ביקורת: הנוקמים: מלחמת האינסוף

avengers-infinity-war-IMAX-poster-1325534_resize.jpg

 

לפני עשור, לקחה חברת מארוול את אחד ההימורים הגדולים בתולדות הקולנוע. במקום להוציא סרט אחד, לראות איך הוא מתפקד בקופות ואז לנסות להרחיב אותו לסדרה של המשכים, מארוול יצאה בהכרזה שהיא יוצרת יקום. היא הפיקה מספר סרטים המתרחשים באותה מציאות, כל אחד מתמקד בגיבור-על אחר, עד שיהיה בסיס סיפורי והכרה ציבורית מספיק רחבים בכדי להפגיש את כולם בסרט אחד, "הנוקמים". אחרי שהתהליך הזה, שארך ארבע שנים, הצליח, מארוול המשיכה להרחיב את היקום למותגים נוספים, סדרות טלוויזיה וכמובן, עוד סרטי הנוקמים, כאשר נעשים שילובים שונים ומשונים בין דמויות מסרט אחד, לדמויות מסיפור אחר.

מה שהכי מדהים, זה שמארוול נעזרו במשאב הנדיר ביותר שקיים בהוליווד: סבלנות. הם לא ישר קפצו עם הדמויות הכי מוכרות שלהם, או דלגו על שלבי ביניים וזרקו כמה גיבורי-על לעלילה משותפת בלי שהקהל נחשף אליהם כמו שצריך. מארוול לא תמיד עשו בחירות נבונות, אבל בכל הנוגע למעבר בתוך עשור מסרט ראשון בכיכוב איירון מן, לא שם מוכר באותו הזמן כמו ספיידרמן או אקס-מן, למצב בו טוני סטארק עומד בין עשרות דמויות שנאבקות על גורל העולם, ולמעשה נראה במקומו הטבעי, הפרויקט הוא הצלחה מסחררת. זה מה שבניה הדרגתית וסבלנית עושה, ומה שקפיצות מהירות מדי מפספסות.

המסע יסתיים בעוד שנה, בסרט הרביעי של הנוקמים, אבל לפני כן, מארוול מנסה לקשור כמה שיותר חוטים ביחד לאפוס המורכב ביותר שיצרה עד כה, "הנוקמים: מלחמת האינסוף".

 

כבר הרבה זמן שמדברים ביקום של מארוול על תאנוס. תאנוס מגיע, תאנוס מתקרב, תאנוס שולח את הצבא שלו… אבל מי זה תאנוס? עד לנקודה זו בציר הזמן, ידוע לנו שהוא השאיל ללוקי צבא בנסיון כושל של נסיך אסגארד להשתלט על כדור הארץ. הוא אביהן המאמץ של גאמורה ונבולה והמקור גם לאיבה וגם לאחדות בין האחיות, אותן רצה להפוך למכונות לחימה. הוא נסה להשתמש ברונאן המאשים בכדי להשיג את אבן הנצח, אבל לאחר שנתינת חסות לנבלים אחרים כשלה, החליט לעשות את העבודה בעצמו. יש לו כפפה בה אמורות להשתבץ שש האבנים שיאפשרו למחזיק בהן כח בלתי מוגבל.

בתחילת הסרט, תאנוס כבר מחזיק באחת האבנים ומשתלט על החללית בה נמצאים תור, לוקי, הענק ושאר פליטי אסגארד, על מנת לקחת מהם אבן נוספת. מאותו רגע, מתחיל מרוץ נגד השעון בו מעורבים מרבית גיבורי-העל מסרטי מארוול, המנסים לעצור את תאנוס במספר זירות במקביל. איירון מן, ספיידרמן ודוקטור סטריינג' מנסים למנוע משליחיו של תאנוס לקחת את אבן הזמן שהדוקטור שומר עליה. ויז'ן וסקרלט וויץ' ממתינים בסקוטלנד ומתלבטים מה לעשות עם אבן הדעת שקבועה בראשו של וי'זן. שומרי הגלקסיה עונים לאות המצוקה של תור ומתפצלים למרדף אחר תאנוס מצד אחד, ואחר נשק שיוכל לעצור אותו מצד שני. אם חסרים לכם כמה גיבורים ברשימה, חלקם עוד יצטרפו בהמשך, או שיש תרוץ בחצי משפט לכך שאינם יכולים להשתתף כרגע.

