ביקורת: אי הכלבים

81X7fJIfs8L._SY679__resize.jpg

 

ישנם במאים שבאמת לא קשה לזהות סרטים שלהם בתוך כמה שניות. טים ברטון חובב בגדים מפוספסים בשחור ולבן, עיצובים ספירליים ודמויות חוורות. קוונטין טרנטינו משריש בפי דמויותיו שיחות מהירות רצופות שפה גסה והתייחסויות לתרבות הפופ. האחים כהן מצלמים סרטים מזוויות שאף במאי אחר לא חושב עליהן והדמויות אינן מגמגמות כמעט אף פעם. לאדגר רייט יש את החיתוך האופייני בתמונה ובצלילים ברקע, וכשמייקל ביי מביים סרט, הגיבורים הם לרוב חיילים, או בעלי נסיון צבאי, שנלחמים באויב אותו קשה לראות מרוב תנועות מצלמה ופיצוצים מסביב.

לכל אלה קמו גם חקיינים שהצליחו להתקרב אליהם בסגנון, אבל אם יש במאי אחד שעוד לא שוכפל ביעילות גבוהה, זה וס אנדרסון. הוא ממקם את הדמויות בדיוק של ננומטר מהמצלמה ומשולי המסך, דואג לסטים מורכבים שנבנים מחומרים פשוטים, חלק מהזמן השחקנים מדברים ישירות אל המצלמה מבלי להיות מודעים לקיומה, המוזיקה תמיד מתגברת בזמן תנועה, ונדמה שכולם החליפו מלתחה בפעם האחרונה כשג'ון פ. קנדי הבטיח לשים אדם על הירח. הסגנון של אנדרסון כל כך דומיננטי, שהוא מופיע לא רק בסרטיו המצולמים, אלא גם בסרטי האנימציה שביים. ראינו דוגמה לכך ב"מר שועל המהולל" וכעת, אנדרסון חוזר לעולם ההנפשה עם "אי הכלבים".

ביפן של עוד מספר שנים, פורצת מגפה בקרב כלבי המדינה. מתוך חשש שהמחלה תעבור גם לבני אדם, חותם ראש עיריית מגסקי סיטי על צו המורה על גירושם של כל הכלבים לאי מבודד, אשר משמש גם לאיסוף פסולת. כל כלב בעיר, ללא יוצא מן הכלל, מועבר לאי בכלוב סגור, שם יהיה עליו לשרוד ללא מגע יד אדם ועם מעט מאוד מזון זמין. הגירוש אינו נובע רק מדאגה לשלום הציבור, אלא גם מיריבות היסטורית בין משפחתו של ראש העיר, משפחת קוביאשי, והכלבים הקדמונים שחיו ביפן בטרם בויתו. מחאותיהם של חובבי הכלבים אינן עוזרות וקוביאשי, הנמצא במהלכה של מערכת בחירות, מוסיף בתעמולה אנטי-כלבית שסוחפת את ההמונים בעקבותיו ונגד ההולכים על ארבע.

רק אדם אחד מגיע מיוזמתו לאי הכלבים. אטארי, אחיינו בן ה-12 של ראש העיר קוביאשי, מתרסק עם מטוסו הפרטי באי בחיפוש אחר ספוטס, הכלב שהובא בכדי לשמור עליו, וגורש לאי בכדי להראות שאין אפליה. אטארי נמצא בידי להקת כלבים, רקס, קינג, בוס, דיוק וצ'יף, המחליטים לעזור לו למצוא את ספוטס ולחזור לביתו. היחיד שמתנגד לרעיון הוא צ'יף, שבניגוד לאחרים, גדל ברחוב ואין לו רגשות מיוחדים כלפי בני האדם. הוא חושב שאטארי, כמו שאר האנושות, אינו שוה את הסיכון שבמסע לאורך האי, אבל נאלץ לשתף פעולה כאשר שאר הלהקה מצביעה בעד.

אי הכלבים נוצר באנימציית סטופ-מושן, הידועה גם בתור הדרך הקשה והמפרכת ביותר שברא השטן ליצירת אנימציה. עדיין, וס אנדרסון התעקש להקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, כך שכאשר מופיע על המסך הר של זבל, אפשר ממש לראות את הגרוטאות השונות המרכיבות אותו. כל שערה בגופם של הכלבים נלקחה בחשבון בתכנון התנועה ובמקום לקצר את הדרך עם אפקטים נוספים, גם ענני עשן ואבק עשויים מחומרים כמו צמר גפן ונייר. נראה שאם אנדרסון כבר יוצר עולם דיסטופי המאוכלס בכלבים משוטטים, הוא הולך עם זה עד הסוף.

