ביקורת: שחקן מספר אחת

1520548495_resize.jpg

 

סטיבן ספילברג עורר לאחרונה תגובות שליליות כאשר אמר בראיון כי אין לדעתו להתיחס לסרטים של נטפליקס כאל שווי ערך לסרטי קולנוע. לדבריו, מדובר בהפקות שנועדו לטלוויזיה ועל כן, מקומן בתחרויות על פרסי טלוויזיה ולא בקרב המועמדים לאוסקר. אמירה זו הפתיעה אנשים רבים, לא רק כי חלק מסרטי נטפליקס, כמו "פרחים בבוץ" ו"העולם שאחרי: הכחדה" הופקו כסרטי קולנוע והוחלט להפיצם בסטרימינג רק לאחר סיום הצילומים, או כי מרטין סקורסזה, חברו הטוב של ספילברג, עובד כרגע על אחד הפרויקטים היותר שאפתניים שנטפליקס עמדה מאחוריהם. ההפתעה הגדולה נובעת מכך שסטיבן ספילברג נחשב למי שתמיד התעניין בעתידנות ובטכנולוגיה חדשה ודווקא אמור לקדם בזרועות פתוחות שינויים בצריכת הבידור. לא חושבים עליו בתור מי שיאמץ עמדה שמרנית לא פופולרית.

אלא שאם מסתכלים יותר מקרוב, ספילברג תמיד היה מושפע יותר מהעבר מאשר מהעתיד. "מלתעות" עוסק בפחד מהטבע, הדבר הקדמון ביותר שיכול להרוג אותנו ושהדרך היחידה להתמודד מולו היא בקרב פנים אל פנים. "מפגשים מהסוג השלישי" לא עוסק במה שתרבות חייזרית מתקדמת יכולה ללמד את המין האנושי, אלא במה שלקחו מאיתנו בעבר. "אי.טי." מכיל יצוג שגוי לחלוטין של משחק מבוכים ודרקונים שמתבסס על שמועות של גורמים שמרנים ולא על הכרות עם המשחק עצמו. סרטי אינדיאנה ג'ונס הם מחווה לקולנוע של שנות השלושים (וגם "מלחמת הכוכבים" בו ספילברג רק השתתף קצת בהפקה). "פארק היורה" הוא סרט פורץ דרך בתחום האפקטים החזותיים, שעלילתו מסתמכת כולה על טכנופוביה ועל כך שאסור לאדם להתערב בטבע. "AI" ו"דו"ח מיוחד" שניהם נוצרו כמחווה לסטנלי קובריק ולא מתוך מוחו הקודח של ספילברג, "מלחמת העולמות" שוב הציג חייזרים כמי שרק לוקחים ולא נותנים שום דבר בחזרה, וכל סרט שספילברג ביים מאז, מתרחש לפחות שלושים שנה בעבר. כל סרט, חוץ מ"שחקן מספר אחת", שמתרחש בעתיד הלא רחוק.

בשנת 2045, העולם המערבי שקוע בתוך כלכלה ממוטטת, פערים חברתיים עצומים והעדר חוק וסדר. רוב האנשים מוצאים מקלט ב"אואזיס", עולם מציאות מדומה הבנוי מאינספור משחקים, סיידקווסטים, מקומות בילוי ודמויות שלקוחות מעולם הפופ של סוף המאה העשרים. הסיבה להתמקדות דווקא בתקופה הזו, היא שיוצר אואזיס, ג'יימס האלידיי, היה אובססיבי כלפי המשחקים, הסרטים והמוזיקה שאהב בילדותו. כאשר האלידיי נפטר, השאיר אחריו שלושה מפתחות המוסתרים בתוך משחקים שונים באואזיס. לדבריו, מי שימצא את כל השלושה, יזכה בכמות נכבדת של מטבעות וירטואלים לחשבונו ובבעלות מלאה על אואזיס, ששווה גם לא מעט כסף לא וירטואלי.

