ביקורת: מקום שקט

2692512-thumb_resize.jpg

 

לפני כחודש, היה אמור לעלות לאקרנים בארץ סרט בשם "Annihilation", או כפי שנחסך מאיתנו שמו העברי המזעזע, "העולם שאחרי: הכחדה". אין שום קשר לסרט המושמץ עם ויל סמית', או לכל סצנריו שבו העולם נמצא אחרי שלב מסוים, אבל זה לא באמת משנה, כי הסרט הופץ בסוף בלעדית בנטפליקס. משום כך, לא כתבתי עליו ביקורת ואני קצת מצר על זה, כי מדובר בסרט אימה שלמעשה אהבתי. אחרי סרטים מוערכים יתר על המידה בעיני כמו "תברח" ו"זה", או סרטים עם מאפיינים של אימה, אבל נסיון להיות משהו אחר לחלוטין כמו "אמא!" ו"הפיתוי", נחמד לראות סרט אימה שלא מסתמך רק על שטיקים מוכרים ולמעשה הולך עד הסוף עם האווירה שיצר. אז זו ההזדמנות שלי להמליץ על "Annihilation", סרט שמצליח להיות מותח ומפחיד מבלי לוותר על תחושה של מסתורין או ליפול לתוך מערבולת של חוסר עקביות.

סרט אימה אחר, שכן הגיע לקולנוע, הוא "מקום שקט", בבימוי ג'ון קראסינסקי שגם משחק בו, השתתף בכתיבת התסריט ועשה מאמצים עילאיים לגרום לאנשים לא להריץ בראש ציטוטים מ"המשרד" בזמן הצפיה. במקרה הזה, המפיצים קלעו עם השם המעוברת, שהוא תרגום ישיר של שמו המקורי של הסרט. למרות שמבחינת העלילה, זה בהחלט הסרט שיותר מתאים לו להתייחס לעולם שאחרי הכחדה המונית.

העלילה מתרחשת כשנה וחצי לאחר הופעה של רצחניים שטבחו בבני האדם והביאו את המין האנושי עד סף הכחדה. אין ליצורים האלה שום דרישה פרט לבשר והם ציידים מהירים וחסונים במיוחד שמסתמכים על חוש השמיעה לשם איתור טרף. לפחות, אני חושב שזו הסיבה שהם הורגים כל יצור שמשמיע קול, לא מדובר ביצורים קומוניקטיביים במיוחד. הם עוורים ותתרנים, כאשר שמיעה חדה במיוחד היא מה שמאפשר להם לאתר ביעילות כל אדם שלא מצא לו מסתור אטום לרעש.

לי ואוולין אבוט הצליחו לשרוד עד כה. הם מגדלים שלושה ילדים, פלוס רביעי בדרך, בעולם כמעט ריק מבני אדם. יש להם חוה בה הם מגדלים מזון והנהר הסמוך מספר להם דגים. להוציא גיחות לשם השגת תרופות וציוד אלקטרוני, משפחת אבוט ממעיטה בלקיחת סיכונים ונשארת באיזור המוגן. הבת הבכורה חרשת, מה שהעניק למשפחתה יתרון השרדותי מפתיע מכיוון שכולם מסוגלים לתקשר בשפת הסימנים ואינם צריכים להשמיע קול.

ברוב המקרים, הייתי מתלונן על שימוש מרובה בהקפצות ואפקטים קוליים בסרטי אימה, אבל במקרה של מקום שקט, הם נחוצים. הסרט מתנהל ברובו בדממה, כאשר רק רעשי רקע עמומים ולחישות נשמעים. ג'ון קראסינסקי לקח ברצינות את האתגר ויצר תחושה אמיתית של עולם בו הדבר היחידה לשרוד היא לא להשמיע קול. בני המשפחה הולכים יחפים לכל מקום, מתרגלים הסתתרות ושימוש ברעשים מרוחקים לשם הסחת דעת, מפזרים חול בדרכם בכדי לא לדרוך על משהו שעלול להתנפץ ונמנעים מהרמת קול, גם כשנדמה שהשטח נקי.

זה מחזיק בערך חצי סרט. בחציו הראשון, מקום שקט מנצל היטב את הדממה לטובתו. העולם הפוסט-אפוקליפטי מוצג ביעילות, ללא צורך בסצנות קרב גדולות, או תפאורות מרשימות. הדמויות משתדלות להיות בשקט ולהקטין ככל הניתן סימנים להמצאותן. אין צורך לצאת מהבועה הקטנה של משפחת אבוט בכדי להעביר את מה שמבינים ממבט אחד על לוח מחיק בחדר העבודה של לי. גם היצורים מפחידים יותר כי הם נותרים בצללים וקופצים משום מקום.