התוצאה היא גם סרטו הגרפי ביותר של אנדרסון. הוא ידוע בכך שסרטיו נקיים יחסית מדם וממראות קשים. באי הכלבים, האלימות גורמת לפציעות של ממש, כלבים חולים מקיאים כמו שכלבים חולים אמורים להקיא ופעולות כירורגיות מוצגות באופן מפורט. זה אולי הופך רגעים בצפיה לפחות קלים, אבל תורם לאווירה המדוכדכת בה הדמויות מנסות לשרוד. יש לאי הכלבים יופי מכוער שכזה, הוא מרשים מרוב שהוא לא נעים לעין. בשילוב עם מוזיקה יפנית מסורתית בעיבודו של אלכסנדר דספלה, האווירה בסרט מבטאת בצורה מאוד חזקה את התחושה של עולם בו הרעים עומדים להכריז על נצחון.

האווירה העכורה אינה בחירה סגנונית בלבד. הכלבים הם בברור מטפורה לקבוצות של בני אדם שפוליטיקאים נוהגים להאשים בתחלואות החברה וכולאים אותם במחנות מבודדים. עיצובים מסוימים מזכירים מחנות ריכוז מתקופת השואה, אולם המסר נוגע בעיקר למהגרים בימינו, שהיחס אליהם מהווה נקודת מחלוקת קשה באירופה, במזרח התיכון ובמיוחד בארצות הברית, ארץ מוצאו של וס אנדרסון. זה לא שהוא מנסה להסתיר את זה בשום צורה. האופן בו קוביאשי יוצר מצג שוא של דמוקרטיה בעודו עושה דה-לגיטימציה ליריביו הפוליטיים, מוכר מהרבה מקומות בעבר וגם כיום. אם הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, קוביאשי הוא הנבל הגדול ביותר בקולנוע כרגע.

רק שהוא לא בדיוק נבל. כלומר, הוא כן, הדברים שקוביאשי עושה הם בלתי נסלחים ומהווים אזהרה מפני מנהיגים שרומסים את עקרונות הדמוקרטיה בעולם האמיתי. אלא שאנדרסון בחר לפעול הפוך מהגישה שמייצג ראש העיר, ולהציגו כטיפוס בעל עומק. הוא לא אדם טוב, אבל יש לקוביאשי נקודות תורפה רגשיות שהופכות אותו לטיפוס מורכב יותר משלושת הנבלים הקריקטוריסטיים ב"מר שועל המהולל". דבר זה מאפיין את מרבית סרטיו של אנדרסון. אין אצלו לרוב רשעים מוחלטים, אלא מתחרים שמישהו נכנס להם באמצע המסלול. כמו "מלון גרנד בודפשט", גם אי הכלבים רואה בעליית הפשיזם סכנה שהורסת את כל מה שטוב ותמים בעולם, אבל היא מיוצגת בידי טיפוסים בעלי חולשות אנושיות ולא בידי דמויות וסיסמאות שטחיות.

דווקא את הגיבורים שלו, אנדרסון נוטה לשטח. במקרה הנוכחי, טרייסי ווקר, תלמידה אמריקאית שלומדת ביפן במסגרת חילופי סטודנטים, היא לוחמת צדק חסרת פשרות שמלווה את המתרחש מחוץ לאי בנסיון להפיל את ראש העיר. היא פועלת ללא הפרעה ומגיעה שוב ושוב למסקנות נכונות מבלי שנדרש ממנה זמן רב למחשבה. הדמות הזו בעצם מיותרת מכיוון שדבר ממה שהיא עושה אינו משפיע על הכלבים שמלווים את אטארי, וחופש הפעולה שלה מטשטש את הרעיון לפיו מגסקי סיטי היא דיקטטורה טוטליטרית. נראה שהתפקיד שלה הוא לספק דמות אנושית דוברת אנגלית, מאחר וכל הדמויות היפניות מדברות בלשונן, לפעמים עם תרגום סימולטני ולפעמים בלי. טרייסי אולי מעבירה את הרעיון שהעיתונות החוקרת היא זו שצריכה לחשוב מחוץ לקופסה ולפעול נגד הרודנים, אבל באמת שאין שום סיבה מיוחדת לכך שהדמות תהיה אמריקאית ולא יפנית.

זה מעלה עוד שאלה מהותית לגבי הסרט: למה הוא מתרחש ביפן? היוצר של הסרט אמריקאי, הכלבים מדברים ביניהם באנגלית, הסרט צולם באולפן בלונדון והופק בשיתוף פעולה עם חברה גרמנית. פרט לכמה מדובבים, אף יפני לא היה מעורב ישירות בהפקה, אולם וס אנדרסון החליט למקם את העלילה דווקא בארץ השמש העולה. אני יכול לחשוב על שלוש סיבות אפשריות. קודם כל, כי זה מגניב. התרבות היפנית מכילה עיצובים, מחוות פיזיות, צלילים וטכנולוגיה שנראים אקזוטיים לצופה המערבי ואפשר שאנדרסון פשוט התלהב מזה. סיבה שניה, היא שקיימים ביפן מקומות יחודיים לבעלי חיים מסוימים, כמו כפר השועלים, פארק האיילים ואי הארנבים. כל אלה מקומות אמיתיים שניתן לבקר ביפן וקיימים מסיבות היסטוריות שונות. מהבחינה הזו, יפן היא מיקום הגיוני לאי שיהיה מאוכלס לחלוטין בכלבים.

