ביקורת: ליידי בירד

lady bird_resize_resize

 

ככל שאני מתבגר, אני נעשה מודע לאפקט מעניין. היכולת שלי להזדהות עם דמות שפעם אהבתי בסרט, ספר או סדרת טלוויזיה הולכת וקטנה, בעוד אני יותר ויותר מתחבר לנקודת המבט של דמות אחרת באותו סיפור. אני קורא לזה "אפקט בנות גילמור" מכיוון שבזמן צפיה ראשונה בסדרה, הזדהיתי עם רורי, שהייתה קרובה יותר לגילי. הבנתי את התסכול שלה ממערכות יחסים שאינן מובילות לאהבת אמת, מהלחץ בלימודים ומהקושי למצוא חברים בני גילי בלי לחוש שאנחנו לא מדברים באותה שפה. כאשר צפיתי בסדרה שוב בגיל שלושים פלוס, זו הייתה דווקא לורליי, אמה של רורי, שנגעה ללבי. הבנתי את הקושי לחפש יציבות בעבודה, להתמודד עם תלות בהורים למימון דברים חיוניים ולשמש פסיכולוג לאנשים שגילם חצי משלך, רק כי הם לא מבינים עד כמה הבעיות שלהם אינן קשות כפי שהם חושבים.

"ליידי בירד" הוא סיפורה של נערה בת 17 שנכתב ובוים בידי אישה בת 34. סביר להניח שאם היה יוצא לאקרנים כשהייתי בעצמי בגיל ההתבגרות, הייתי מזדהה בקלות עם הדמות הראשית ומרגיש שהנה, סוף סוף יש סרט שבאמת מתעסק בתחושות אמיתיות ללא יפוי הוליוודי מזויף, או כניעה לדרישות החברה השמרנית. מכיוון שהסרט יצא כאשר אני בגילה של הבמאית גרטה גרוויג, מצאתי את עצמי בעיקר מזדהה עם ההורים והמורים של המתבגרת חסרת המנוחה.

הסרט מתרחש בשנת 2002, כאשר אמריקה עדיין מזועזעת מפיגועי ה-11 בספטמבר דאשתקד ומתמודדת במקביל עם התנפצות בועת הבטחון הכלכלי של שנות התשעים. כריסטין מקפירסון, או ליידי בירד, כפי שהיא מעדיפה שיקראו לה, היא תלמידת בית ספר קתולי לבנות שחיה בסקרמנטו ומתה לעוף משם. היא לא מגיעה מבית דתי, אבל הוריה רשמו אותה לבית הספר הזה לאחר שאחיה ראה מישהו נדקר בבית הספר הרגיל. החלום הגדול שלה הוא להתקבל לקולג' בחוף המזרחי, רצוי ניו יורק, העיקר שיהיה כמה שיותר רחוק מעיר הולדתה המשעממת.

לאורך שנת הלימודים האחרונה שלה, ליידי בירד מתנסה עם מעגלים חברתיים חדשים, חבר רציני ראשון, עבודה אחרי שעות הלימודים ומתנגחת כמעט בלי הפסקה עם אמה, מריון. אביה של ליידי בירד נפלט אל מחוץ למעגל העבודה, כך שמריון נאלצת לקחת משמרות כפולות בתור אחות, אבל זה לא מספיק בכדי לאפשר למשפחה לחיות ברווחה. ליידי בירד, המתביישת במצב הכלכלי של משפחתה, מעדיפה לדמיין שהיא מגיעה בכלל משכונת בתי היוקרה של סקרמנטו, בה חי הנער הראשון בו היא מתאהבת.