שחקנים מכל רחבי העולם מנסים לאתר את המפתחות, אבל כעבור חמש שנים, לא נמצא אפילו אחד. וייד ווטס, המוכר בתוך אואזיס בכינוי פרזיבל, מחשיב עצמו מומחה לחייו של האלידיי, אבל גם הוא אובד עצות לגבי מיקום המפתחות. בעולם האמיתי, וייד חי בסלאמס בקולומבוס, אוהיו, בדירה של דודתו, אבל באואזיס הוא לוחם נועז, נהג מרוצים מצטיין ובעל חברים טובים אותם לא פגש מעולם מחוץ לעולם המדומה. במהלך אחד המרוצים, פרזיבל פוגש את ארטמיס, גיימרית מפורסמת שבעצמה מנסה למצוא את המפתחות. בעוד הם שוברים את הראש בחיפוש אחר רמזים, נמצא בתחרות גם התאגיד Innovative Online Industries, או בקיצור IOI (מעודן משהו). מנהלי החברה מעוניינים להשיג את הבעלות על אואזיס ומוכנים להשקיע את כל המשאבים הדרושים לכך, כולל חוות נאמנות בהן אנשים החבים להם כסף, מחזירים את חובם בעבדות וירטואלית.

את הקרדיט על התסריט לשחקן מספר אחת חולקים זאק פן וארנסט קליין, שעל ספרו הסרט מבוסס. סרטו של ספילברג שונה מהותית מהסיפור המקורי, כך שלא ברור לי עד כמה קליין היה מעורב בכתיבת התסריט הסופי. יתכן שכמו דאגלס אדמס, גם הוא מעדיף לספר סיפור קצת שונה בכל עיבוד. יתכן גם שכמו סופרים רבים לפניו, קליין בעיקר ישב בצד והביט בחוסר אונים כאשר עוד פרט ועוד פרט עוותו לטובת מוצר ידידותי יותר לקהל הרחב. השינויים כה רבים, שבעוד המשבר הכלכלי העולמי נגרם בספר בגלל מחסור בדלק מאובנים, בסרט הוא נגרם בגלל מחסור בסירופ תירס, מה שנשמע כמו בדיחה, אבל היה אמור כנראה להילקח ברצינות.

ואולי צריך לתת חלק מהקרדיט גם לספילברג עצמו? זאק פן הוא מסוג האנשים שמלווים פרויקט חלק מהזמן, או בכתיבת הגרסה הראשונית לתסריט, או בליטושים המאוחרים יותר. הוא מעולם לא השלים סרט עלילתי ככותב יחיד, ותמיד צורף אליו כותב נוסף. בהתחשב בחיבה של סטיבן ספילברג להביא כותבים משלו לתסריטים שכבר כמעט מוכנים להפקה, אני תוהה איך קרה ששני גיקים חובבי משחקים כמו פן וקליין, הוציאה תחת ידיהם תסריט כל כך אמביוולנטי מבחינת היחס שלו למשחקים ולאנשים שמתמסרים אליהם.

מצד אחד, אואזיס מוצג כמקום שבו פרזיבל ושחקנים אחרים יכולים להגשים חלומות, להיות מי שתמיד רצו להיות, להכיר חברים, להתחיל זוגיות ולרכוש מיומנויות שהעולם האמיתי לא מאפשר. מצד שני, הוכנס לסרט מסר לפיו צריך לחיות גם את המציאות וגיימרים רק ירוויחו אם יתנתקו מהמשחק מדי פעם. הגרסה העדכנית הזו של לצאת החוצה עם כדור במקום לשבת בבית מול הטלוויזיה, היא חלק מראיה שגויה של העולם המקוון. גם האופן בו ג'יימס האלידיי מוצג הוא די סטראוטיפי. האלידיי הוא לא פילנתרופ כמו ביל גייטס, כריזמטי כמו סטיב ג'ובס, או בעל יזמה כמו מארק צוקרברג. הוא יותר החנון הסטראוטיפי שמתבייש להתחיל עם בנות, חושב שכולם חולקים את התחביבים שלו ולפחות בצורה סמלית, חי בעליית הגג של ההורים שלו. זה לא שדמות כזו לא יכולה להתקיים וליצור מוצר כל כך פופולרי, אבל הבחירה לאפיין את האלידיי ככזה, היא בעצמה קולבק מכאיב לשנות השמונים.

