ביקורת: דדפול 2

MPW-121904_resize.jpg

 

ז'אנר גיבורי-העל הוא בעייתי כשזה מגיע ליצירת סרטי המשך. רוב הסדרות מסוג זה בנויות כך שהסרט הראשון מציג את הרקע להיווצרות הגיבור, החיפוש שלו אחר זהות שתלווה אותו בהמשך הדרך ומפגש מול נבל איקוני. זה לא חייב להיות מישהו ברמה של הג'וקר או לקס לות'ר, אבל אולפנים מעדיפים לשים כסף על הימור בטוח יחסית, אז רוב הסיכויים שכן, את הנבל הכי מעניין נפגוש על ההתחלה. כתוצאה מכך, הסרט השני בסדרה צריך לא רק להבין מה הפך את קודמו להצלחה, אלא גם לפתח את העלילה בלי הרבה מנקודות המפתח שכבר נוצלו.

זה כמעט אף פעם לא עובד. סופרמן, ספיידרמן המופלא, איירון מן, הלבוי, שומרי הגלקסיה, בלייד, קיק-אס… אף אחד מאלה לא הצליח לחמוק ממשבר הסרט השני. בין אם האולפן התערב יותר מדי, או שהבמאי בזבז את כל היצירתיות על הסרט הראשון, קיימת בעיה קשה לספק את הסחורה פעמיים ברצף. ישנם יוצאי דופן. "האביר האפל" נחשב לאחד מסרטי גיבורי-העל הטובים בכל הזמנים, אקס-מן הצליחו בשני גלגולים שונים להתדרדר רק החל מהסרט השלישי, ו"ארבעת המופלאים" הראשון היה כל כך גרוע, שהסרט השני לא באמת הרס שום פרנצ'ייז.

עכשיו מגיע תורו של דדפול להראות שהוא עדיין בכושר. מבחינתי, זה לא סתם עוד סרט של מארוול, "דדפול" הראשון היה הבחירה שלי לסרט השנה 2016. הוא לא רק הציג את הז'אנר מנקודת מבט אחרת, אלא ממש פרק אותו לגורמים מבלי לצאת פלצני או מרוכז מדי בעצמו. זו קומדיה פרועה שלמעשה בנויה סביב דמות עמוקה ומעוררת הזדהות. סיפור האהבה בבסיסה הוא מורכב ואמין, בעוד האנטי-גיבור במסכה מכיר בפה מלא בכך שאינו אדם טוב ושמניעיו אנוכיים לחלוטין. הוא כל כך מצחיק ומודע לעצמו, שקשה שלא לרצות עוד ועוד ממנו. "דדפול 2" צריך להתמודד עם כל הציפיות האלה ולהצליח שלא לעבור את הגבול שבין חזרה חכמה על בדיחה לבין מיאוס.

בזמן שעבר בין הסרטים, וייד וילסון, המכונה דדפול, מצא לעצמו פרנסה כמחסל של אנשים רעים. לא שמי ששוכר את שירותיו הוא צדיק גדול, אבל וייד מצדיק את מעשיו בכך שהוא פוגע רק באנשים שממש מגיע להם. זה דבר שאפיין את רשימת החיסול של דדפול בסרט הראשון וממשיך גם בשני. הוא אמנם רוצח, אבל פוגע רק באנשים רעים, מה שהופך אותו לגיבור של הסיפור מתוך ברירת מחדל. האקס-מן ממשיכים לחזר אחריו ולנסות לצרף אותו לשורותיהם, אבל דדפול יותר מדי רחוק מתפיסת העולם הצדקנית שלהם מכדי לענות בחיוב.

הכל משתנה כאשר ונסה, אהובתו של וייד, נהרגת בידי אחד מאותם אנשים מאוד רעים שהוא אמור לחסל. וייד שוקע בדכאון ומחליט שאין לו משהו טוב יותר לעשות מאשר למות. בעיה קשה בהתחשב בכך שהוא בן אלמוות ויכול לשרוד כל דבר. במהלך אחד הנסיונות, הוא מקבל מאהובתו המתה מסר לפיו הלב שלו צריך להיות במקום הנכון לפני שיוכלו להתאחד. וייד מבין שאין ברירה ומסכים להצטרף לאקס-מן (כמתלמד!). הדבר מסבך אותו עם ילד מוטנט בשם ראסל, שמאיים להרוס את בית היתומים בו גדל ועם חייל-על מהעתיד בשם קייבל, שמנסה למצוא את ראסל ולמחוק אותו מעל דפי ההיסטוריה.

זה נשמע כמו רעיון בכלל לא רע להמשך עלילותיו המטורפות של דדפול הלץ, אבל אם עברתם על כל הפסקה האחרונה, כנראה שהמשפט הראשון גרם לכם לחזור ולקרוא אותו כדי לוודא שאין טעות. ונסה מתה? על ההתחלה? אחרי שכל הסרט הראשון הוקדש לנסיונות של וייד לחזור אליה ולהציל את אהבתם? זו בחירה תסריטאית כל כך מעוררת מחלוקת, שגם יוצרי הסרט דאגו להתייחס לכך בכתוביות הפתיחה. נהוג שהסרט השני בסדרה אפל יותר ובוגר יותר, אבל דדפול 2 מתחיל בביטול הדבר העיקרי שהניע את הדמות עד לאותו רגע. זה כאילו בתחילת "ליגת הצדק" היינו מגלים שכל המאמץ של וונדר וומן בסרט הסולו שלה לא השפיע בכלל על מהלך ההיסטוריה, באטמן וסופרמן עדיין לא משתפים פעולה והדמות של פלאש היא העתקה של "ספיידרמן: השיבה הביתה" ולא מתייחסת בכלל לסדרת הטלוויזיה המשודרת במקביל ומופקת בידי אותה חברה. אוקי, דוגמה רעה.