באיזור נקודת האמצע, הסרט עושה פניה חדה והופך ממותחן אימה יעיל ומורט עצבים, לאוסף מבולגן של שטויות וחוסר עקביות. קראסינסקי שוכח פתאום איך היצורים אמורים להתנהג ומה החולשות והכוחות שלהם. בני המשפחה לא מצליחים להחליט האם הם זקוקים זה לזה בכדי לשרוד, או שסיכוייהם גוברים דווקא כשהם בנפרד. כשההריון של אוולין, שמתגלה כהרבה יותר מתקדם מכפי שנראה, הופך לחלק משמעותי בעלילה, הנאמנות שלי התחילה לעבור לצדם של החייזרים. הדמויות האנושיות נוהגות בכזו טיפשות ובחוסר אחריות בשלב הזה, שבאמת נראה שעדיף כבר שהמין יכחד והצופים יוכלו ללכת הביתה מוקדם.

בעוד לאמילי בלאנט, המגלמת את אוולין, יש נסיון קולנועי בהתמודדות עם חייזרים קטלניים (ועם מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה"), בעלה ג'ון קראסינקי נכנס פה לשטח לא מוכר. אחרי שנים של תפקידים קומיים ודרמתיים אותם ניתן להגדיר כאדם פשוט בעולם מורכב, קראסינסקי מגלם פטריארך שיעשה הכל בכדי להגן על משפחתו. הוא לא הקשוח במשפחה, או אפילו השני בסדר הקשיחות, אבל נדרש ממנו טווח רגשות רחב מהרגיל בסרט בו הוא, אולי לראשונה בחייו, מגלם דמות מפוחדת באמת.

זה לא ממש מצליח לו. ג'ון קראסינסקי מאוד מנסה ואפילו דאג לגדל זקן כדי להיראות יותר רציני, אבל מראיונות שנערכו איתו, הוא אדם פשוט בעולם מורכב גם בחיים האמיתיים. הוא לא רגיל לגלם משהו אחר והמבחן שהחליט להעמיד בו את עצמו, גדול עליו, לפחות כרגע. אמילי בלאנט אמינה בתור אם שמנסה להגן על משפחתה ועל עצמה כאשר הסיכויים הולכים ונוטים לרעתה, ושומרת על אמינות גם כאשר התסריט זונח לחלוטין כל נסיון להיות עקבי. מיליסנט זימונדס, המגלמת את הבת הבכורה, מראה סימנים של עתיד בתור שחקנית, והיא בהחלט מבינה טוב יותר מהבמאי/שחקן המגלם את אביה כיצד אמורים לשחק התמודדות מול סכנה.

עריכת הסאונד בסרט משחקת תפקיד חשוב. היא מבהירה עד כמה ההבדל בין חיים למוות תלוי בעוצמת הקול שמשמיעים. נקודת ההנחה היא שהיצורים תמיד נמצאים בסביבה ועל כן, אסור להשמיע רעש חריג. יש כמה טריקים שמאפשרים לשחקנים להרים קול מדי פעם מבלי להיאכל, אבל רוב הסרט מתנהל ללא קול חזק יותר מלחישה. זה אמנם מוביל גם לחור ענק לקראת סוף הסרט, אבל לפחות מבחינה טכנית, השמירה על ווליום נמוך היא הכלי החשוב ביותר שיש לקראסינסקי בבניית העולם שאחרי הכחדה (רואים? זה מתאים).

לרוע המזל, מקום שקט הוא רק חצי סרט ראוי לצפיה. החצי השני כל כך מטופש ונטול הגיון, שגם 90 דקותיו נראות כמו מתיחה. ג'ון קראסינסקי צריך למצוא כותבים טובים יותר לעבוד איתם, כי המהירות בה המתח האיטי מתמוטט ומוחלף בסצנות מרדף שמזלזלות באיטנליגנציה בלי בושה, היא מדהימה. אני לא זוכר מתי ראיתי סרט שעשה כזה סוויץ' חד באופיו מבלי להוסיף שום דבר לסיפור. זו אותה עלילה בדיוק, רק שפתאום היא מסופרת בצורה דבילית להחריד. אם הייתי יכול להמליץ רק על חצי סרט, אז החצי הראשון של מקום שקט בהחלט ראוי לצפיה, במיוחד אם נדמה לכם שיוצרים של סרטי אימה הפסיקו לנסות להיות יצירתיים. עם החצי השני, עדיף שלא תטרחו, כך שגם אם תצאו מהסרט באמצע, לפחות תצאו עם טעם טוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s