ביקורת: סטלין מת

La_Mort_de_Staline_resize.jpg

 

"הבונה הגדול של הסוציאליזם, המצביא במערכה האנטי-פאשיסטית, הוגה-הדעות של הסוציאליזם בנצחונו ובהגשמתו, נושא דגל המאבק על השלום – י.וו. סטאלין נפטר, בגיל 73, ביום ה', 5 במארס, שעה 9:50 בלילה, אחרי היאבקות נואשת על חייו, מאז יום ב' 2 במארס. משקיבל שטף דם במוח ושותק חלקית, כשמצבו הולך ומחמיר משעה לשעה".

תאור זה לא הופיע בפרסום ממשלתי מאחורי מסך הברזל, אלא בישראל, בעיתון על המשמר, תחת הכותרת "העולם המתקדם אבל על מותו של י.וו. סטאלין". עד כמה שכיום הוא נתפס באופן גורף כדיקטטור אכזר שמרוב פרנויה רצח מיליונים מבני עמו, בחייו היה סטלין דמות הרבה יותר מפלגת, אפילו בקרב קומוניסטים. חלק חשבו שמדובר בשמש העמים, הדבר הקרוב ביותר למשיח עד שיגיע הדבר האמיתי (שלא יגיע, כי דת היא האופיום של ההמונים), גואל העולם החופשי מאימת הכיבוש הנאצי וחומת המגן נגד הקפיטליזם החזירי. מנגד, היו שיותר ראו בסטלין ממשיך דרכם של היטלר ומוסוליני, מאשר מישהו שעשה את העולם למקום טוב יותר עבור העמים עליהם שלט.

"סטלין מת" מתחיל כאשר האיש עדיין חי. הוא לא נראה מאיים במבט ראשון, יותר כמו סבא חביב שאוהב לארח את ראשי המפלגה לערב סרט ולכוס או חמש עשרה של וודקה. כולם מכבדים אותו, מדברים בשבחו ומגנים על מעשיו ועל דבריו מבלי להטיל ספק בנכונותם. כמובן שהמילים היפות נובעות מכך שכולם גם מפחדים מסטלין פחד מוות, מילולית. אם מישהו מוצא עצמו ברשימה הלא נכונה, צפוי לו גורל שבמקרה הטוב, יסתיים בהוצאה מהירה להורג. אפילו מנהל תחנת הרדיו במוסקבה חושש לחייו כאשר הוא מאותגר לספק לחבר סטלין הקלטה של קונצרט שלא הוקלט.

דברים מתחילים להשתנות כאשר סטלין נכנס לתרדמת וראשי המפלגה נאלצים להתכנס בכדי להחליט מה עושים. אחרי שנים שלא הייתה שום משמעות למה שהם חושבים, העיקר שיסכימו עם המנהיג, הם צריכים להחליט בעצמם מי עושה מה. ביום שבו התרדמת מתחלפת במוות מוחלט, ההחלטות מתחילות להתקבל בקצב מטורף. גאורגי מלנקוב ממונה לראש המדינה על סמך היותו המשנה לסטלין, ראש ה-נ.ק.ו.ד. לברנטי בריה מתחיל בשינוי מדיניות מהיר ובניסוח רשימות חדשות של אויבי המדינה במקום אלה שסטלין הכתיב, ניקיטה חרושצ'וב מקבל בחוסר רצון את האחריות לארגן את הלוויה החשובה ביותר בתולדות ברית המועצות ומולוטוב עדיין לא באמת מבין למה אשתו, שנאסרה ועונתה בהוראת סטלין, לא באמת בגדה במולדת. בכל אופן, טוב שחזרה הביתה, היא כבר למדה לא למכור אותנו לאויבינו.