הנקודה היא שדדפול 2 לא באמת מתפקד כהמשך לדדפול הראשון. רוב דמויות המשנה חוזרות, כולל דופינדר שזוכה לזמן מסך מוגדל (זו ממש לא תלונה, קאראן סוני מקסים בתפקיד). דדפול עצמו מתיחס לדברים שקרו בסרט הראשון והעובדה שהוא חולק יקום עם אקס-מן מקודמת הפעם לכדי קו עלילה ראשי. קייבל הוא שיפור משמעותי לעומת אייג'קס בכל הנוגע ליריב מרכזי ודומינו היא דמות חדשה ממש מגניבה שמצליחה להתגבר על כך שכח-העל שלה לא נשמע מאוד סינמטי. עדיין, זו פשוט לא אותה תחושה. הסרט הראשון התמודד עם תקציב מוגבל ועם תחרות מול מותגים מוכרים יותר בעזרת הומור ועל ידי הדגשת הצד האנושי של דדפול. זה הושג באמצעות סיפור אהבה שהפך הכל ליותר אישי והצדיק את מיעוט הדמויות המפורסמות. דדפול 2 משתמש במשפחה כנושא המרכזי שלו וכפי שמשפחה מכילה יותר אנשים מזוג, גם הפוקוס בסרט מתרחב לכדי אוסף גדול יותר של טיפוסים.

בעוד זה עובד מבחינה קומית, הצעד הזה גם מעקר את הסרט מהחוזק העיקרי שלו, ההזדהות עם דדפול. הוא בלתי ניתן להריגה, אז הקונפליקט בין הפחד שלו להתמודד מול ונסה כאשר פניו מעוותות לבין הפחד לאבד אותה לנצח, אפשר לסרט הראשון להציג אותו בעמדה של אנדרדוג שנלחם כנגד הסיכויים. לקחו דמות שיכולה לשרוד כל קרב והציבו אותה במאבק שהנצחון בו בכלל אינו מובטח. בדדפול 2, הוא אמנם שבור בעקבות מותה של ונסה, אבל רוב העלילה מתמקדת במשימה מאוד ספציפית ובשיתוף פעולה עם אחרים לשם השלמתה. אחרי שהעביר סרט שלם בלהדגיש עד כמה הוא ויג'ילנטי שלא משחק יפה עם אחרים, דדפול עכשיו מעביר את סרט ההמשך בגיוס עזרה. עד כמה שהדבר מוביל לסצנות קומיות מופלאות ולשורה של הטרלות לצופים, זה פשוט לא אותו דבר.

מה שכן, האכזבה של מעריצי הסרט עשויה להיות אנחת הרווחה של חובבי הקומיקס. לא קראתי הרבה חוברות של דדפול, אבל דברתי עם מעריצים ותיקים של הדמות. חלקם היו מאוכזבים מהסרט הראשון מכיוון שלא הציע להם שום חידוש. סיפור מקור של דמות שהם מכירים כבר שנים, עם דגימה מהשטיקים הקבועים שלה, במקום ללכת כמה שיותר רחוק עם המודעות העצמית והאלימות של הסדרה. דווקא עבורם, דדפול 2 יכול להיות חוויה מתקנת, משום שהוא הרבה יותר מרוכז בדברים שאף גיבור-על אחר לא מציע: אמירות ציניות על תעשיית הקומיקס, שבירת יותר קירות משהבמאי מספיק לבנות, אלימות גרפית, פלואידיות מינית והטרלה אחרי הטרלה של הקהל. עבור מי שאוהב יותר את הגרסה הקולנועית של דדפול, הדברים האלה יכולים להיות מעייפים, במיוחד כשהם נעשים צפויים מרוב תדירות. עבור חובבי הקומיקס, יתכן ודווקא זה העיבוד שהם היו רוצים לראות. הסרט עדיין לא הולך עד הסוף, יש אפילו סצנה שנחתכה מכתוביות הסיום כי הייתה מטרידה מדי, אבל הוא בהחלט מגיע רחוק יותר מאשר לפני שנתיים.

מאחר ואני נמנה על אלה שהתאהבו בדמות בזכות הסרט ולא בזכות הקומיקס, דדפול 2 הוא ירידה ברמה מבחינתי. העומק הרגשי והצניעות של הסרט הראשון, הוחלפו בהתפתחות תבניתית של הדמות הראשית ובסצנות אקשן שאמנם מבוימות היטב, אבל תורמות מעט מאוד לעלילה עצמה. הבמאי דיוויד לייץ' כבר הוכיח את כישוריו כבמאי אקשן ב"ג'ון ויק" וב"פצצה אטומית" ודדפול 2 הוא הוכחה נוספת לכך שמדובר באחד השמות שראוי לעקוב אחריהם בהוליווד, לפחות בכל הנוגע לסרטים המכילים כמויות גדולות של כלי נשק ופיצוצים. מצד שני, הוא גם הראה בסרטים אלה עד כמה קשה לו לביים דמויות מורכבות. אני ממליץ על דדפול 2 למי שרוצה קומדיית אקשן פרועה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ומהווה ניגוד לכבדות המדכדכת של "הנוקמים: מלחמת האינסוף". יחד עם זאת, אם אתם כמוני ומאוד אהבתם את הסרט הראשון, ההמשך שלו מבדר, אבל חסר את הדברים שעשו בעבר את דדפול למשהו מעבר לאוסף של בדיחות זין וירידות על וולברין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s