ביקורת: באהבה, סיימון

810CfXtnDZL._SY606__resize.jpg

 

ב-1985, קבע ג'ון יוז בסרטו "מועדון ארוחת הבוקר" את התבנית שתהיה מקובלת לסרטי תיכון לשני העשורים הבאים. הסרט מציג חמישה טיפוסים של בני נוער שנמצאים כביכול בכל בית ספר באמריקה, והטיפוסים האלה אומצו בחום בידי תסריטאים כנוסחה מנצחת לסיפורים העוסקים בבני נוער. יש את החנון, האתלט, הבסקט קייס, הנסיכה והעבריין. חמש דמויות שפותחו לאחר מכן לקליקות שלמות שהדמות הראשית בסרט חייבת להשתייך לאחת מהן, להתאהב בדמות מקליקה שניה ולהסתבך בקו עלילה קומי עם דמות מקליקה שלישית. החנון מאוהב בחברה של האתלט ונעזר בעבריין בכדי להשיג אותה. הבסקט קייס מאוהבת בסתר בחבר של הנסיכה, למרות שהידיד החנון שלה מאוהב בה מאז הגן. תמיד איזו קומבינציה בהתאם להנחיות שהותיר ג'ון יוז בצוואתו.

אלא שיוז בכלל לא התכוון לכך. הרעיון ב"מועדון ארוחת הבוקר" הוא לא שניתן לחלק את כל בני הנוער לאחת ממספר מצומצם של קליקות וזה מה שיגדיר את כל הדמות שלהם. כל המסר בסרט הוא שהחלוקה הזו היא מלאכותית ונעשית בעיני המורים, בעוד התלמידים עצמם מורכבים יותר וחולקים תכונות משותפות, חרף הרקעים השונים מהם הגיעו.

בעוד ישנם סרטי תיכון שעשו עבודה טובה עם רעיון הקליקות, כמו "קלולס", "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" וסדרת הטלוויזיה "ורוניקה מארס", הרעיון מצה את עצמו בשלב מסוים. אני חושב שטינה פיי היא זו ששמה סוף לחלוקה הקלישאתית. בתסריט שכתבה ל"ילדות רעות", היא לעגה לעצם הצורך בקליקות וכמה מוזר הן נראות לנערה שגדלה מחוץ למערכת החינוך האמריקאית. הסרט אינו מבטל את הרעיון, אבל מקצין אותו לרמה בה חברות הקליקה הנחשקת ביותר לובשות ורוד פעם בשבוע כי ככה החליטה נקבת האלפא, בלי שום סיבה אחרת. אחרי "ילדות רעות", סרטי התיכון החלו להתרחק מהרעיון ולהתבסס יותר על דמויות אינדיבידואליות שאינן נופלות לארכיטיפ מוכן מראש, אלא מוגדרות בידי התחביבים, השאיפות, המשפחה, החברים והאופן בו הן תופסות את עצמן מול שאר העולם. סרטים כמו "באה בקלות", "מתויגת" ו"אני וארל וזאת שעומדת למות" הם הוכחה לכך שבית הספר הבדיוני יכול להתקיים גם ללא אתלטים שמציקים לחנונים, או עבריין שמעסיק את סגן המנהל בזמן שהדמות הראשית עושה משהו לא אופייני. אפשר שכל דמות תהיה אדם עצמאי שמוגדר בזכות מי שהוא ולא בגלל פרשנות שגויה של סרטים משנות השמונים. זה המקום בו "באהבה, סיימון" מצטרף לרשימה.