הסרט עוסק במאבקי השלטון בוואקום שסטלין הותיר אחריו, אולם הכל נעשה כאשר רוחו של הרודן עדיין מרחפת. האנשים החזקים ביותר ברוסיה מפחדים לומר משהו לא בסדר, למקרה שסטלין יחזור מהמתים ויורה על שליחתם לגולאג. בתו של סטלין היא אישה שקולה וחברותית להפליא, אבל בנו וסילי ירש ממנו את הפרנויה ומאיים בכל רגע לפגוע בממלכתיות הלוויה ולצאת בקריאה לנקום את מות אביו שבוודאי נעשה בהוראת חזירים ציונים שפועלים דרך ה-CIA וחדרו למוסדות השלטון. זה סוג הדברים שראשי המפלגה צריכים להתעסק איתם בזמן שמעלימים ראיות להתנהלות בעייתית כלשהי. כאילו לא מספיק קשה לנהל מעצמה גם בלי צאצאים מטורפים שמסתובבים בין הרגליים.

ככל שהזמן מתקדם, סטלין הולך ונעשה הדמות הפחות דומיננטית וראשי המפלגה מתחילים למשוך לאט לאט לכיוון החזון הראוי בעיני כל אחד מהם. מלנקוב עסוק בעיקר בלגרום לעצמו להיראות טוב בעיני העם ולא לפגוע בהוראותיו של סטלין, אלא אם משכנעים אותו שטובת המדינה היא לשקול מחדש את החלטת קודמו בתפקיד. חרושצ'וב ובריה מנסים לעצב את המדיניות החדשה, כאשר הראשון מוצג כאידאליסט חם מזג שנמצא לרוב צעד אחד מאחורי מתחריו, בעוד השני הוא תחמן קר רוח שאינו מתבייש לגנוב מאחרים רעיונות שנראים לו טוב. שניהם רוצים לנצל את מלנקוב הקל להשפעה, אבל צריכים לשמור על חזית מאוחדת מול האזרחים, כדי שאף אחד לא יחשוב שזה שסטלין מת, אומר שמפסיקים לעשות כדבריו.

את הסרט ביים ארמנדו איאנוצ'י, על פי הרומן הגרפי של פביאן נורי ותיירי רובין. כפי שהשמות מרמזים, אף אחד מהמעורבים בהפקה אינו מגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. אם כי השם של איאנוצ'י מטעה, ההורים שלו איטלקים, אבל הוא עצמו נולד וגדל בסקוטלנד. איאנוצ'י הוא אחד הסטיריקנים הגדולים של הטלוויזיה במאה ה-21, כאשר לזכותו קרדיט על כתיבת תכניות, ספיישלים וסרטים המגחיכים את הפוליטיקה הבריטית והאמריקאית מאז תחילת שנות התשעים. הוא במיוחד מפורסם בזכות הסדרות "The Thick of It" (והסרט "בסוד העניינים" שמבוסס עליה) ו"ויפ". סטלין מת הוא סרט הקולנוע השני בסך הכל שאיאנוצ'י מביים, אבל בהחלט ניתן לראות בו את חותמו. השפה המכובדת כלפי התקשורת, מתחלפת בקללות ובעלבונות הדדיים ברגע שהדלתות נסגרות והפוליטיקאים מדברים ביניהם. אף אחד לא מגיע כאן לרמת הגסויות של מלקולם טאקר, אבל העצבים בהחלט מכתיבים חלק גדול מהדיאלוגים בתסריט.

בהחלטה מעניינת, השחקנים המגלמים את צמרת השלטון והצבא הסובייטית, קבלו הוראה לא לנסות ולחקות מבטא רוסי. למרות שהדבר מתבקש, השחקנים האמריקאים, בהם סטיב בושמי וג'פרי טמבור, מדברים במבטא האמיתי שלהם, והבריטים שכוללים את סיימון ראסל ביל, מייקל פאלין, רופרט פרנד וג'ייסון אייזקס, נשמעים יותר כמו הפקה של ה-BBC אודות בית וינדזור מאשר על מסדרונות הקרמלין. הם כל כך לא מנסים להישמע רוסים, שמתייחסים לגאורגי מלנקוב בתור "ג'ורג'י", כאילו הזמין אותם לראות משחק רוגבי בליווי ספל תה עם חלב וצלוחית סקונס.