שחקן מספר אחת הוא סרט מהנה רוב הזמן. העלילה שלו מלאה בחורים ומנציחה שמרנות משונה שדי מתעלמת מכל בניית היקום בו הוא מתרחש, אבל הוא מעביר שעתיים בכיף. ועוד עשרים דקות במריחה מיותרת של העלילה, אבל זה לא סרט של ספילברג בלי זה. כמויות הרפרנסים לתרבות הפופ נותנת פייט רציני ל"סרט לגו", כאשר ברקע מסתתרות מאות דמויות מוכרות ממשחקי מחשב, סרטים וסדרות טלוויזיה. יש כל כך הרבה פרטים ששווה לחפש בסרט, שקצת הצטערתי שלא הגיע עם אפשרות לעצור ולסרוק היטב את התמונה לפני שאלחץ שוב על פליי. אתם יודעים, כמו בנטפליקס, אותו שירות שספילברג מחשיב ללא קולנועי.

האקשן נע בין עשוי היטב, לבין מבלבל ומלא בזוויות צילום לא ברורות. הטון הרציני של הסרט נרגע מדי פעם לטובת בדיחה או קריצה ישירה לקהל והפסקול הוא שילוב מהנה בין להיטי אייטיז, לבין מוזיקה מקורית שחבר אלן סילבסטרי, כולל רפרנס לעצמו. אואזיס עשוי כולו באנימציית מחשב, אבל הרגעים בהם הוא משתלב עם תמונות מהעולם האמיתי, הם המקום בו צוות האפקטים הציג את מרב כוחו. העיצוב של שני העולמות מעניין ויצירתי, כאשר "הערמות" בהן וייד מתגורר הן למעשה מגדלים של קרוואנים המונחים זה על גבי זה. קשה לומר שהסרט מציג חזון אמין לגבי העשור החמישי של המאה הנוכחית, אבל השילוב בין עולמות מרוחקים, משכנות עוני צפופים ורטרו לסוף המאה העשרים, זכה לטיפול מוצלח מצד הצוות הטכני.

עם זאת, יש בסרט כמה בעיות שאני לא יכול להתעלם מהן:

קודם כל, אולי הדבר הבולט ביותר, הוא שג'יימס האלידיי אינו היחיד כאן שאובססיבי לגבי שנות השמונים והתשעים. גם הדמויות בסרט, כולל כאלה שעוד לא נולדו נכון לעכשיו, לא ממש מתיחסות למשהו מאוחר יותר. הסרט מכיל בדיחה על "משתגעים על מרי", סרט שחוגג השנה יום הולדת עשרים. אני אמור להאמין שגיימר שצפוי להיוולד רק ב-2027 לא יכיר שום סרט שיצא לאחר מכן?

דבר נוסף הוא ששחקן מספר אחת בברור לא הונפש בידי מישהו שמבין בגיימינג. אני לא מתכוון לתסריט, מאחר ושני הכותבים החתומים עליו בהחלט הפגינו ידע בתחום ביצירות קודמות שלהם, או אפילו לספילברג, שידוע כאספן משחקי ארקייד ישנים. הכוונה היא למראה החזותי של אואזיס. נראה שג'יימס האלידיי היה אולי מתכנת גאון, אבל גם מעצב גרפי די גרוע. זה ההסבר היחיד לכך שהאנימציה הממוחשבת בסרט נראית כאילו נוצרה לפני עשור לפחות. אם ראיתם משחק כלשהו שנוצר אחרי 2008 בידי חברה בעלת תקציב מכובד, תשימו לב עד כמה הדמויות בו מסוגלות להיראות דומות לאנשים אמיתיים. זה עדיין לא ברמה שאי אפשר להבדיל בין אדם חי ונושם לבין דמות ממוחשבת, אבל בוודאי עד שג'יימס האלידיי ימות, יעשו עוד לא מעט קפיצות בגרפיקה ממוחשבת. למעשה, יש סצנה אחת שמבהירה שאפשר די בקלות ליצור הדמיה שתראה ממש כמו המציאות, אז מדוע לא מיישמים את הטכנולוגיה הזו בתוך אואזיס, שתקוע על גרפיקה של פלייסטיישן 3?