באופן לא מפתיע, מלחמת האינסוף מציג סיפור בהקף שטרם נראה בז'אנר גיבורי-העל. החלוקה למספר חזיתות אמנם מעוררת לא מעט שאלות לגבי הטענה שרוב הסיפור מתרחש לאורך יום אחד, כי מתברר שהחלל הרבה יותר קטן מכפי שחשבנו, אבל גם מאפשרת איזון טוב בין מספר קווי עלילה מקבילים. תאנוס מחפש את האבנים במספר מקומות באותו הזמן, אז הכותבים עשו בשכל וחלקו את הגיבורים שמנסים לעצור אותו לזירות שונות, לרוב בקומבינציות שטרם נראו על המסך.

במובן מסוים, מלחמת האינסוף נראה יותר כמו השלב הבא בשילוב גיבורי-על זה עם זה, מאשר כפרק שעומד בפני עצמו בסדרת הנוקמים. הסיבה לכך שהיא שהסרט "הנוקמים" הקדים אותו עם אפקט הראשוניות. סרטו של ג'וס וידון מ-2012 היה הראשון שהפגיש גיבורים מארבעה סרטים קודמים ואלץ אותם לשתף פעולה כנגד נבל מוכר. העובדה שווידון הצליח ליצור סרט עם תחושה של שלמות וסגירה נכונה של קצוות, מבלי לוותר על כמות נכבדת של אקשן והומור, גרמה לסרטים הבאים בסדרה להיראות כתוספת ולא כהשג בפני עצמו. לאחר "הנוקמים", מארוול הפכו את ערבוב הדמויות השונות להרגל, כאשר דמות שהוצגה בסרט אחד, הופכת לחלק משמעותי מעלילת סרט אחר. האלמנה השחורה מופיעה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", טוני סטארק מופיע ב"ספיידרמן: השיבה הביתה", ברוס באנר מופיע ב"תור: רגנארוק". השיא עד כה היה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שהציג לראשונה פיצול כה עמוק בקרב הנוקמים, עד שהפכו לשתי קבוצות נפרדות, כל אחת מהן יותר גדולה מזו שהוצגה ב-2012.

מלחמת האינסוף עושה עבודה טובה ביצירת שיתופי פעולה חדשים ונזקק לתרוצים הרבה פחות קלושים ממלחמת האזרחים על מנת לעשות זאת. עדיין, אין מה לעשות, לג'וס וידון הספיקו שישה נוקמים ושני מפעילים על מנת ליצור את הסרט ששנה את חוקי המשחק. כל מה שבא אחרי זה, הוא רק חבילת הרחבה. האחים רוסו, שהחליפו את וידון בעמדת הבמאי, עושים עבודה טובה בסך הכל. יש במלחמת האינסוף תחושה של ארוע קולנועי מכונן ואף דמות לא נראית כאילו הוכנסה רק בשביל לסמן וי ברשימה. זה פשוט שברגע שראינו לפני שש שנים שאפשרי להפגיש דמויות מסרטים שונים וליצור מזה אפוס גיבורי-על איכותי, לא נשאר הרבה לחדש.

אין בכך להוריד מהאיכות של מלחמת האינסוף כסרט בפני עצמו. האקשן טוב רוב הזמן, אם כי האחים רוסו באמת צריכים להפסיק להשתמש במצלמה רועדת, אף אחד לא אוהב את זה. שיתופי הפעולה בין הגיבורים, כמו גם המתיחות בין חלקם, עובדים ושומרים על רעננות לכל אורך הדרך. האפקטים כמובן מעולים ולמרות התחלה מאוד קודרת, לא חסרים בסרט רגעים של הומור ומודעות עצמית. אפילו נמצא קצת מקום לרומנטיקה, אם כי לא בסגנון האהבה מנצחת הכל, אלא יותר כמכשול רגשי שהופך את כל העסק לעוד יותר מסובך.

