסתירה גדולה כמעט כמו הצטרפותו לארגון הטרור הלבן המפורסם ביותר בארצות הברית, רק שאותם רון לא צריך לפגוש בעצמו. הסרט מאוד ברור בעמדתו כלפי מצבם של השחורים באמריקה באותה תקופה, כאשר החוק פתח בפניהם כביכול את כל ההזדמנויות הקיימות, אבל רוב הלבנים עדיין ראו בהם חבורת פרימיטיבים אלימים שאינם מסוגלים להחזיק בעבודה לאורך זמן, או להימנע מכניסה למעגל הפשע. למעשה, זו אותה גישה שמתקיימת כלפי שחורים, ומיעוטים רבים אחרים, גם כיום. הרוב הלבן לא אוהב שינויים גדולים, כי הם גורמים לו להתחיל לפחד על הדומיננטיות שלו. בתוך גבר יהודי לבן אשכנזי בישראל, אני יודע שהפחד הזה קיים, רק שאני גם יודע שאלה שטויות ושההיסטוריה מלמדת שאינטגרציה מביאה איתה שגשוג כלכלי ותחושה של חופש, לא איום על יציבות החברה.

ה-KKK  לא מאמינים בכך. מבחינתם, השחורים צריכים לחיות כמה שיותר רחוק ולהפסיק להיות מוסתים בידי התקשורת היהודית שמנסה לסכן בעזרתם את קיומה של אמריקה. מזל שאף אחד לא טוען כיום שקבוצה שנואה עליו מסיתה קבוצה אחרת לדרוש שוויון. מה שספייק לי עושה זה לצאת מנקודת ההנחה שכולם יודעים שמדובר בארגון מסוכן שיש למנוע את גדילתו, אז הוא קצת מרשה לעצמו להזדהות איתם. לא עם מטרות הארגון או עם האידאולוגיה שלו, אלא עם האנשים עצמם. בתוך הסניף שרון ופליפ חודרים אליו, יש אנשים חברותיים. הם לא הכי חכמים ויש את כל הקטע שבא להם לירות בשחורים ויהודים ואולי גם כמה קתולים על הדרך רק בשביל להעביר מסר, אבל באופן מוזר, יש נבל שעומד בפני עצמו בתוך הקבוצה. בעוד רוב חברי הארגון, כולל האשף הגדול דיוויד דיוק, מוצגים כיותר מטומטמים מאשר מסוכנים, אחד מהם הוא הנבל שחושד שפליפ אינו מי שהוא טוען שהוא ומוכן לפגוע פיזית בשחורים. בדיוק אדם אחד בכל הסניף מוצג כמי שלא רק מדבר, אלא ממש עשוי להוות סכנה לשלום הציבור, מה שבעצם מנקה את הקלאן מארגון משהו אלים.

הגישה הזו מבלבלת, במיוחד כי ספייק לי יוצר הקבלות בין מפגשי ה-KKK למפגשי הסטודנטים השחורים. בסצנה אחת מתמיהה במיוחד, העריכה מדלגת הלוך ושוב בין קריאות "כוח לבן" לבין קריאות "כוח שחור", מה שדי יוצר את הרושם כאילו הבמאי מגנה את הקיצונים משני הצדדים. זו לא עמדה שאני מסכים איתה, אבל היא הייתה לפחות עובדת אם הסטודנטים השחורים היו מוצגים כמיליטנטים שמתכוננים למלחמה מילולית ולא למאבק אינטלקטואלי. אין ספק מה הדעות של לי כלפי כל קבוצה, אבל הוא עשה בחירה מאוד מוזרה להדגיש את הדמיון ביניהן.

הסרט אינו עוסק רק בהיסטוריה. יש יותר מרמיזה אחת לכך שיושב כרגע בבית הלבן נשיא שהקו קלוקס קלאן מחבבים ואולי אף משפיעים ישירות על מדיניותו בתחומים מסוימים. הסיפור אמנם מתרחש בעידן האפרו והדיסקו, אבל זה לא מקרי שהקרנת הבכורה שלו באמריקה (הבכורה העולמית הייתה בפסטיבל קאן) נערכה ביום השנה לעצרת איחוד הימין בשרלוטסוויל במהלכה הורגשה נוכחות ברורה של ה-KKK, כולל נאום של דיוויד דיוק ופיגוע דריסה שבוצע כנגד מפגינים נגד העצרת. שחור על לבן נועד להיות תזכורת לכך שארבעים שנה אחרי שרון סטולוורת' הפך לשוטר סמוי, גזענות היא עדיין חלק בלתי נפרד מהחיים בארצות הברית ובואו נודה, בעולם כולו.