בכל הנוגע לעלילה, ליידי בירד אינו מנסה לחדש. זו שנה בחייה של תלמידת תיכון שמרגישה שהעיר בה היא חיה קטנה עליה ומאוד רוצה להאמין שהיא יודעת כבר עכשיו בדיוק מה הכי נכון בשבילה. היא כמו גרסה פחות מעוררת הזדהות של דריה מורגנדורפר, דמות שבצרוף מקרים מעניין, הסדרה בכיכובה ירדה מהאוויר באותה שנה בה הסרט ליידי בירד מתרחש. בהרבה סרטי נעורים יש את הדמות הזו של נערה חכמה וצינית שמרגישה כאילו החיים בעיר קטנה מלאה אנשים ההולכים בתלם, מעכבים אותה ולא מאפשרים לה להתפתח. ראינו את זה ב"10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", "העולם שבפנים", "באה בקלות", "ג'ונו", "מתויגת"… בעקרון, אלא אם הסרט מבוים בידי ריצ'רד לינקלייטר, כנראה שתהיה בו דמות נשית שהולכת נגד הזרם.

קראתי על הרקע ממנו הגיעה גרטה גרוויג ולא הופתעתי למצוא פרטים שמצאו את דרכם לתוך התסריט. היא גדלה בסקרמנטו, שם למדה בבית ספר קתולי לבנות בלבד. את לימודיה האקדמיים עשתה בניו יורק ואמה היא אחות בשם כריסטין. בעוד גרוויג טוענת כי התסריט של ליידי בירד בדיוני לחלוטין ואינו מבוסס ישירות על אף ארוע, נראה שהיא לקחה ברצינות את הטיפ לכותבים מתחילים, לכתוב על משהו שהם מכירים.

אם הסיפור אכן מומצא, אלה חדשות טובות למשפחתה של גרוויג, מכיוון שהיחסים בין ליידי בירד לבין אמה מתוחים ונמצאים תמיד על סף עליה על שרטון. מריון אינה מסוגלת להימנע מלמתוח ביקורת על בתה, גם על דברים פעוטים, בעוד ליידי בירד רותמת את כל ההורמונליות של גיל ההתבגרות בכדי לנסות ולמשוך תשומת לב בדרכים שונות. חלק מהדרכים בריאות, כמו השתתפות בבחירות למועצת התלמידים, או בהצגה מוזיקלית בשיתוף בית הספר לבנים. אחרות בעייתיות, כמו האופן בו שברה את היד בשלב מוקדם מאוד של הסרט.

בסצנה הזו, שמראה כמה מהר היחסים בין הבת והאם יכולים להתדרדר מבילוי משותף לשבירת כלים בכל מחיר, טמונה גם בעיה רצינית בסרט. עד כמה שהסצנה מראה בברור את הקיצונות אליה הקשר המשפחתי מסוגל להגיע, שאר הסרט אינו משחק על אותו ספקטרום. רוב הוויכוחים בין ליידי בירד למריון מסתיימים בלא יותר מיציאה מהחדר של אחת מהן ובדרך כלל, בהרבה פחות מזה. הן שבות במהרה למצב של שלום מתוח, עד שאחת מהן תשבר ותאמר את אשר על לבה. בעוד הוויכוחים האלה אמינים ושתי השחקניות, סירשה רונאן ולורי מטקאלף, מבצעות מעברים חלקים בין מצבי רוח, אין בשום שלב משהו שמתקרב לקיצונות של סצנת הפתיחה. גרטה גרוויג התחילה את הסרט עם הצבת רף שאינו תואם את אופיין של שאר הסצנות. גם ברגעים הכי סוערים, הסרט נוטה לפתור דרכים בצורה שלווה, מאשר בנסיון נואש להפסיק שיחה.

יש עוד גורם אחד שמפריע לסיפור והוא ליידי בירד עצמה. היא נערה מתבגרת ומתנהגת בהתאם, אבל אין בה מספיק תכונות מעוררות הזדהות בכדי שיהיה לי אכפת ממנה. האופן בו היא מתיחסת לפעמים לאנשים שאוהבים אותה, או השחצנות בה היא מגדירה את יכולת הלימוד שלה, לא באמת גורמים לי לחוש שותפות גורל כלשהי. היא לא חייבת לאהוב את חייה, אבל שלפחות השנאה שלה תהיה מוצדקת. אף אחד לא מציק לה בבית ספר, המורים נחמדים וסבלניים במידה לא מציאותית, אנשים תמיד מקשיבים למה שיש לליידי בירד לומר וגם אם מערכות היחסים שלה עם בנים לא קלות, הן מתחילות בצורה חלקה, מבלי שתחוש את הדחיה השורפת שרבים מבני ובנות גילה חשים מצד מושא משיכתם.