יש גם את עניין האקשן הלא אחיד שהזכרתי. רוב הזמן, הסרט לא מוצג מנקודת המבט של פרזיבל, אבל גם כשהוא מנסה לעשות זאת, התוצאה היא משהו שמזכיר סצנת מעבר מוזרה במיוחד. אין סיכוי שמישהו יצליח באמת לשחק ככה, כשהוא בקושי יכול לראות נגד מה הוא נלחם. אני מבין שזה נראה אחרת למי שמרכיב את משקפי המציאות המדומה, אבל החוויה שלי כצופה נפגעת כאשר אני מתקשה להבין מהם חוקי המשחק ואיך השחקן חווה אותו.

בעיה אחרונה נוגעת לליהוק. בעוד הסרט קלע בבחירת בן מנדלסון לתפקיד הנבל, הגיבורים הם די מה שמצפים מסרט ממוצע בימינו. טיי שרידן, המגלם את וייד, נראה בסדר בסך הכל. לא חתיך הורס, אבל בהחלט מישהו שעובר מסך בקלות. כאשר נחשפת זהותם האמיתית של שחקנים אחרים, חלקם מפתיעים, אבל דווקא האחת שאומרת שהמראה האמיתי שלה יאכזב, נראה די דומה לאווטאר שלה ובאופן כללי, מוצגת כדמות יפה. הייתה לספילברג הזדמנות ללהק לתפקיד שחקנית בעלת גזרה פחות דקיקה, או עם פנים פחות נוחות לשיווק, או אפילו לשחק עם הגיל, המוצא האתני והמגדר של הדמות, אבל הוא הלך על הליהוק הכי צפוי ולא מאתגר שאפשר. זה לא היה כזה מפריע, לולא הסרט היה מציין בעצמו עד כמה אנשים עשויים להיראות אחרת במציאות מהיצוג הווירטואלי שלהם.

 

עושה רושם ששחקן מספר אחת היה צריך להתבשל במשך יותר זמן ואני לא מתכוון רק לאנימציה המיושנת. סטיבן ספילברג ידוע בקצב העבודה המהיר שלו. הוא למעשה ערך את הסרט הזה בזמן שעבד על "העיתון", מה שגורם לי לתהות אם לא היה עדיף להשאיר את מלאכת הבימוי בידי מישהו אחר. עם כל הכבוד לספילברג, ויש לי המון כבוד כלפיו, לא נראה שהוא מבין מה מושך אנשים לאהוב משחקי מחשב מודרניים. יש לו את ההיסטוריה שלו עם סיוע בפיתוח משחקים ואיסוף מכונות ארקייד ישנות, אבל הוא מעולם לא הבין שחקנים שאינם הוא עצמו. הבן אדם אפילו מצוטט כמי שמשבח את "אי.טי." לאטארי, משחק כל כך גרוע, שזאק פן ביים סרט תעודי על הנסיון למצוא את האתר בו אטארי קברה את כל העותקים שלו. עושה רושם שהדמות איתה ספילברג הכי מזדהה בסרט היא ג'יימס האלידיי, מי שנועד להיות טיפוס מוזר ומרוחק שדפק את שותפו לעסקים והפך את הנוסטלגיה לאורח חיים. ספילברג מציג את האלידיי כסטראוטיפ, אך גם כמי שמוסיף לכוון את העולם שיצר מעבר לקבר. מישהו שרק מחכה לשחקנים שיבינו את הראש שלו בכדי למנוע אסון ובטוח שהפתרון טמון לא בטכנולוגיה עתידנית, אלא דווקא בנוסטלגיה. זה מקסים בדרכו, אבל לא פעם הולך לאיבוד בים של מחוות ורפרנסים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s