לצד המסרים הברורים, והדרכים הלא לחלוטין מובנות להעבירם, ספייק לי גם ביים פה סרט די מבדר. ישנם רגעים קומיים לצד דרמתיים ופסקול ועיצוב שחוגגים את התקופה, כנראה עם כמות מוגזמת של תסרוקות אפרו. ההצגה של השחורים היא כמעט סטראוטיפית, אבל פה הבחירה דווקא הגיונית. ספייק לי רצה שהסרט ידבר על ההבדלים בין הגזעים וכיצד המתח ביניהם יוצר פערים שאמורים להיות ניתנים לגישור. כמו שרוב הלבנים בסרט גזענים ורוב חברי ה-KKK הם רדנקים ברמות שונות של טיפשות, כך רוב השחורים הם מאמינים בשחרור שמאמצים ומחצינים את המורשת התרבותית שלהם. אפילו רון, השחור הפחות סטראוטיפי בסרט, מטפח את תלתליו ומדבר באריכות על גיבורי סרטי הבלאקספויטיישן החביבים עליו. הסרט נפתח עם סצנה מתוך "חלף עם הרוח" ומאזכר גם את "הולדתה של אומה", אבל אלה מוצגים כסרטים של לבנים. בעולם של שחור על לבן, הלבנים רואים את הסרטים האלה על הדרום הישן ושומעים מוזיקת קאנטרי, בעוד השחורים מעדיפים את ריצ'רד ראונדטרי ומאזינים לפאנק עם הרבה נשמה.

את רון סטולוורת' מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון (הבן של דנזל), בעוד אדם דרייבר הוא פליפ. שניהם צריכים בעצם לגלם את אותה דמות מול אנשי הקלאן על מנת שהכיסוי יעבוד. זה צד שבו הם קצת מפספסים, כי מאוד קשה להביא למצב בו וושינגטון, שנשמע ממש כמו אבא שלו, ואדם דרייבר, שנשמע כמו צב על סמי הרגעה, ידברו בצורה זהה. הם מוצלחים יותר כאשר הם מגלמים שני אנשים שונים. לרון יש מעורבות רגשית גבוהה יותר במשימה, אבל הוא גם בעל יותר בטחון עצמי ונחישות להוכיח את עצמו. פליפ, לעומת זאת, פשוט רוצה לעשות את העבודה שלו כמו שצריך ולא נותן לרגשות שלו לעמוד בדרך. הוא מצוין בתגובות מהירות וקולט בלי בעיה את צורת השיח של חברי הסניף, מה שמוציא מדרייבר את אחת ההופעות היותר טובות שלו. וושינגטון הוא תגלית מרעננת ומפגין יכולת לשלב הומור והגזמה מבלי לאבד אמינות בחלקים היותר רציניים של הסרט. גם טופר גרייס מוצלח בתור דיוויד דיוק, אדם חברותי, מנומס ושקול להפליא שכמעט גורם לאנשים סביבו לשכוח שהוא עומד בראש ארגון גזעני אלים. מי שגונב את ההצגה הוא יספר פקונן שלמרות מוצאו מפינלנד, מצליח לשכנע עם המבטא הדרומי והמבט מלא החשד של פליקס מהסניף המקומי.

נקודה לרעת הסרט היא בדמויות הנשיות שלו. למעשה, יש רק שתי נשים עם יותר משורה וחצי בתסריט, ושתיהן די נדחקות לשוליים בידי הגברים שלצדן. לורה הרייר מגלמת את פטריס, נשיאת איגוד הסטונדטים השחורים שלמרות תפקידה החשוב בהעלאת מודעות למאבק הקהילה והיותה דמות מפתח בחקירה המקורית של רון, משמשת בעיקר בכדי לאפשר לשוטר להסביר למה לא טוב להיות קיצוני לשום כיוון ושהוא דואג לשלומה. היא גם במקרה מוטרדת בידי שוטר אחר, כאילו יש בכל העיר רק אישה שחורה אחת שראויה לסיפור רקע כלשהו. מולה נמצאת קוני, אשתו של פליקס, עקרת בית חביבה שמאוד רוצה לתרום את חלקה לקלאן, למרות שאינה חברה בו. אשלי אטקינסון עושה עבודה טובה בגילום האישה המתוקה כלפי חוץ שמשגרת שורה של עלבונות גזעניים ומוכנה להרוג את מי שאינו פרוטסטנטי לבן, תוך שהיא מציעה בשמחה לאורחים פרוסת עוגה. גם היא אינה דמות בעלת נפח, אבל לפחות אטקינסון מקבלת הזדמנות להפגין כישורי משחק, בעוד הרייר תקועה עם טקסט מאוד מגביל.

עם כל החסרונות שלו, שחור על לבן הוא סרט מעניין ומהנה. ספייק לי רחוק מלהיות הבמאי הכי מעודן בעולם, ויש רגעים בהם נראה שהוא פשוט מזלזל באינטליגנציה של הצופים, אבל הוא יודע לספר סיפור ולתת מקום לקשיים של בני המיעוט השחור באמריקה וזה מפצה על פגמים אחרים. רוב השחקנים עושים עבודה טובה, התסריט מספק רקע מתאים להבנת הפרטים בעלילה ואף על פי שהקו קלוקס קלאן מוצג כאן בצורה מרוככת, לי דואג להזכיר שלא מדובר בסתם חבורה של שתיינים עם חיבה יתרה לכלי נשק, אלא בארגון ששם לעצמו למטרה לקבל לגיטימציה בעיני מספיק אנשים בכדי שיוכל לקדם את האג'נדה שלו באין מפריע. שחור על לבן הוא נסיון השכמה לעולם האמיתי, תוך שימוש באמצעים בידוריים להעברת המסר. לפעמים זה מבלבל, אבל רוב הזמן זה עובד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.