ליידי בירד אינה דריה מורגנדורפר, או קאט סטרטפורד, או אוליב פנדרגאסט, או מישהי שמגלה פתאום שהיא החברה השמנה המכוערת היעודית. העוקצנות שלה אינה מסבכת אותה, כמו הנטיה שלה להתנהג לפעמים בילדותיות. הנסיון של הסרט לבנות לקראת תחושה שמגיע לליידי בירד רגע של נצחון, בנוי על תפיסה שגויה כאילו משהו באמת מושך אותה כלפי מטה. היחידה שעושה זאת היא אמא שלה ולמרות שהסרט מכיר במורכבות של היחסים בין השתיים, הוא לא החלטי לגבי השאלה מי משתיהן צריכה לעשות צעד בכדי להשתנות. האם זו המתבגרת שצריכה לרדת מהענף הגבוה עליו התישבה, או האישה המבוגרת שצריכה לקחת אחריות על הנזק שהיא גורמת למשפחתה.

מאחר ושתי הנשים במרכז התמונה בעייתיות מכדי לעורר אהדה, מצאתי את אפקט בנות גילמור עובד דווקא בזכות דמות אחרת, שחבויה רוב הזמן ברקע. טרייסי לטס מגלה את אביה של ליידי בירד, אדם הלכוד בין שתי הנשים הכי יקרות לו ואינו מסוגל למנוע מהן לריב אחת עם השניה. הוא מנסה להימנע מעימותים ופועל בסתר, עוזר לליידי בירד מאחורי הגב של אישתו, או מספר למריון בפרטיות על יחס לא נעים מצד בתו. הוא לא ישיר ואמוציונלי כמותן והרצון שלו לשמור על שלום בית מבלי להרים את הקול משתקף בפניו בסבל שקט שמנסה לקבל את גורלו. האב הוא גם הנפגע העיקרי של המיתון הכלכלי, כך שבנוסף לאבדן שליטה בבית, גם חסרה לו היכולת לתרום לפרנסת המשפחה. הוא הדמות הטראגית ביותר בסיפור, אבל קשה לשים לב, כי אינו מתבלט כמו בני ביתו.

גרטה גרוויג יצרה סרט עם אופי, אבל בלי נשמה. ליידי בירד אינה דמות ששווה השקעה של שעה וחצי, אבל היא מוצלחת ברגעים קטנים ולא צפויים. אין לה את התסכול הרגשי של חברתה הטובה שמאוהבת במורה נשוי, או את הלבטים של הוריה לגבי מה לומר ומה להשאיר בבטן. אח שלה תומך בלזרום עם מה שקורה ולקוות לטוב, בעוד ליידי בירד עסוקה 24/7 בנסיון לשנות את עתידה. כל הדמויות מציגות רגעים מעניינים, לעתים משעשעים, אבל אף אחת מהן אינה מפותחת ברמה של המתבגרת הצינית הקלאסית. בסופו של דבר, נראה שקיים מסר עמוק יותר בסרט, אבל הוא נדחס לדקות האחרונות ואינו נבנה בסבלנות. ליידי בירד הייתה מתאימה יותר כדמות משנית בסיפור של מישהי אחרת. אין התאמה בין התגובות שלה למהלך חייה ונראה שהיא עושה יותר סיפור מדברים מכפי שהם באמת. אז כן, מתבגרת והכל, אבל מהסוג שלא באמת מעוניינים לשמוע את הסיפור שלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s