הנקודה החזקה של הסרט היא בדמותו של תאנוס. היה לי חשש מכך שהנבל המסוכן ביותר ביקום הסינמטי של מארוול, מקבל את הבמה לאחר שהיה לא יותר מהופעת אורח בכמה סרטים קודמים. בלי הכרות אמיתית עם אופיו, מעבר לדברים שגאמורה ונבולה מספרות ב"שומרי הגלקסיה: חלק 2". דאגתי שמארוול פשלו בבנייתו כאיום, בעיקר כי עד כה לא היה יותר מדמות שולית שמדברת ולא מקיימת.

לשמחתי, יוצרי מלחמת האינסוף הבינו שתאנוס זקוק ליותר זמן מסך ובמידה מסוימת, הפכו אותו לדמות הראשית של הסרט. הוא אמנם הנבל, אבל הוא מקבל זמן להציג את סיפור הרקע שלו, לפרוס את משנתו ואת חיבתו לשמירה על איזון ובסופו של דבר, הוא אפילו לא נראה כזה מרושע כמו שהוא אובססיבי במידה חולנית להגשמת המטרה. במיוחד בולטת לטובה מערכת היחסים בינו לבין גאמורה. כאשר תאנוס מקבל הזדמנות להציג את הצד שלו בסיפור, הוא עדיין רוצח המונים שיש לעצור, אבל הקשר בינו לבין בנותיו המאומצות זוכה להרבה יותר עומק ומהווה אמצעי להבין עד כמה אפילו הנבל הוא דמות טראגית שאינה מסוגלת לחזור אחורה.

הדבר מתאפשר בזכות הופעה טובה באופן חריג לז'אנר מצד ג'וש ברולין. הוא אמנם לא מופיע בגופו בסרט, אבל טכנולוגיית לכידת התנועה, לצד חיבור בין השחקן לתפקיד שמתקיים מעבר לתלוש השכר, הופכים את תאנוס לדמות מרתקת. לא סביר שתהיו בעדו בסוף הסרט, אבל בהחלט תרגישו משהו כשברולין שובר פאסון. זואי סלדנה מוסיפה מצדה את ההופעה הטובה ביותר שלה עד כה בתור גאמורה, כאשר הסצנות העוסקות בקשר בינה לבין תאנוס מהוות ניגוד קורע לב לקרבות וההלצות ששאר הדמויות מביאות לשולחן.

לאורך עשור, מארוול שנתה משמעותית את פני הקולנוע. היא הראתה שניתן לבנות יקום קולנועי שלם לאורך זמן, מבלי לעצור הכל באמצע ולהתחיל מחדש כי מגיעים למבוי סתום. בעוד מלחמת אינסוף אינו הסרט הראשון של החברה שמפגיש בין דמויות ממספר סרטים, הוא עדיין עושה זאת בצורה חכמה, תוך שימוש בנבל שנוגד את כללי הז'אנר ומציג משהו מעבר לקלישאה. קשה להבין עד כמה ההשג של מארוול ושל האחים רוסו מרשים, עד שנזכרים שרק לפני חצי שנה יצא לאקרנים "ליגת הצדק", הנסיון של המתחרים מ-די.סי. ליצור מפגש-על משלהם, שהפך מושא ללעג. למרות שהעלילה של "ליגת הצדק" היא פחות או יותר תקציר שלושת סרטי הנוקמים, כולל חייזר רצחני שאוסף פריטים קוסמיים על מנת להביא לאפוקליפסה ועימות רב משתתפים במדינה סובייטית לשעבר, התוצאה הרבה פחות מעניינת, מרגשת, או קוהרנטית. גם במלחמת האינסוף יש חורים עלילתיים, אבל הם מתקיימים בתוך עולם שלם שהכללים בו כבר ידועים ואין לו צורך להכיר לנו מחדש חצי מהצוות. יש למארוול עוד סרט נוקמים אחד כדי לסגור את הקצוות האחרונים, ואני מרגיש שמלחמת האינסוף נותן התחלה מצוינת למה שאמור להיות אקורד הסיום של אולי הפרויקט השאפתני ביותר בהיסטוריה של הוליווד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s