הסיבה השלישית שאני יכול לחשוב עליה, היא שאנדרסון בכוונה לא רצה למקם את הסיפור במדינה בה קיים היום ויכוח ציבורי לגבי היחס למהגרים לא חוקיים. מן הסתם, גם יפן מתמודדת עם כאלה, אבל המצב שם אינו מעורר כותרות כמו באיטליה, גרמניה, צרפת, בריטניה, ערב הסעודית, טורקיה, שבדיה או ארצות הברית. אם הכלבים אמורים לייצג אוכלוסיית פליטים כלשהי, מיקום העלילה במדינה שאינה מפורסמת בבעיית הפליטים שלה ימנע הסחת דעת מהסיפור עצמו. זו רק השערה, אבל אני בהחלט יכול להאמין שאנדרסון בחר את יפן בכדי להעניק לעלילה מימד יותר גלובלי, במקום להתמקד במשבר הומניטרי מסוים.

וכן, זה קצת צבוע בהתחשב בכמות מחנות הריכוז שהיפנים הקימו בזמן מלחמת העולם השניה, או בכך שממשלת ארצות למעשה בנתה מחנות ריכוז לאזרחים ממוצא יפני.

כצפוי מסרט אנימציה של וס אנדרסון, צוות המדובבים רחב ועמוס בכל טוב. בריאן קרנסטון מוצלח בתפקיד הראשי בתור צ'יף, שנמצא בקונפליקט מתמשך בין עמדותיו כלפי המסע לבין האינסטינקטים שלו ככלב. אדוארד נורטון, בוב באלאבן, ביל מאריי וג'ף גולדבלום עוזרים להבחין בקלות בין ארבעת הכלבים האחרים בלהקה. אני לא מבין יפנית, אבל קוניצ'י נומורה בהחלט משכנע כפוליטיקאי מושחת ורודף כח ששולט בקהל על ידי עידוד דעות קדומות. בין שאר המדובבים ניתן למצוא את גרטה גרוויג, סקרלט ג'והנסון, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל, פ. מאריי אברהם, טילדה סווינטון, קן וואטאנאבה, לייב שרייבר, רומן קופולה, קארה הייוורד, יוקו אונו בתפקיד מישהי אחרת שנקראת יוקו אונו ולמרבה הביזאר, אנג'ליקה יוסטון בתפקיד פודל אלם. יש בסרט הזה כל כך הרבה מדובבים מפורסמים, שהתחילו לתת להם קרדיט על כך שלא תרמו את קולם.

הבדיחה הקטנה הזו היא תזכורת לכך שלמרות עיסוקו המתמשך בנושאים כמו דכאון, רצון לברוח, אבדן שליטה, אהבה נכזבת ובשנים האחרונות גם פשיזם, וס אנדרסון הוא יוצר אופטימי בבסיסו. הוא מאמין שיצר האדם טוב ורק גורמים שוליים שמנצלים רגע של חוסר ערנות יכולים לשנות הכל לרעה. יש בסרטים שלו משהו שהייתי מגדיר כאופטימיזם פסימי. הוא תמיד שואף לטוב ומעלה את הדמויות החיוביות לרמה של קדושה, אבל מכיר בכך שאם לא יפעלו בזמן, הכל יכול להתחרבש. אי הכלבים פועל מתוך נקודת הנחה שאף פעם לא מאוחר מדי, גם כשנדמה שהכל אבוד. הוא עושה טיזינג למוות של דמויות יותר מפעם אחת, מה שקצת מרגיז. מצד שני, קשה להאשים את אנדרסון על כך שהוא רוצה להשאיר תחושה של אגדה קסומה.

לא כל הדמויות נחוצות לעלילה וישנם כמה כיוונים מיותרים בסיפור, אולם אי הכלבים הוא בסופו של דבר סרט מרשים למראה ומרגש לצפיה. הוא נעשה בברור מתוך אהבה לכלבים ולא רק מתוך רצון להעביר מסר פוליטי. בכל פעם שנדמה שסטופ-מושן היא טכניקה מיושנת שלא תעבוד על המסך הגדול, מגיע סרט כמו זה (או כמו "קורליין", או "קובו אגדה של סמוראי") ומזכיר שאם מישהו מספיק מסור לפרויקט בכדי להשקיע בו שנים של עבודה מפרכת, יש סיכוי טוב שהתוצאה תהיה מרהיבה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s