סיימון ספייר הוא, לפי הגדרתו האישית, נער ממוצע. יש לו שני הורים אוהבים וליברלים, אחות קטנה שאוהבת לבשל, ושלושה חברים שנוסעים איתו כל בוקר לבית הספר ואוספים בדרך אייס קפה. הוא לא תלמיד טוב או רע במיוחד, הוא לא הכוכב הראשי של הצגת בית הספר, הוא לא מסתבך בצרות ועבור רוב התלמידים האחרים הוא עוד פרצוף במסדרון. סיימון ספייר הוא גם הומוסקסואל, אבל אף אחד לא יודע מזה. הוא מפחד לצאת מהארון, למרות הסביבה התומכת והעובדה שתלמיד אחר כבר יצא מהארון והדבר עבר די בשקט. היחיד שסיימון מוכן להיפתח בפניו הוא "בלו", נער שכותב בשם בדוי על היותו הומוסקסואל בארון וסיימון חש קשר מיידי אליו. הוא אפילו מתחיל להתאהב בו, למרות שבלו אינו מעוניין לחשוף את זהותו.

המצב מסתבך כאשר תלמיד אחר מגלה על ההתכתבות בין סיימון ובלו וסוחט את סיימון על מנת שיסדר לו דייט עם ידידתו אבי. הפתרון הפשוט יהיה לצאת מהארון ולנטרל את הסוחט מנשקו, אבל סיימון חושש מדי ומתחיל לשקר גם לחבריו הקרובים על מנת שלא ידעו מה מניע אותו לצרף חבר חדש לחבורה, או לחסום את נסיונותיו של חבר קרוב יותר להתחיל עם אבי, למרות הניצוצות הברורים ביניהם.

סיימון הוא דמות שמעלה הרבה שאלות. הפחד שלו לצאת מהארון, אפילו בסביבה שאמורה להיות לגמרי בסדר עם זה, מעיד עד כמה לא מדובר בהליך פשוט. הוא לא חושש רק מהתגובות, אלא גם מהאפשרות להפוך לסמל, מה שממש לא מתאים לטיפוס חובב שגרה שכמותו. חוסר היכולת לספר את האמת למשפחתו או לחבריו הקרובים ביותר, גורם לו לעשות דברים איומים, אבל הוא מחליט שזה שווה את חשבון הנפש שיצטרך לעשות עם עצמו אחר כך. מתבגרים אינם ידועים כמי שנוטים בהכרח לבחור בדרכי הפעולה הפשוטות וההגיוניות ביותר, אבל יש רגעים בהם סיימון נעשה כמעט בלתי נסבל מרוב הנכונות לסרסר בחברים שלו, גם אם זה תחת איומי סחיטה.

מצד אחד, הדבר מבהיר עד כמה החוויה מטלטלת עבורו, אבל זה גם מתנגש עם הרעיון שסיימון הוא, כאמור, נער ממוצע להחריד. הוא לא מתוסכל בגלל חוסר הערכה מהסביבה, המשפחה שלו מתפקדת היטב, סגן המנהל יותר מעצבן ממאיים ושני הבריונים היחידים בבית הספר גם ככה אינם פופולריים ואף אחד לא שם על נסיון ההקנטה שלהם. הבחירה של סיימון אמנם מובנת, אבל בהעדר מאפייני אישיות יחודיים יותר, הוא הופך מסתם נער ממוצע, לסתם נער ממוצע שמוכן לשחק ברגשות של החברים שלו ולהקריב את האושר שלהם תמורת השקט הנפשי שלו. זו לא תכונה מעוררת אהדה והיא יוצרת אפילו רצון שבלו ימשיך לחמוק ממנו, כי מי רוצה להיות עם בחור שזה סדר העדיפויות שלו?

עדיין, אני לא באמת בעמדה לשפוט את נקודת המבט של סיימון. גם אני מאוד לא רציתי להתבלט בבית הספר, אבל גם לא היה לי סוד שחשיפתו תהפוך אותי לשיחת היום. שלא לדבר על כך שמעולם לא היה לי ספק לגבי הנטיות המיניות שלי ולא הייתי צריך לעבור טקס וידוי מול המשפחה אודותיהן. הסרט למעשה מתיחס לנקודה האחרונה כאחד הנימוקים נגד יציאה מהארון בתזמון הנוכחי. זה לא נעים להיות בעמדה בה עליך להסביר לאנשים היקרים לך שאתה לא מה שהם מצפים שתהיה.