מה שמדהים הוא שזה עובד. השחקנים נראים משוחררים ומחוברים לדמויות, למרות שהם לחלוטין לא נשמעים כמו האנשים אותם הם מגלמים. סטיב בושמי לא הציג הופעה כל כך טובה מזה שנים וסיימון ראסל ביל מקבל שכבה נוספת של נכלוליות בזכות העובדה שהוא מדבר בשטף, ללא שכבה מסיחת דעת של מבטא מזויף. הסרט מתנהל בדומה למחזה, כאשר הגורם המניע בו הוא אינטראקציה בין שחקנים הנמצאים באותו חדר. הוא אמנם לא מצולם כאילו הוצג על במה, אבל איאנוצ'י דאג שתהיה חשיבות עליונה למרחק המדויק בין השחקנים ולטון בו הם מדברים. במדינה בה אי אפשר לדעת מי מאזין, נוספת תחושה של אמינות כאשר גם השחקנים מקפידים לשמור על קשר עין זה עם זה בזמן דיבור. העלילה עוסקת באנשים מאוד חזקים שהרגע הפכו לחזקים יותר, אולם המרחקים ביניהם והחופש של השחקנים להשתמש בקולם הרגיל, תורמים להבנה באיזו מידה כל אחד מהם עדיין חושש מנוכחותו הרוחנית של סטלין ועד כמה הוא סומך על האחרים.

גורם נוסף להצלחת הסרט, הוא ההומור. לארמנדו איאנוצ'י יש נסיון עשיר בכתיבה קומית והוא מגובה כאן בצוות הכותבים הקבוע שלו. בעוד הסיפור עוסק בנושאים מאוד אפלים, הוא עושה זאת על ידי הצגת האבסורד שבהם. וסילי מוצג לנו כאשר הוא מנסה לגרום לקבוצה של שחקני הוקי קרח חובבנים להחליף את הקבוצה המקורית שנספתה בהתרסקות מטוס, עליה הוא מתעקש שאיש לא ידבר. הסצנה הזו מגוחכת לחלוטין, אבל היא מבוססת על מקרה אמיתי ומדגישה עד כמה כולם, אפילו בנו של השליט, הלכו על חבל דק בברית המועצות של סטלין. הנסיון לספק הקלטה של הקונצרט שלא הוקלט, מקורו במקרה שאכן קרה והסרט מציג אותו כדוגמה לפחד ששרר על המדינה. גם ההתעסקות של מלנקוב במראהו החיצוני מתקשרת עם ההססנות שלו אותה מנסים חרושצ'וב ובריה לנצל לטובתם.

עם זאת, קשה להגדיר את סטלין מת כקומדיה במלוא מובן המילה. יש בו הרבה רגעים מצחיקים, אבל הם מבוססים במידה רבה על מציאות אפלה ונוראית. בנוסף, המערכה האחרונה של הסרט כמעט ואינה קומית בכלל. מאורע טרגי המוצג בזמן הלוויה (אם כי בצורה מנופחת מבחינת גודלו והשפעתו ההיסטורית), מבשר על מעבר חד מהתמקדות בחוסר היכולת של ראשי המפלגה ובמצב אליו הביא אותם ציות עיוור לסטלין, לשורה של החלטות אכזריות במיוחד. אין לסרט הזה גיבורים ונבלים, אלא אוסף של פוליטיקאים שכל אחד מהם מעוניין לקדם את ענייניו. הם יהפכו את עורם אם ידרשו לכך ויפעלו כנגד מי שלא יוכלו לנצל כאשר הוא לצדם. האכזריות הזו, עליה נבנתה מחדש ברית המועצות לאחר הסתלקות סטלין מהעולם, היא נושא ללעג אבל לא לצחוק. איאנוצ'י דואג לסיים בנימה של אזהרה לכל מי שחושב להיכנס למשחק המלוכלך שנקרא פוליטיקה. אף על פי שהעלילה מתרחשת לפני 65 שנה, יש בה הדים לסוג המאבקים שבריטניה חוותה בשנים האחרונות ושגם אנחנו בישראל מכירים מההיסטוריה שלנו. אמנם לא באותה אינטנסיביות כמו במוסקבה של אותם ימים (ובואו נודה, גם במוסקבה של ימינו), אבל כל מי שחולם להיכנס למאבקי שלטון, כדאי שילמד את הנושא וידע להתרחק ממלכודות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s