הביקורת שלי יותר נוגעת לפרטים הקטנים בסרט. לדברים כמו הדמות המיותרת לחלוטין של סגן המנהל. טוני הייל הוא שחקן מצחיק שיכול לגלם דמויות מגוונות, אבל הליהוק שלו כמר וורת' המעצבן, שם אותו בעמדת מלכוד. אין לדמות הזו שום תרומה לעלילה והנסיון שלו לדבר בשפה של הצעירים, תוך שהוא מנהיג מדיניות נוקשה נגד שימוש במכשירים סלולריים במסדרונות וחושף יותר מדי מידע אישי מול תלמידים, סתם מעיק. יש סצנה אחת בה הוא מציג עוד דרך בה הסביבה לא מבינה שהיא מקשה על יציאה מהארון, אבל כל דמות אחרת של מבוגר אחראי הייתה יכולה לומר את השורה הזו. אין שום צורך בהומור המבוכה שמר וורת' כופה על הסרט.

מפריע לי גם שהסרט נופל לקלישאות החדשות של סרטי נעורים. סיימון וחבריו אוהבים לראות סרטים ישנים מטופשים, הוא שומע תקליטים בעזרת פטפון שהשתמר במצב מצוין, ההורים שלו מביכים כי הם יותר מדי ליברלים ולאף הורה בשכונה לא מפריע שהילדים מציגים במסגרת בית הספר את "קברט", מחזה בו חלקם צריכים לגלם דמויות משוחררות מינית, או חיילים נאצים במדים. אני מתקשה להאמין שאף הורה באטלנטה של 2018 לא פתח דיון חרום בוואטסאפ על בחירת המחזה. עד כמה שאני משבח את הסרט על כך שלא נפל לחלוקה המיושנת לקליקות, הוא חוזר על אותם מאפיינים שיש לכל כך הרבה דמויות מתבגרות בקולנוע, לפחות מאז "ג'ונו". סיימון הוא לא מתבגר ממוצע מהעולם האמיתי, הוא מתבגר קולנועי ממוצע.

יחד עם זאת, "באהבה, סיימון" הוא סרט טוב. עד כמה שהדמות הראשית בעייתית וישנם רגעים מביכים שלא עובדים, רוב הזמן מדובר בתסריט שנון, עם דמויות עגולות ומעניינות שחיות בתוך בועה ועדיין מצליחות להיות אנושיות. זה לא סרט על החיים האמיתיים, לא תמצאו בתיכון הזה תלמידים בעלי משקל עודף, או נערות בעלות מראה ממוצע ומטה. גם פה הרפרנסים לתרבות הפופ הם יותר זריקה של שמות שמצליחים בשנים האחרונות ולא אמירה שתחזיק מעמד לאורך זמן. גם סיימון חושב שהוא ממוצע, למרות שאת הטעם המוזיקלי שלו לא היה לאף תלמיד ממוצע גם כשהתקליטים שהוא מאזין להם היו חדשים. זה סרט על מצב קיומי שרוב הצופים לא מכירים מנסיון אישי ועל כן, טוב שקצת מחזיקים לנו את היד כדי להבהיר מה הקושי בסתם לצאת מהארון. השחקנים, להוציא את טוני הייל המסכן, עושים עבודה טובה בסך הכל וצוותי האיפור וההלבשה הצליחו לגרום לבני עשרים פלוס להיראות כמו תיכוניסטים אמיתיים. זה סיפור שחשוב לשמוע. גם אם לא מסכימים עם הבחירות שנעשות במהלכו, הוא עדיין מייצג קול שכמעט ואינו זוכה להיות יותר מדמות משנית בסרטים אחרים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s